הכרוניקה של שאדו – פרק 5: לחרוק שיניים

קול דלת הנפתחת בלחץ אוויר החל מהדהד בשטח השממה המדברי מצידה האחד של הדלת, זאת נפתח הצידה מעצמה כאוטומטית ודרכה צעד שאדו אל השממה שלבש חדר האימונים הנוכחי. הוא ציפה הקוצר רוח לראות מי מאמנו החדש, אותו שכנע שין יום קודם לכן לאמן אותו לקראת הטורניר הקרב ובא.
מספר מטרים ממנו על השממה החולית ישבה דמות על ארגז עץ בעל דפנות ברזל גדול יחסית. בהתקרבו אליו גילה עליו שאדו פרטים נוספים ששפכו אור על זהותו של אותו 'מרקו', כפי שכונה על ידי מורו הרוחני. במקום אדם נוסף הלבוש בצורה מוזרה מצא שאדו יושב מולו חצי אדם חצי מכונה, כאשר נראה כי רובו נוטה אל המכונה.
נראה היה כי החלקים המוצקים באדם רגיל, כגון העצמות, היו לוחות ומוטות ברזל בוהקות בצבע כסוף ובוהק. השרירים היו עשויים סיבים שחורים וסינטטיים. חזהו היה עושי משתי לוחות ברזל שחורות ושטוחות, יוצרות מאין שכבת מגן על איברים חשובים כגון הלב והריאות.
פניו נראו אנושיות באופן יחסי – צבען היה לבן כצבע עור חיוור ושיערו היה שטני באורך שתי אצבעות הנוטה הצידה. עיניו היו חומות גם כן, אך שאדו הצליח להבחין בכך שעישוניו היו כעדשות מצלמה, מתרחבים ומתכווצים במהירות להתאמה עם מרחק המטרה וגודלה.
על מצחו, עומת זאת, היה בר-קוד כמעט שקוף לגמרי.
מי שלא עשה לו את זה כנראה עשה זאת בתמורה לכסף, וכנראה עושה זאת למחייתו.

"מרקו?" תחילה היסס מעט שאדו כאשר ניגש מולו.
האדם-מכונה בחן אותו שניות אחדות, נשאר לשבת על הארגז. "שאדו דארקסול אני מבין" הוא אמר לבסוף, קולו נשמע מעט מכאני אך בנימה אנושית לגמרי.
"כן…" אמר שאדו, עדיין בהיסוס "ואתה מרקו נכון? הבחור ששין אמר לי שהולך לאמן אותי בשימוש באנרגיה שלי?"
"חיובי – אני מרקו דה וויצ'י, חבר מוביל במסדר ה'פֶרוּם- בֶלאטוֹרוּם'. אתה כנראה תכיר אותם בשם 'לוחמי הברזל'.
"זה מסביר הרבה"
"אני לא תמיד הייתי כך" אמר מרקו, קולו נופל מעט, כנראה נקודה רגישה. "אך אין זה רלוונטי עכשיו" נימתו חיש מהר חזרה לאשר הייתה מקודם "הדבר הרלוונטי כרגע הוא השלמת המשימה שלי כאן: לאמן אותך לקראת הטורניר. הצעד הראשון בכך הוא ההבנה של היכולות שלך. מה המיתר הגנטי שלך מאפשר לך לעשות עם הגוף שלך. הדבר לבסוף יוביל לפיתוח מהיר יותר של יכולת ולפיכך שליטה באנרגיה".
"או-קי…" אמר שאדו, מנסה לעקוב אחרי דבריו של מרקו, מבין את המילים אך לא מצליח להעלות בראשו על מה מדובר.
"ביצעתי מעקב אחרי המשימה האחרונה שלך, ההיתקלות עם האורקים בנמל על אדמת בני באדם. במהלך ההיתקלות עלו ממצאים המצביעים על שיפור ביכולות שלך לאורך הלחימה, באופן עיקרי בהיתקלות עם השאמן. הממצאים היו להלן: כוח פיזי – שיפור של 314%. מהירות- שיפור של 273%. שליטה באנרגיה – 192%, טכניקה – 212%. מסקנה – שיפור עקבי ביכולות ויעילות לחימה תוך כדי הלחימה עצמה."
