הלב האנושי והמלכה-פרק 5

השמיים מוערכים יתר על המידה. מסתכלים עליהם כסימן לחיילים המושלמים. חלק מהעובדה שמעריכים אותם יתר על המידה כולל גם את העובדה שמסתכלים עליהם כאכזריים ביותר מבין שלושת הממלכות. הרי, הלב האנושי לא יכול להיות אכזר כמו החייל, או הרצון לידע לא יכול לקבל את ההחלטות הנוראיות שגנרל יקבל. ואל מכירה את כל הדברים האלה ממקור ראשון.
השמיים בהחלט היו מקום אכזרי מאד, אבל לא בגלל שרובם היו חיילים. הרוב לא היה החלק שהיה חשוב לואל, אלא הפרט. ואם לפרט יותר, אביה.
את 20 שנות חייה היא בזבזה (והיא בהחלט מסתכלת על זה בתור בזבוז) על ההפיכה לחיילת המושלמת. חיילים אחרים מלאי ייראה למה שהם חושבים שהוא ואלרי בתו של אילריך. אביה אימן אותה מהרגע שניתנה לו הרשות לאמן אותה, המנהלים הגדולים לא הרשו לו לאמן ילדה בת שנתיים, אבל תסמכו עליו שהוא היה מאמן אותה גם לפני כן.
אולי כלפי חוץ ואל היא החיילת המושלמת בכל צורה שהייתם יכולים לתאר לעצמכם, אבל אם היו מחלקים את אנשי הממלכות על פי אופי ולא על פי המקום בו נולדו, היא בהחלט הייתה מדרי הקרום. הספרים, המידע, ההרפתקאות, הרומנטיקה. כל הדברים הללו קסמו לה כל כך בחיים נטולי הרגש שלה. היא הייתה מתגנבת למקומות שונים וקוראת כמה שיותר, אתם יודעים, בין האימונים הבלתי פוסקים. כל הדברים הספרים קסמו לה בצורה שהאימונים מעולם לא הצליחו, לא משנה כמה ניסו. אבל כמובן שהיא חייבת להשאיר את חיבתה הגדולה לספרים, ולידע באופן כללי, בתור סוד. אם אביה אי פעם היה מגלה על כך שהיא קוראת, ופורצת למשרדו כדי לקרוא (דברים מפוקפקים במובן הממשלתי שהוא בהחלט לא היה רוצה שמישהי ייקרא).
קשה לי לומר לכם כמה פעמים חלמה לצאת למסע כמו שהייתה שומעת עליו בספרים, או למצוא אהבה דווקא במקום בו כולם חושבים שהיא תיכשל.
"ואלרי, יש לי הודעה בשבילך. עניין צבאי." היא שמעה את קולו העייף של אביה חודר מבעד למגפון שהציב בחדרה, עוד חדירה קטנה לעולמה הפרטי שפשוט שנאה. היא הרימה את גופה הארוך מהמיטה הרכה בצבעי הארגמן, שבאופן היו הצבאים שאפיינו את רוב רחובות השמיים. היא החלה ללכת ללא קול, בדיוק כמו שכל חייל היה מקווה ללמוד ללכת, לכיוון משרדו של אביה שנמצא בדיוק 4 חדרים מחדרה שלה, אליו הוביל מסדרון ארוך מלא בדיוקנאות של ראשי המשפחה. היא נכנסה למשרד ללא דפיקה, היא לא ראתה את הצורך מפני שהוא קרא לה לשם ברגע זה. המשרד נראה כמו שנראה מאז ומתמיד, מפוצץ בדפים שונים, אבל החשובים ביניהם היו באלפי המגרות שהונחו על גביו של כל הקיר המזרחי בחדר. אביה ישב על יד שולחן העץ המהגוני שקיבל במתנה לפני שנים רבות משליט האדמה. אביה היה אדם שקל לפחד ממנו ממבט ראשון, והפחד משתלט עלייך במבט השני. רוב פניו בצלקות קרב, שפתיו דקות וקמוצות (הוא לא נהג לחייך), עיניו חצי סגורות רוב הזמן למרות שזה לא סימן כלל וכלל על ערנותו.
"לגנרלים אחרים את דופקת בדלת, ולי לא ואלרי?" הוא ניסה לדבר איתה בטון מסוים של שעשוע, אבל היא לבשה חוסר הבאה מוחלט על פניה. "בכל אופן, את נשלחת למשימה.", המילים הללו הרטיטו את ליבה מפני שתמיד הייתה האפשרות שהיא נשלחת לאדמה או לקרום לא משנה מאיזו מטרה. אביה ראה שהרעיון מסעיר את לבה. "את נשלחת לאדמה," היה זה תורו להגיב ללא רגש, "את יוצאת הערב.".
…
משרת פרץ לחדרו של סטפן באמצע השיחה המתלהטת בינו ובין דקסטר. המשרת לבש את המדים הרגילים של הארמון, שכמובן היו מעט קרועים מפני שלאביו לא היה זמן (למרות שהוא משאבים, ובזמן אני בכלל מתכוון לכוח) להביא להם מדים טובים, אלא אם כן הוא רצה להרשים את אורחיו. במקרה כזה הוא היה מלביש את המשרתים כמו אצולה.
"אביך קורא לך, לך אליו ברגע זה.", המילים נפלו בפיו של המשרת במהירות, הוא לא הכיר את סטפן ולא ידע מה תהיה תגובתו ולכן ברח מדי לאחר מכן. כל מצב רוחו של סטפן, למרות שגם כך לא היה מרומם במיוחד, ירד לחלוטין.
"אני מניח שנצטרך לסיים את השיחה הזו בזמן אחר דקס." הוא הרים את עצמו באיטיות, מאריך את הזמן שייקח לו להגיע לאביו הפסיכופת.
"תחשוב על הדברים שאמרתי לך סטפן, אתה יכול להביא לנו גאולה, או שאתה יכול להוריד את הממלכה הזו למצב אפילו יותר גרוע מאשר הוא נמצא בו עכשיו.", הוא הוריד כל שמץ התרגשות מפניו ונפרד מחברו הטוב. לסטפן נמאס מהצפיות התמידיות שיש ממנו. הוא לא רצה ללכת לאביו.
אביו פגש אותו כבר במסדרון, לבוש בבגדי הלינה שלו עם סיגר ירוק בפיו וסכין בידו. הוא מעולם לא עזב את החדר ללא הסכין, חברו הטוב ביותר.
"רצית אותי?", הוא אמר ללא להביט בעיני אביו, הוא ידע שייראה בהן אך ורק חשכה.
"אני שולח אותך לכפר בארצנו, לעורר את המורל. להעלות את המסים.", כמובן שזו הייתה משימה לא טיפוסית כלל, הרי הקיסר אינדגיוס לא מדבר עם בנו לעתים קרובות, ובהחלט לא שולח אותו לדבר עם האנשים. סטפן הניח שהדברים עומדים להשתנות. "ארוז את תיקך.".
…
"אביך מבקש שתיסע לאזור כלשהו באדמה, הלילה.", מאמנו היקר של אדוארד אמר וחיבק אותו. החיבוק לא היה דבר מפתיע, אך הדברים בהחלט עוררו בו בחילה.
"אני לא רוצה לעשות דבר בשבילו, בייחוד לא לנסוע לממלכה שכוחת האל הזו." הוא הוריד את ידי מאמנו ממנו, נסער מן החדשות.
"אז אני מבקש ממך, תיסע. הגורל מחכה בארץ הלבבות השבורים."