הכרוניקה של שאדו – פרק 2: קורבן

עורו אפור וגפיו צנומות וארוכות בלבוש עור שחור. שיערו לבן וארוך ואוזניו ארוכות ומחודדות.
ללא ספק אותם בני הלילית עליהם דיבר לוגן.
שאדו בחן את הגופה בשתי חלקיה שהופרדו בנחשול דם ומעיים והתכונן למכה הבאה. מתוך הצללים נורו לעברו עוד שרשראות בעלות קצה פגיון, אותן שאדו הסיט במכת חרב וזינק הצידה מתחמק משיגור שהגיע מאחוריו. השרשראות במהרה שבו למקום ממנו הגיעו, ומשם זינקו דמויות הזהות לזה שהרג. השלושה שיגרו לעברו שנית את הנשק הנחשי. הנער הצליח להתחמק מהשתיים הראשונים, אך השלישי הגיע אליו בהפתעה ושרט את כתפו השמאלית. שאדו הסתובב לאויבו שהחזיר לידו את השרשרת והחל לסובב אותה, שוקל כיצד יתקוף עכשיו.
הם היו רחוקים מידי בשביל מכת חרב, לא הייתה לו ברירה אלא להסתער. הוא החל בריצה לעברם, להב חרבו נגרר על האדמה מאחוריו, מעלה רעש צורם ברחבי החדר. בן הלילית שיגר לעברו פעם נוספת את הפגיון, אך הפעם שאדו לא נתן לדבר להפתיע אותו. הוא זינק באוויר מעל הפגיון, נותן לשתיים שבאו מאחוריו לחלוף מתחתיו ללא פגע. הוא הניף את חרבו והפיל את הלהב מטה. האלף הזריז זינק הצידה, מתחמק מן המכה שפגעה בערמומיות בערמת חול מאחוריו, והרימה מסך חול ואבק על שטח יחסית נרחב שבלע הן את שאדו והן את בן הלילית.
השתיים האחרים החזירו לידם את הפגיונות והמתינו לראות מה יתרחש, שכן חברם עוד בפנים, ולא היו רוצים לפגוע בו בשוגג. כעבור מספר שניות נראתה דמות אפלה בעלת חרב פורצת את הווילון בהסתערות לעברם. בני הלילית לא היססו ושלחו את שרשרת הפגיון קדימה. רק לאחר שפגו במטרתם הבינו כי שאדו למעשה השתמש בבן הלילית בעודו חיי כמגן אנושי והסתער לעברם. הפגיונות ננעצו עמוק במגן האנושי ונתקעו בו בשל תאוצת הפגיונות והמהירות בה נעה גופתו כנגדם. תוך כדי הסתערות השליך שאדו את בן הלילית המנוקב הצידה, מושך את שרשראות בלי הלילית עמו, משאיר אותם חשופים. בזינוק וסיבוב על צירו ובמכת חרב אדירה שיסף את גרונות שתי יריביו והורג את שניהם במפגן די לולייני של יכולת. הם נפלו על ברכיהם מחזיקים בגרונם הפעור תוך כדי שהם מדממים ונחנקים למוות. לבסוף הפסיקו להתפתל ורק דיממו על החול.

"יש עוד כאן בחדר או שאני יכול לעבור לטהר את החדר הבא?" צעק שאדו לחלל החדר, מתגרה בכל מי שנותר שם, ואכן עורר את זעמו של האחד הנותר.
מתוך הצללים צעד לו בן לילית, מעט גבוהה ועבה גפיים מן השאר, בעל לוחות פלדה על חזהו וכתפיו ושערו היה קצר. ביד אחת החזיק בפגיון משונן המחובר לשרשרת ארוכה שהתלפפה סביב ידו. ביד השנייה החזיק זוג להבים מעוקלים המחוברים משתי צידיו השונים של אותו הניצב. הוא התקדם לעברו בצעד בטוח, אך עיניו האירו בזעם.
"רק עוד אחד" אמר לו בן הלילית וכיוון אליו את הפגיון "אחד שרוצה לנקום על מות חייליו".
"אם חייהם כה חשובים לך מדוע לא התערבת לפני?" שאל שאדו ופניו וגופו כעת פנו לעבר מפקד חוליית בני הלילית.
"כי זוהי דרכינו" ענה לו "זה היה המבחן שלהם, להוכיח את נאמנותם לשבט".
"אני מבין שהם נכשלו" אמר שאדו בלגלוג.