"אז למעשה" חיבר שאדו את הנקודות "ככל שהקרב נמשך כך אני מתחזק? מה שאומר שככל שהיריב שלי חזק יותר, ואני מושך את הקרב מספיק זמן, אני נהיה חזק יותר ואביס אותו בסופו של דבר? נשמע טיפה טוב מידי"
"הנחה נכונה. המשך מעקב גילה ירידה חדשה במגמת השיפור. תוך חמש דקות יכולות הלחימה חזרו לנורמה במצופה מאדם התשוש מלחימה. בנוסף ע"פ ממצאים, מגמת השיפור וכמות האנרגיה ניתן להסיק שיפור מקסימאלי של עד 300% ביכולת לחימה ממוצעת טרם ריקון מלא של מלאי האנרגיה הכוללת תוך עשרים ושתיים דקות".
"אני יוצא מהנחה שזה כולל גם מלאי אנרגיית חיים?"
"חיובי"
"אז אני יכול לשלש את היכולות שלי, ואז אני מת." הרהר ורגע שאדו "טוב לדעת! אבל איך זה עוזר לי בדיוק?"
"חלק ממגמת השיפור חלה על יכולת השליטה באנרגיה" החל מרקו להסביר, ושאדו הבין שזה עומד להיות מסובך, לכן ניסה להתרכז ככל שיכל בנעשה.
"אבל אמרת שאחרי כמה דקות זה צונח חזרה לנורמה".
"חיובי, אך ישנה דרך להשאיר את השיפור קבוע בצורה מהירה. כפי שהשרירים מרפאים את עצמם אחרי אימון ומתחזקים כך גם ניתן להשאיר את השיפור קבוע, ובכך להפוך אותו לנורמה החדשה. לשם כך יש צורך ביצירה של מצב לחץ עקבי ברמת קושי לאורך זמן."
"כמה זמן בדיוק?"
"מספר שעות"
"לא אמרת שאני אמור למות אחרי עשרים ושתיים דקות?" שאדו החל להיות מבולבל.
"זאת בתנאי שהלחץ הוא בכל תחומי הלחימה ועקבי עד מגמת שיפור ממוצעת של 300%. הקושי יתמקד בעיקר באנרגיה ושימוש בה, ופחות במהירות או כוח. הדבר ייתן לך יותר מרחב לשיפור ולשבירת המחסום השני."
בנקודה הזאת מרקו לא היה צריך להסביר עוד לשאדו, שכן נזכר מה סיפור לו שין בימיו הראשונים במסדר.

בכל יצור חיי מצויה אנרגיה, אך בכמויות שונות. אלו הניחנו באנרגיה רבה, כמו הצאצאים של ילדיו של טאלון, רשאים בתנאים קיצוניים לשבור את המחסום הראשון המקנה להם גישה לאנרגיה על אנושית ועל טבעית. המחסום הראשון הינו למעשה דגימה קטנה מכוחו הפוטנציאלי של היצור החיי, ולכך יש לו גבולות. על מנת להתקדם עוד ולגשת ליותר כוח עליו לשבור את המחסום השני, שלרוב נשבר תוך כדי אימונים ואין תחושה מיוחדת כאשר הוא נשבר ולכן נחשב כנורמה ומשהו שנעשה 'דרך אגב'.
המחסום השלישי שיודע עליו שאדו נקרא 'שינוגי', ורבים לעולם לא יצליחו להגיע לשבירת המחסום הזה.
אך השינוגי עדיין רחוק מהישג ידו של שאדו, ולכן לא הטריח את עצמו בלהציבו כמטרה קיימת כרגע.

"טוב" אמר שאדו ומשך בכתפיו "זורם. אז איך אנחנו עושים את זה?"
מרקו קם מן הארגז, ובעט בדופן ברגלו ופתח הארגז התרומם על צירו. הוא שלח את ידיו המכאניות פנימה ושלה זוג כדורי ברזל סגולים המחוברים לשרשרת ובקצה צמיד הנועד להתחבר ליד אדם. "הכדורים הללו מגבירים את משקלם ביחס למרים אותם. הם תמיד ישמרו על המשקל המקסימאלי שאתה יכול לשאת, ויוסיפו לכך עוד שמונים קילוגרם. הדבר יאלץ אותך להפעיל אנרגיה על מנת לשאת אותם באופן עקבי. ככל שתפעיל יותר כך לבסוף השיפור שלך יישאר קבוע."
