הלב האנושי, והמלכה- פרק 2

דקסטר חי את רוב חייו בצלו של חברו הטוב ביותר סטפן, וסטפן חי בצלו של אביו. דקסטר לא היה בחור מרשים כלל וכלל, והוא היה מודע לכך לחלוטין. בכלל אי הרושם שהוא משאיר, עוד מההתחלה ידע שיהיה ספרן. לדעתו, הספרנים היו כמו הצל של החיים. הם שמרו על הסיפורים, על הרגשות, על ההיסטוריה, על כל דבר שבאמת חשוב בחיים. לא היה אכפת לו שהוא צל, הרי בעיניו היה זה מקצוע מכובד כל כך לשמר ידע, לשמר את האנושות ואת מה שהיא מייצגת. אבל לפעמים, אתם יודעים מדי פעם ברגעי חולשה רגשית, הוא היה מסתכל על הקיסר ורוצה להיות כמותו. להיות כמותו לא במובן של המוסריות (שבספק בכלל הייתה לקיסר), אלא בחזותו ובהשפעתו על אנשים. אחרי הכל, אינדיגיוס הכניע עם שלם. עם, שעד כה נודע ברצון שלו לצדק, בחתירה לדמוקרטיה. דקסטר לא יכל לא לכבד את העובדה שהוא הצליח במשימה שלרבים נראתה לחלוטין בלתי אפשרית.
"סטפן, אני יודע שכבר פעמים רבות ניגשתי עלייך עם התאוריות אבל בפעם הזו אתה חייב להאמין לי.", הוא כמעט גמגם מרוב התרגשות כשאמר דברים אלו, דבר שקרה לו פעמים רבות.
"אני לא בטוח דקס, אתה זוכר את הנבואה לגבי הפיל בעל 5 הרגליים שבא להציל את השמיים מכאוס מוחלט?"
"אתה לא יכול להשתמש בזה נגדי! הייתי חלש באותה תקופה…"
"עברו רק שלושה חודשים מאז שזה קרה…", סטפן רצה להאמין לדבריו של חברו הטוב אך התקשה. הוא לא אהב למלא עצמו בתקוות שווא מפני שידע שבקצה של כל תקווה, שררה ההשפלה והדיכוי הנפשי.
"זה לא משנה, הקשב לי. המלכה חוזרת."
…
אינדיגיוס רצה לקחת סכין חדה מאד, ולתקוע אותה בגרונו של החייל, רק בשביל השעשוע. היה זה ערב רגיל בחדר הכס המרהיב, מלא בזהב שגנב, עריגים שהכריח את אנשיי לתפור, ודמם של האזרחים שבנו את החדר המפואר ביותר בממלכה כולה. בזמן שאנשיי חיו בעוני ורעב בלתי ניתנים לתיאור, לאינדיגיוס היה את החדר המופלא הזה. לא היו לו שום רגשות אשם בנוגע לכך. למרות מה שרבים חשבו, אינדגיוס לא עשה הרבה דברים בגלל איזו תכלית, או אסטרטגיה צבאית מגוחכת. את רוב הדברים שעשה, עשה בשביל השעשוע. הוא ידע שהיה אדם מרשים. תווי פניו, שירש מאביו, היו תווים חדים שהכנו לו את חוסר הרגישות שתמיד היה בו. אבל מה שבאמת הכנה לו את הגבריות המוחלטת הזו במראהו, היה שריריו. מאז גיל צעיר הבריאות הייתה מין אובססיה שלו, וגם עכשיו בגיל 67, עדיין התאמן כמו בגיל 19.
"סמל ארגנום, אם איני טועה", בנימת קולו, כתמיד הוא ניסה להסתיר את השעשוע.
"אינך טועה הוד מעלתך." בזווית עינו ראה אינדיגיוס את הרעד שעבר בסמל בכל מילה, זה רק הצחיק אותו עוד יותר. "התקרב הנה נערי.", למרות שגיל הסמל היה 30 לפחות, אינדיגיוס הרשה לעצמו לקרוא לו נערי. למען האמת, גם אם היה זה אדם בן 80 ובדרגתו היה כפוף לקיסר אינדגיוס, הוא היה קורא לו נערי. הסמל ארגנום התקרב לקיסר ללא שום התנגדות, לא הייתה לו אפשרות להתנגדות. הסמל היה קרוב כבר קרוב כל כך לקיסר שהבל פיו של הקיסר גרם לו כאבי ראש עזים.
ואז מפרקתו נשברה. מעשה מהיר ויעיל, למרות שהקיסר מעדיף לרוב הרג ארוך ומייגע, הפעם הוא התעצל. היה זה יום ארוך, ויש עוד עניינים רבים שמצפים לו בהמשך היום.
"טוב, זה היה משעשע. להתראות סמל ארגנום, הערכתי מאד את השירות שלך ליצריי." הוא הסתכל במעשיו ללא שום חרטה וחזר לענייניו.