"אתה תשלם על החוצפה והיהירות שלך בן אנוש עלוב" אמר בן הלילית בזעם כמעט ובלתי מאופק "אני נשבע בחיי חיילי שלא תצא מהחדר הזה חיי!".
"למה אתה מחכה? אני כאן".
בן הלילית שיגר לעבר שאדו את הפגיון, אותו שאדו הסיט במכת חרב ופתח במרוצה לעבר יריבו. עם זאת נבלמה הסתערותו כאשר הפגיון שינה את מסלולו בעודו באוויר בקשת רחבה וחזר לתקוף אותו מאחורה. הנער עצר וזינק לאוויר בזמן שהפגיון ממשיך במסלולו תחתיו, ואז בקשת רחבה עשה עיקול וטס לעברו מלמטה. שאדו הכה פעם נוספת בפגיון והסיט את מעופו ימינה ומעלה.
עליו לקצר מרחק עד שהפגיון יחזור אם ברצונו אפילו להנחית מכה אחת על יריבו. הוא נחת והחל בהסתערות זריזה לעבר מפקד חוליית בני הלילית. הוא הניף את חרבו הצידה ופתח במכת חיתוך מקבילה לקרקע. בן הלילית הזריז כמו בצעדי ריקוד התחמק מן ההתקפה בעוד שהוא מתחיל לסובב את הלהב הכפול שבידיו כאילו היה מדחף של מסוק.
שאדו דחק את התקפתו קדימה – חיתוך צידי נוסף, סיבוב על צירו והנחתת להב מלמעלה. מכל אלו התחמק בן הלילית כאילו מרקד לו בלט ורק במקרה חומק מהתקפותיו של השומר.
כעת ניסה בן הלילית לדחוק בתקיפה, עוצר את הלהב הכפול מסיבוב ומתחיל לשלוח התקפות קדימה – מכה כפולה בכל התקפה בשל צורת נשקו. שאדו חסם את התקפותיו עם חרבו הגדולה בעודו עושה צעדים אחורה, מחכה לפתח בו יוכל לדקור את היריב.
ברגע שחשב לנכון דחף את ידיו קדימה כאשר נפגשו הלהבים פעם נוספת, הודף את היריב אחורה. הוא הניף את החרב מעלה מתכונן למכה, אך אז הגיח הפגיון עם זנב השרשרת ממנו כבר שאדו הספיק לשכוח ופגע בצלעותיו, חודר ביניהם.
ההפתעה והכאב הפתאומי עצרו את שאדו מהתקפתו והשאירו אותו חשוף, רגע אותו ניצל בן הלילית ביעילות ושלח שיסוף לבטנו של שאדו. דם ניתז על עמודי האבן האימתניים שהחזיקו את תקרת המקום, ושאדו עמד עם פס אדום וארוך על בטנו, שהיה נראה כי מתרחב אילו צבע דמו לא היה נבלע בשחור שבחולצתו.
"כפי שאמרתי" אמר בן הלילית בניצחון והרים את נשקו למכה אחרונה "רק עוד בן אנוש עלוב…" ארשת פניו של בן הלילית השתנתה ממלאת ניצחון וגאווה למופתעת ומעט מפוחדת בשל צחקוק שעלה ממי שעמד להיות קורבנו.
"בן אנוש כן" אמר שאדו וחיוך זדוני עלה על שפתיו "אבל רחוק מעלוב, חתיכת אימו שמתחבא בארון!". שאדו שלח יד אחת לפגיון שהיה תקוע בין צלעותיו, ונראה היה שהוא מחזיק אותו שם. פרץ עז של להבות אדומות התפרץ משאדו בשחרור כוח אדיר שדחף את בן הלילית אחורה. הדחיפה הזאת הוציא את בן הלילית מטווח תקיפה. בעודו נעמד שלח שאדו את חרבו אל השרשרת ותלש את הפגיון מגופו בו זמנית. הוא ליפף את השרשרת סביב הלהב תוך כדי קפיצה באוויר וסיבוב על צידו ואז נעץ את הלהב עמוק ברצפת האבן בנחיתתו – תוקע את השרשרת מבלי שתוכל לנוע.