מרקו ניגש אל שאדו ובמאית השנייה חיבר אל ידיו את צמידי הברזל הסגול. תוך שנייה הרגיש שאדו משיכה אימתנית כלפי האדמה ונפל, כאשר הכדורים המסתוריים מתחפרים עמוק יותר ויותר בתוך החול. שאדו שחרר קללה חרישית בעודו מתרומם מן האדמה, יורק חול מבין שיניו ומנער אותו משערו.
"בקצה השממה הזו ישנו מקל שנהב במרחק שמונה קילומטרים מכאן. עליך להגיע אליו, לקחת אותו ואז לחזור לנקודה הזו בדיוק. אני אחזור עוד שלוש שעות לבדוק מה מצבך".
"מה?!" הצטער שאדו "אתה משאיר אותי פה לבד?! איזה מן אימון זה שאתה זורק אותי לשלוש שעות בלי פיקוח?"
"זה לא האימון" אמר מרקו "זוהי ההכנה לאימון. כאשר תסיים תלך לנוח. כאשר ישובו אלייך כוחותיך נוכל להתחיל להתאמן באמת. עד אז דארקסול – יש לך משימה לבצע. דרך צלחה". טרם חשב שאדו על עוד משהו לצעוק הילך לו מרקו אל הדלת, זאת נפתחה באותו רעש כפי שעשתה קודם לכן ונסגרת חיש מהר, מותירה את שאדו לבדו בשממה בעוד שידיו תחובות בחול.
כך או כך, הבין שאדו, יש לו משימה לעשות. אם הדבר קשה – סימן שהצלחתו תשפר אותן לא משנה מה הדבר. הוא משך את עצמו מעלה, בקושי רב מרים את כדורי הברזל מן החול והחל בצעדים קדימה. כל צעד הרגיש כבד יותר מקודמו, וכמה אנרגיה שלא הכניס נראתה כלא מספיקה. הוא דחף עוד ועוד בעצמו על מנת להתרומם. נראה היה כי הוא מצליח לתפוס לעצמו תאוצה והחל להגביר קצב, זאת עלה לו בנפילה עם פרצוף בחול.
זה יהיה קשה יותר משחשב.

מרקו צעד לו במקדש העליון בהחלטיות, חולף על פני חדרים רבים והיכלים ומסדרונות כאילו מנסה להיעלם מאדם העוקב אחריו מבלי להעלות חשדות. מסלולו הוביל אותו לבסוף מעבר להיכל הגדול ואל תוך הגנים מחוצה לו, הגדושים בצמחים רבי צבע מכל קצוות העולם. הוא הילך בשביל אבנים מעוצב עד שהגיע למה שנראה כרחבה חסרת סבך וצמחייה. הדשא הוחלף במרצפות לבנות והעצים הוחלפו בבר גדול ומסביבו כיסאות. מספר שומרים ישבו הן מסביב לבר והן מסביב לשולחנות במקום. בנקודה מרוחקת על הבר יש שין – נהנה מבקבוק בירה.
מרקו ללא נסוג צעד לעברו, משך את הכיסא שלידו אחורנית והתיישב לידו. שין לא הביט לעברו, אלא רק חייך מעט, סימן לברמן באצבעותיו וזה הגיש למרקו בקבוק בירה זהה לזה בידו של שין.
"אתה יודע שאני לא שותה את השתן הזה" אמר מרקו וסימן לברמן להחליף את הבירה שלו באחת אחרת, זה מילא את הבקשה ללא רבב.
"אז אתה מעדיף לשתות חרא במקום?" אמר שין ולגם מן הבירה שלו "לגיטימי. כנראה ששכחו לתכנת לך חוש טעם".
היו מספר שניות של שקט בין השניים, אז זה מיד התחלף בצחקוק ונקישת הבקבוקים לאות 'לחיים'.
"אז מה מצבו של הילד?" שאל שין.
"נראה מבטיח" אמר מרקו ולגם מן הבירה שלו "גם נחוש מאוד, אם כי מעט חסר הבנה של הדברים."
"בהתחשב בכך שזוהי רק השנה הראשונה שלו כאן איני מצפה ממנו להבין מאומה. אתה חושב שתצליח להוציא ממנו משהו עד הטורניר?"
