הלב האנושי, והמלכה-פרק 4

העצים עוד מתחילת האנושות היו המקום לברוח אליו. כשהאדם הקדמון ברח מאויביו, עוד לפני המערות, הוא היה נפלט לעצים. גרייס אמצה את העצים, ולשמחתה הם הגנו עליה כמו שרק יכלה לקוות.
היא לא אהבה לחשוב שהיא צריכה הצלה, במיוחד מבני האדם. בשביל זה היו לה את העצים, העצים יכלו להציל אותה כמו ששום אדם לא יכל. בני אדם היו יצורים בוגדניים ששברו אותה כל כך הרבה פעמים, כשרק ניסתה לעזור. היא נגשה לעזור לאישה זקנה לחצות בכיכר, האישה גנבה את כל כספה. היא באה לתת לאדם ששכב ברחוב בבגדים בלויים מעט עזרה, והוא ניסה לעשות בה מעשים מגונים. היא אבדה את היכולת להסתכל על אנשים כדבר שהיא יכולה וצריכה לעזור לו, והחלה לחשוב עליהם כיצירי האופל.
"לעזאזל גרייסי, את צריכה לרדת מהעץ הזה!", היא שמעה את אביה קורא לה בקולו החלוש. הוא ניסה לקרוא לה כמה שיותר בשקט, ולמרות ההיסוסים במילותיו, הדאגה נשמעה בקולו. הבריחה הקטנה הזו לעצים אמנם הצילה את גרייס מרגעים של בדידות, אבל היא לא עשתה טוב לבריאות של אביה. בזמן שהיא ישבה וציירה לה על העץ, ציירה את כל מה שיכלה לחשוב עליו ואפילו הדברים הרחוקים בקילומטרים ממחשבתה, אביה מרט שערות.
הקיסר לא היה אדם טוב, את זה כולם ידעו. גרייס ואביה חוו את זה על בשרם כשאמה נישאה לקיסר והפכה לאחת מנשותיו הרבות. מאז שאמה עזבה אביה נתקף ביצר לשמר את גרייסי שלו כמה שיותר, שתמיד תהיה לידו. הוא לא רצה שלעולם תעזוב אותו, הוא כנראה לא היה שורד את זה.
"אני יורדת אבא, עוד שנייה, אני מבטיחה.", היא רצתה רק עוד שנייה להיות בעולם הקטן הזה שלה על העץ. העצים וגרייס, גרייס והעצים, זה היה שילוב שלעולם אף אדם לא יכל להפר. היא ירדה מהעץ כמה שיותר לאט, גם כדי לא לעורר את תשומת ליבן של החיות במרחבים, וגם כדי ליהנות מכל שנייה אחרונה של עולמה שלה.
ואז היא חזרה לעולם ההוא, של האנשים ההם.
…