הוא אז הביט בבן הלילית שכעת כבול לאדמה, בשרשרת ארוכה אומנם – אך עדיין כבול. השומר פתח לעברו בריצה בזמן שתושב האלאת' הניף את נשקו למכה. בעודו מוריד להתקפה כאשר שאדו היה בטווח שלח מטרתו את ידו קדימה, תופס בפרק כף היד שלו ומסית אותה מן הדרך. היד גלשה מפרק כף היד לניצב הנשק, ובמשיכה שלה את הנשק מידו של בן הלילית, זורק אותה הרחק ממנו.
כעת היו השניים חסרי נשק, רק שבן הלילית היה כבול לאדמה דרך השרשרת שלו.

שאדו היה חזק מיריבו פיסית, וידע זאת היטב. הוא שלח אגרוף לפניו ושבר את אפו. הוא תפס בשערו והוריד את ראשו שפגשה בברך שלו, מעצים את שברון האף. בן הלילית ביצע צעד אחורה, אך לפני שהתייצב זינק שאדו לעברו, שולח בתנופה מרפק שריסקה את לסתו. בשובו לעמדה ישרה שלח שאדו אגרוף לצלעותיו ואז את אותו האגרוף ללסתו השבורה של יריבו.
בן הלילית עמד מסוחרר, פניו מלאות דם ומתקשה להחזיק את עצמו בהכרה, צועד אחורה ומותח את השרשרת. בנקודה הזאת כשייצב את עצמו זינק שאדו קדימה, שולח ברך לבית החזה שלו.
העוצמה מן המכה זרקה את בן הלילית אחורה, אך גם שחררה את השרשרת והלהב מן האדמה. אפור העור נפל על רצפת האבן והתגלגל בעודו מקיא דם ומנסה לחזיר לעצמו את נשימתו. הוא הרים את ראשו וראייתו המעורפלת ראה את השומר מולו עמד לפני פחות מדקה גאה בניצחונו שב אחורה, מרים את חרבו ומתקדם אליו בצעדים בטוחים.
מלאך מוות בצורת אדם.
בן הלילית ניסה להזרים אנרגיה בשרשרת שלו למתקפה אחת אחרונה, אך מגף שחורה תחבה את כף היד בחול, ולהב שחור אימתני הפריד בין כף יד לאמה. בן הלילית לא זעק בכאבים לידו הכרותה, אלא רק נאנח באכזבה קורעת לב.

שאדו עמד מעליו, התכופף, שלח את ידו החופשית לצוואר בן הלילית והרים אותו באוויר. הוא לא חנק אותו, רק יצר תחושת אי נעימות.
"ועכשיו אחרי שסיימנו לשחק" אמר שאדו, מנסה להתעלם מהחור בין הצלעות שלו או החתך בבטנו "למה הגעתם הנה".
בן הלילית נראה תחילה מופתע מעט אך אז החל צוחק, יורק מעט דם בתהליך.
"בן אנוש טיפש" אמר, גרונו מגרגר בדם "אתם אפילו לא יודעים מה מתרחש בעולם שאתם עצמיכם מתיימרים לשמור עליו נכון? ראייתכם מעורפלת בגאווה שאתם מבצעים את עבודתכם נאמנה וללא רבב ולבסוף מתעלמים מן הסימנים הבולטים ביותר לסכנה הגדולה ביותר!"
"אולי תפסיק עם הבולשיט ותדבר לעניין!" שאג שאדו, האלף רק המשיך לצחוק בגרון מדמם.
"לך ולמסדר שלך מגיע כל אשר יבוא עליכם!" שאג בן הלילית. רעם אימתני נשמע מן הקיר לידם, וזה נפרץ שולח סלעי ענק לכל עבר וזורק את שאדו אחורנית, מנתק את אחיזתו עם השבוי.
השומר נחת ללא פגע בזמן שלבני הענק התגלגלו על רצפת ההיכל, אך השבוי נמעך תחת אחת המתגלגלות הענקיות.
איזהו המידע שהחזיק ברשותו אינו בר תועלת עכשיו, בהתחשב בעובדה שמוחו שפוך מחוץ לגולגולתו.

שאדו תחילה ניער את ראשו, יוצא מההלם הראשוני של קיר המתפוצץ ליד אוזניך, ואז הבחין בגופות בני לילית נוספות שלא הוא הביס. בצידו השני של הקיר ההרוס הבחין בגיא שולח את רגלו קדימה לבטנו הרכה של בן לילית, בועט אותו כסוס לעבר הקיר מאחוריו, זה התנפץ עליו כצעצוע ונופל חסר רוח חיים.
"אני רואה שאתה נהנה" צעק שאדו לגיא, מתחיל בהליכה לעברו.