"זה תלוי" ענה לו מרקו, לוגם שוב ונראה מעט מהורהר "הוא בעל חתימת אנרגיה טהורה. אלו הם כמו מכרה פחם – כך או כך תפיק מהם תועלת רבה עם מספיק עבודה, אך השאלה היא אם תצליח להפיק מהם יהלומים".
"ואם אבקש את דעתך האישית הבנויה אך ורק על תחושה?"
מספר שניות של שקט שררו ביניהם שוב. מרקו לגם וחייך מעט.
"אני חושב שאצליח ללמד אותו משהו יעיל לפני הטורניר".
שין נראה מעט נדהם "אתה מתכוון ל…"
"חיובי. הסיכוי קלוש, אך אני חושב שאצליח"
"אפילו אני לא בונה על הילד ברמה שכזו!"
"אתן לך תשובה בטוחה היום בערב…אך לפי מה שראיתי עד כה, ביחס לרמת הנחישות שלו. כן – ישנו סיכוי טוב שאצליח"
"מספיק טוב בשביל להמר על זה?" העלה עליו שין חצי חיוך שועלי.
"אתה עדיין בחוב מהפעם הקודמת אתה יודע"
"חוב שאני מתכוון לסגור בסופו של דבר"
"בסופו של דבר אולי" אמר מרקו והרים את בקבוק הבירה שלו "אבל לא בהימור הזה"
הבקבוקים נקשו.

הוא החל לשאת את הכדורים בידיו בעודו צועד בקושי רב אך עם זאת בקצב קבוע לעבר יעדו. עברו כשעתיים, ונראה היה כי הצליח סוף כל סוף להגיע אל אותו מקל שנהב שניצב לו בצורה כה יפה על ערמת אבנים. הוא התנשף והשתנק, מיוזע ביותר, צעד לעבר המקל והפיל את הכדורים ארצה, אלה משכו אותו מטה. הוא כרע על ברכיו אך הפעם ראשו לא נתחב בחול תחתיו. הוא שלח יד קדימה ואחז במקל השנהב, שולה אותו מערמת האבנים. טרם הצליח להסתובב ולחזור החל המקל מתפוגג, הופך לאבק ברוח המתנופף לו בצורה טבעית ובתנועות מעוקלות וטבעות באוויר נשאב לתוך כל אחד מן הכדורים. הכדורים שינו את צבעם בהדרגה כאילו נצבעים על ידי אבק השנהב, משנים את צבעם לאותו הצבע. משקל הכדורים גדל בפתאומיות ושאדו הוטח ברצפה תחת עומס המשקל האימתני.
זיעתו הדביקה לפניו את החול והוא נשבע שהוא בלע ממנו קצת. הוא היה מותש והמתין מספר שניות טרם ניסה לקום.
הניסיון כשל, שכן מיד הנפל שוב על ברכיו, ידיו שמוטות לצדדים.
איך לעזאזל הוא אמור לעשות את זה? כבר שעתיים שהוא סוחב את הדבר הנורא הזה וכעת אף עלה הקושי. הוא הרגיש את עצמו כבד, הוא הרגיש כי חם לו וכי הוא צמא. עיניו החלו להיות כבדות והוא לא הרגיש את גופו במלואו. גופו העליון נפל אחורה והוא נשכב על הרצפה בעוד שהשמש הסינטטית קודחת על פניו בצורה נוראית, מסנוורת אותו בתהליך.
הוא החל להירדם, עיניו הכבדות החלו להיסגר והוא היה שניות מועטות מלהירדם.
עיניו נעצמו. הוא לא הרגיש הרבה הקלה, במקום תחושת הנוחות של שינה הוא הרגיש מודאג. הוא הרגיש תחושה של וויתור עצמי.
זיכרונות החלו לשוב מן העבר, ושוב אותם תחושות שהרגיש תקופה כה ארוכה, וכעת כשעזבו אותו היו שבים פה ושם וזוקפים את ראשם המכוער להזכיר לו את כישלונותיו.
בעבר לא יכל להגן עליהם. בעבר לא הייתה לו את ההזדמנות ללמוד או להתחזק בשביל למנוע מאחרים למות בשבילו או למות כלל.
כעת הוא יכול, כעת הוא עושה זאת.
