הלא אמינים – פרק 1

והעולם נחצה לשניים. ומאז חיים שתי עולמות בדו קיום.
עולם בני האדם, ועולם ה"לא אמינים".
בני האדם, מטבעם, לא אהבו את עולם ה"לא אמינים". הם האמינו כי הוא שורץ ביצורים ומפלצות איומות; אוכלות אדם, שואבות חלומות, ומנקרות החוצה את תכולת החיים.
הרי, מדוע שבני האדם יבינו עולם אחר, שהם אינם מכירים כלל וכלל?
לכן, בני האדם החליטו לבנות מחסום בין עולמם לעולם ה"לא אמינים". כולו מצוייד בשומרים, חומות ענק, חמוש בנשקים, ובראש המחסום – אדון המלחמה של בני האדם.
יצא חוק חד וברור לעולם בני האדם; "אין לעבור את המחסום. משיגי גבול, ישארו מחוץ לגבול".
מאחר ועברו מלא שנים מאז שהעולם נחצה, אנשים חיו את חייהם בטבעיות, בידיעה שישנו עולם אחד שפשוט אסור להתקרב אליו, כך כל אחד ידע מגיל צעיר.
כך נמשכו החוק, והשגרה במשך שנים רבות…
עד היום…

"היי, אני אדם.
בן 23. גר כרגע באזור הצפון.
אני… סטודנט למשפטים, ממש קרוב לסוף הלימודים!
נהנה לצאת למקומות חדשים, לחקור, לשוחח שיחות עמוקות עד שעות הלילה.
לשבת עד כוס בירה, או שוקו חם…
בכלל, אני יכול לנחש שאני נחמד?"
זה לא מגוחך בעיניו, אבל אתר הכרויות, גם עובד.
בימים אלו, שהכל רץ ומתקתק כמו שעון, וה"סטנדרטים" הולכים ועולים, אין ממש סיכוי למצוא פרטנרית לחיים.
הוא בדרך כלל מציג את עצמו כאדם צנוע, מה שנכון. לא מבקש הרבה בחיים, חוץ מבת זוג…
עבודה, יש לו. הוא הבחור שעומד מול המצלמה בחדשות ומציג את המתרחש מאחוריו. עבודה סבירה בעיניו, למרות שהוא לא הכי מתלהב ממנה בעולם, הודות לבוס הפסיכי שלו…
"לא ספייסי מספיק!" כל הזמן צועק לאדם. "אתה צריך יותר ספייס! יותר פזאז!".
"ספייס", "פזאז"… ג'יבריש אדם בטוח לא למד.
שלא לדבר על "אמייזינגיות". זה בכלל רמה אחרת של ג'יבריש.
שלא לדבר על שיחה רגילה על המנהל.
"אבל קינן, אני חייב לשבת על המבחן שיש לי ביום שליש–"
"תקרא לי קינן כשנשב בבית קפה, אם בכלל. כרגע אני עונה רק לשם בוס, יש מבין, אדם?"
"כן בוס… אבל מה לגבי המבח–"
"היי, עצה לחיים, אדם. בחיים אי אפשר להתכונן מראש לכל דבר, גם לא למבחנים!"
ברור, ממש עצה לחיים… אי אפשר להתכונן מראש לכל דבר.

-התקבלה הודעה-
"היי אדם, אתה נראה בחור ממש לעניין.
אפשר להכיר אותך יותר?"
הו וואו! עברו לא מעט חודשים מאז שאדם קיבל הודעה מאתר ההיכרויות.
"היי, תודה רבה! אני מעריך מאוד את פנייתך.
האמת, הייתי מאוד שמח לדבר איתך, ולהכיר אותך גם.
המ… מהיכן את?"
אדם שלח את ההודעה בהתרגשות רבה. אולי הפעם יצא מזה משהו. אולי…
"אני גרה לא רחוק מאזור המרכז. קצת לכיוון צפון. מהיכן אתה?"
"אני מאזור הצפון. לפחות כרגע… מתוכנן לי מסע לחו"ל בעוד כמה ימים, עבודה וזה…"
"הו וואו, ומתי אתה חוזר? איזו עבודה זו?"
פה אדם עצר לכמה שניות, הוא ידע בהחלט מה הולך לקרות.
"אני… אחזור אחרי שנה וחצי. אני כתב ומציג בחדשות"
דממה.
השיחה נתקעה. נשארה תקועה במשך כמה דקות. נתקעה לנצח.
"ברור" אמר אדם לעצמו. "כי מי תרצה לצאת עם בחור שעוזב את הארץ עוד כמה ימים. ועוד בכלל עם מציג החדשות אדם גורדון הידוע…"

-התקבלה הודעה-
"אדם, אתה מוקפץ עכשיו לעבודה, יש מבין?"
יופי, מר-בחור-אדון-בוס קינן…
"בדרך, קינן". "סליחה, בוס*"
כל ההקפצות האלה, בשעות הכי הזויות של היום, ברגעים הכי לא מתאימים, ולמקומות הכי לא נוחים בעולם… כיף גדול.
מעניין מה קינן ירצה עכשיו. לך תחקור את הפיגוע ההוא ברחוב בפינת העיר. או משהו בסגנון של שוד בנק קלאסי. ראש הממשלה גוסס למוות אולי?

"מה?! אני מוקפץ לחו"ל עכשיו?"
"בהחלט, יש לך שעה לארוז מזוודה, ולטוס"
"אבל, אבל זה לא קצת באמצע החיים? לא יהיה לי זמן להתכונן למה שהולך להיות ל–"
"אי אפשר להתכונן לשום דבר בחיים, אדם!" צעק הבוס. "אתה תכין מזוודה תוך שעה, תעלה על המטוס, ותשב על התיק שניתן לך! קאפיש?!"
הזייה. גם "קאפיש", זה כנראה בג'יבריש.
"כן, בוס…" הנהן אדם. "אני יכול רק לשאול מה הולך לחכות לי שם? קצת על התיק הזה?"
הבוס שלף מן המגרה בשולחנו תיקיה ובתוכה מסמכים. על התיקיה רשום "סודי ביותר".
הבוס הסתכל לצדדים, ולחש באיום לאדם. "שלא יגיע לאוזן או עין של אף אחד אחד. וגם אם כן, שלא יחלחל לו למוח"
אדם שמע את דבריו של הבוס, צמרמורת קטנה עברה בגופו. הוא לקח את התיקיה, הכניס אותה לתיק הצד שלו, וסגר אותו ישר.
הבוס הסתכל על אדם במבט רציני וחודר. "אני בוטח בך אדם. תסיים את העבודה הזו כמו שצריך, בלי בלאגן, ואני אולי אדאג לך לקידום רציני והעלאה בשכר. קאפיש?"
אדם שמע את דבריו של הבוס, כולו התמלא אושר ותקווה, אך חרדה גדולה בו זמנית. "קאפיש, בוס, קאפיש" הוא אמר במהירות והגייה מצחיקה.
הבוס נתן חצי חיוך והנהן. "מעולה". הוא הגיש לאדם את כרטיס הטיסה שלו. "תכין לך בגדים חמים, קר בחורף בסקוטלנד".