"נראה שאת אפילו יותר" אמר גיא בחיוך "רק שתיזהר לא לפצוע את עצמך יותר מידי" הוסיף והצביע לגופו החבול והפצוע.
"מה? זה?" אמר שאדו ושלח מבט חטוף לפצעיו "קצת כוהל וכמה פלסטרים ואני אהיה בסדר. מה עלה בחיפושיך?".
"סתם מארב. מה שהם לא תכננו לעשות פה לא היה כאן, ואני מניח שגם לא אצלך".
"לא, סתם מארב שהרס את הגופייה האהובה עליי. אתה חושב שללוגן היה יותר מזל?".
"בהתחשב בהתנגדות שאנחנו חוזים כאן אני לא בטוח שהביטוי 'מזל' תקף"
"אתה חושב שהם יהוו בעיה?"
"אני מצאתי קושי בלחסל את אלה שהיו כאן. ואתה ממש נדפקת! דמיין איזו הגנה יש עם המנהיג של בני הלילית האלה."
"אני בטוח ששלושתנו נצליח, עד כמה קשה זה כבר יכול להיות?".
"גיא! שאדו!" נשמע קולו של לוגן מגרם המדרגות. הוא אכן עמד שם, גלימתו מעט קרועה ובידו מה שנראה כקשת מודרנית, גדולה ומשוכללת בעלת פרקים.
"היה לך מז…" עמד שאדו לשאול, אך לוגן הפסיק אותו. בקולו נשמעה בהלה.
"הם סיימו עם הזימון. לא הספקתי לעצור אותם. המכשף הראשי, הוא הקריב את אנשיו בשביל כוח!"
"קדימה…עד כמה חזק הוא יכול להיות?".
תוך מספר שניות אכל שאדו את המילים הללו כאשר כל המקדש החל רועד, ומן הקיר החוצץ בין החדר אותו טיהר גיא לחדר אותו ניסה לוגן לטהר פרצה תועבה שכמותה שאדו לא ראה מעולם. גובהה נישאה לשמונה-עשר מטרים, ונראה היה כאילו עשוי מבשר ועצמות שנתלשו מגופות וחוברו מחדש ביצור מבחיל. רגליו היו שמנות והיו לו ארבעה ידיים עצומות, בין חתיכות הבשר היה ניתן למצוא עיניים של הקורבנות שהקנו לו ראיה מרחבית ללא אזורים מתים.
"זה פשוט דוחה" העיד גיא וכיווץ את אגרופו.
היצור החל שואג מכל הפיות שהיו מפוזרים בגופו, ומתוך רווחים בבשר המחובר נפלטו שרשראות עם ראש פגיון, שנעו בכוחות עצמן כנחשים באוויר. מספר חיצים פגעו בתועבה מידיו של לוגן – אותם חיצים מהירים וכחולים בהם חזה שאדו קודם לכן.
החיצים פגעו בבשר התועבה וגרמו לה לדמם, אך ליצור אימתני שכזה חיצים קטנים כאלה לא מעוררים מאומה. חמישה שרשראות עשו את דרכן לכיוונו של לוגן, שברגע האחרון ביצע קפיצה לוליינית מגרם המדרגות בעודו ממשיך לירות חיצים בקצב לא אנושי לעבר היצור, יוצר כל חץ ישירות על המיתר בעזרת האנרגיה שלו.
שאדו לא חיכה יותר מידי ופתח בהסתערות לעבר התועבה, חומק מכל פגיון המנסה לנקב אותו עד שהגיע לרגלו של היצור הדוחה. במכת חרב אדירה פגע ברגלו, יוצר חתך עמוק ומדמם ושובר עצמות שתוך שניות אחדות התאחה וחובר חזרה כאילו מעולם לא נחתך.
"אין מצב!" צעק שאדו, מזנק אחורה ומתחמק בתנועות לולייניות מן הפגיונות הזריזים "איך הורגים את הדבר הזה?!".
גיא זינק ממקומו לעבר גוף המפלצת והסתובב על צירו.
"פגז 40 מ"מ!" צעק ושחרר תוך כדי סיבוב בעיטה מחרישת אוזניים בגוף האויב, גורם לו לצעוד אחורנית ויוצר שקע מדמם במקום בו בעט. שקע שנסגר כמעט מיידית.
