הלב האנושי, והמלכה-פרק 1 (הרשמה עדיין פתוחה)

"אנשיי, כמה אני שמח לראותכם ביום זה. עברו חמישים שנה מאז שהייתי רק עלם צעיר ועליתי לשלטון, ועוד מעט אנשיי הנאמנים, בני ייקח את מקומי.", הקיסר אינדיגיוס דיבר אך תשועות עמו לא נשמעו מצדדיו, למרות הכיכר הומת האדם. הקיסר סימן לחייליו להראות את נשקם והעם החל במחיאות כפיים, החנפנים ביניהם אפילו צעקו דברים כגון:"יחי הקיסר אינדיגיוס!", כמובן שלא נדע אם היו היו באמת החנפנים, או אנשים ששיחד הקיסר. "אני מעריך את ההתלהבות! לקראת דבר מרגש זה אני עומד לערוך נשף, הנשף הגדול ביותר שהממלכה הזו ראתה מימיה. ואתם יודעים מה זה אומר…שעות העבודה הוכפלו מרגע זה ועד להודעה חדשה.", במילים אלו הוא נעלם, נחבא על הכלים בזמן ששומריו רסנו את העם החלוש מהמחסור במזון ותנאים בסיסיים.
…
הכירו, יורש העצר למלוכה-סטפן דומיניק ברלין. יש שיאמרו לכם שמאחורי חזותו הנאה מסתתר בריון חסר לב שכוח הוא הדבר היחיד בענייניו, ויש היאמרו בדיוק את ההפך. לא הרבה יודעים דבר מה על סטפן, אבל הוא בהחלט לא דבר שהם יכלו לחשוב עליו. למרות שלא היה בריון, בהחלט לא חיבב את העם. הוא לא לא חיבב אותם מפני שהיו נחותים לו או כל דבר דומה, אלה מעצם העובדה שלא התקוממו נגד אביו. תכונה זהה הוא שנא בעצמו. בכל זאת, גילו כבר עמד על 22 ועדיין לא מצא את המילים הנכונות, או התזמון המדויק שהתאים לומר לאביו את כל מה שהוא חושב עליו ועל הדרך בה הוא מושל בעם.
הוא גם לא היה לא נדיב, ולא טוב לב, הוא היה פשוט אדם. אדם שנקלע לנסיבות שלא אהב במיוחד. הוא לא חשב שהוא כריזמטי, או פיקח, הוא חשב על עצמו כמו שרבים מן העם יכלו לחשוב עליו מפני שלא הכירו אותו: בנו של הקיסר, ותו לא.
כל חוסר המעש הזה עמד להסתיים כאחד ממנהלי הספרייה המלכותית (שכמובן נשמטו ממנה הרבה פרטים, בעיקר פרטים שעסקו בקיסר ובחוסר התאמתו לתפקיד), פרץ לחדרו בחוסר נימוס מוחלט.
"סטפן, אתה חייב להקשיב לי ברגע זה!" הוא זעק בקול שעדיין לא הגיע לבגרותו המלאה. הספרן, דקסטר, היה חברו הטוב וכנראה היחיד של סטפן. דקסטר היה נמוך בהרבה מסטפן, וכצפוי מספרן לא היה בעל חזות מרשימה. למרות שכבר הגיע לעשור השני של חייו לא נראה שגופו של דקסטר הגיע לבגרות מלאה, כמו גם קולו. פניו היו פני נער, שפתיו דקות וקמוצות, ועיניו גדולות מהרגיל.
"ברור שאתה יכול להיכנס דקסטר, לא בכלל לא אכפת לי שאתה נכנס דקסטר.", סטפן הדגיש את שם חברו, הוא מאד לא אהב כשהתפרצו כך. דקסטר אהב מאד להתפרץ לחדרים, הנקישה לא נראתה לו דבר נחוץ מפני שבלעדיה יכל לראות כל מיני דברים שלא היה אמור לראות. סקרנותו עוד תוביל למותו, כך כולם אמרו.
"אני מצטער באמת אדוני יורש העצר, איזו חוצפה מצידי להתפרץ כך לחדרו של יורש העצר, במיוחד כשבידי חדשות כל כך מרגשות שיעשו את יומו, לא, את שנתו, של יורש העצר האהוב שלנו.", דקסטר ידע להחזיר ובעצמו הדגיש את התואר שסטפן לא אהב במיוחד.
השניים צחקו מעט, וחזרו לנימה עניינית. "הקשב לי סטפן, הכל עומד להשתנות.".
"הכל תמיד משתנה דקס, איך אנחנו אמורים לדעת אם לטובה או לרעה?", שאלה ששאלו רבים לפני סטפן, ורבים עוד יישאלו.
"סטפן, אני מצאתי את הנבואה. אני מצאתי אותה! ואתה לא תאמין מה היא אומרת!"
"ברור שאינך מדבר על הנבואה בגדולה על שוב המלכה, נכון דקס?", סטפן סילק את שומריו מקרבת חדרו, תוך שאמר את המילים הללו.
"הו, אני בהחלט מדבר על נבואה זו ולא אחרת. תאמין לי סטפן, אתה לא עומד להאמין לדבריי."
…