אך הוא החל לוותר. הסימן לכך שהרפה מעצמו אף לרגע היא הוכחה לכף.
הוא התבייש בעצמו שנתן לעצמו אפילו רגע אחד של מנוחה שלא הרוויח. הוא חרק בשיניו, טוחן חול ומתמלא זעם.
הוא גייס את כל כוח הרצון שלו, כל האנרגיה שהייתה ברשותו בכדי להרים את פלג גופו העליון. בידיו תמך בעצמו בקרקע עד שכפות רגליו הונחו על החול. הוא הרים את עצמו בקושי, חורק שיניים ומכווץ כל שריר בגופו. הוא רעד בדרכו למעלה, מרגיש כיצד גופו עומד להתרסק בכל רגע נתון. הוא חרק בשיניו אף יותר, חושף פרצוף זועם ובהדרגתיות משחרר צעקה בהתחלה חרישית ואט אט הפכה לרמה יותר ויותר.
לבסוף השתנק, ואז בפרץ פתאומי שחרר שאגה מפלצתית, משחרר פרץ אדיר של להבות אדומות ופרצי אנרגיה מגופו שזרקו פרץ חול מספר מטרים באוויר ממקומו. הלהבות התנשאו מעלה כאילו פרצו מפצצה שכרגע התבקעה, משחררת כמות גולה של כוח הרס אימתני מסביב. הוא המשיך לצעוק, כאילו משחרר את כל זעמו ותסכולו על השמש המזויפת מעליו. הלהבות הפסיקו לפרוץ, ומגופו עלו אדים בעלי גוון מעט אדום שהתמוגגו מספר סנטימטרים מגופו. הוא הפסיק לצעוק, אך עדיין נראה זועם. הוא היה נחוש בדעתו לא רק לסיים את המשימה, אלא לסיים אותה טרם יבוא מרקו חזרה לבדוק אותו. לא היה איכפת לו אם גופו יישבר בתהליך או אם יסכן את חייו בכך.
נחישותו השתוותה רק לזעם שהרגיש על עצמו שנח מקודם ובזבז זמן.
הוא ניצל את האנרגיה שלו, כמה שרק יכל, הקפיץ את הכדורים לידיו ופתח במרוצה חזרה.
הייתה לו פחות משעה להשלים את המסע חזרה עם משקל רב בידיו, כמעט כפול ממה שיכל לשאת.
הוא חייב להצליח.
הוא סירב להיכשל.

הדלת נפתחה בקול לחץ אוויר וכאשר מרקו צעד דרכה נסגרה באותה הצורה. הוא אחז בידו פריט ארוך, כמטר ומחצה, עטוף בסדין משי לבן וקשור מקצותיו על מנת לשמור על המוצר. הוא צעד אל תוך החדר, ונראה היה מעט מופתע.
הכדורים בצבע השנהב הוא מוטלים מולו, צמידי הברזל שבורים כאילו נותקו בכוח מבעליהם. רסיסים של הצמידים הובילו חזרה לארגז העץ בעל דפנות הברזל. על אותו הארגז ישב שאדו – מיוזע אך נראה מרוצה מעצמו בצורה מה, עדיין מתנשף מן המאמץ.
"טוב…מאסטר…" אמר שאדו, מתנשף בחצי חיוך על פניו "אולי נפסיק עם החימום ונתחיל באימון האמיתי?"
חיוך נמתח מאוזנו האחת של מרקו לשנייה, וזה זרק לשאדו את מה שהחזיק.
שאדו תפס את נשקו החדש והוריד ממנו חיש מהר את הסדין הלבן, חושף חרב חדשה בעלת מימדים זהים לחרבו הקודמת, אך נראית כאילו מורכבת ממספר חלקים שחוברו יחדיו בברגים עבים ושחורים בתיאום מושלם, שומרים על צורה חלקה של הנשק. בקצה הניצב הייתה שרשרת שהתחברה למה שנראה שתיק גב שחור, קטן, שטוח ועגול ברדיוס של כדור כדורסל בעל רצועות מצטלבות.
החרב הקודמת כבר לא התאימה לו, הוא היה צריך חרב חדשה שתתאים לסגנון הלחימה שהוא עומד ללמוד.
"אני כל-כך הולך לנצח בהתערבות הזאת" סינן לעצמו מרקו.