"מה לעז…" תהה גיא לעצמו, אך מיד כחמישה שרשראות בעלי ראש פגיון נעו לעברו בעודו באוויר. בבעיטות ואגרופים מדויקים הסיט את הדברים החדים הללו ממסלולם, אך אלו חזרו וליפפו אותו, קושרים אותו במקומו. אז השרשראות עשו סיבוב מעל ראשה של המפלצת, תופסים תנופה והשליכו את גיא לעבר אחד מעמודי התמיכה בחדר אותו טיהר שאדו. גיא נחבט בעמוד בעוצמה, מפיל אותו במקומו ונופל ארצה. טרם הספיק לקום התרסקה חלק מן התקרה עליו בלבנות אבן ענקיות וקברו אותו תחתיהן.
"גיא!" זעק שאדו וזעמו עלה בו "זהו זה!" גער לעצמו ואחז בחרבו בשתי ידיו בכוח. לוגן!" שאג שאדו "השתמש בחיצים שלך ופנה לי נתיב דרך הפגיונות!".
"לשם מה?"
"פשוט תעשה את זה!"
"קיבלתי"
שאדו החל בהסתערות בעוד האוויר סביב חרבו החל מתערפל כאוויר מעל מדורה לוהטת. לוגן מעמדתו שלח את חיציו הכחולים, מסיט כל פגיון שבא למנוע משאדו להגיע אל יעדו.
הוא הגיע אל התועבה וזינק באוויר. הוא דחף עוד ועוד אנרגיה בחרבו ואז הניף אותה כאשר האוויר המעורפל בה החל להשתולל בהתרגשות.
עד כה לא היה לו מזל בשימוש בטכניקה הזאת, אך לא היה צורך בדיוק מול יריב גדול שכזה. הוא דחף עוד ועוד אנרגיה טהורה במאיות השנייה האחרונות לפני המהלומה, ואז הנחית את מכת החרב האדירה בחזה המפלצת. הוא כיוון את כל האנרגיה שנאגרה שם קדימה, זונח את הניסיון לרכז אותה ללהב חד. כך למעשה יכל להתרכז בדבר אחד ולהצליח, במקום בשתיים ולהיכשל.
מכת הלהב שחררה פרץ אנרגיה שקוף, בוער ובוהק שזרק את התועבה אחורנית בעוד חלקים מבשרה נתלשים ממנה ועולים באש. שאדו עצמו נזרק מספר מטרים אחורה, אך הצליח בחוש חתולי להסתובב באוויר ולנחות על רגליו.
המפלצת נזרקה אחורנית, חלקים ממנה בוערים ופגעה בקיר ההיכל, מרסקת אותו וחוזרת לחדר ממנו באה בזמן שלבני ענק נפלו עליה מן הקיר אותו שברה הרגע.
שאדו החל מתנשף בקושי.
זה היה קשה משציפה.

"הוא מת כבר?" שאל שאדו, מנסה להחזיר לעצמו את נשימתו.
"בספק" ענה לו לוגן.
"יש איזושהי צורה מוכרת לטיפול בדברים מהמשפחה הזאת?"
"חוץ מלשרוף אותם עד היסוד?" אמר לוגן ונבר במוחו וזיכרונו "אני מניח שהיגיון קובע שצריך לחתוך את מקור האנרגיה שבונה את היצור הזה."
"לתלוש לו את הלב? יש לו בכלל לב?" הרים שאדו גבה בעוד שהיצור חוזר לעמוד על רגליו.
"אם אתה קורא למכשף שמפעיל אותו מבפנים 'לב', אז כן. השאלה היא איך מגיעים אליו"
"גיא הצליח לעשות בו חור מקודם" החל שאדו להזיז את הגלגלים במוחו "ואני גם כן הצלחתי לפגוע בו הרגע. הדבר מעיד שאינו בלתי מנוצח. אולי נוכל אפילו לעשות חור מספיק גדול…"
"בשביל לשלוף את הממזר החוצה!"
"לשלוף?" גיחך שאדו "אני מתכוון לנעוץ את החרב שלי בפרצוף שלו!"
"זה יעבוד גם…"

הם שמעו רחש אבנים מאחוריהם. מבט מהיר הראה להם כיצד גיא שולף את עצמו מערימת סלעי הענק שקברה אותו קודם לכן – חולצתו קרועה וראשו מדמם. הוא החל בצעידה מטלטלת לעבר עמיתיו. התועבה עדיין מנסה להתרומם על רגליה השמנות בזמן שחלקים ממנה עדיין בוערים מהתקפתו של שאדו.
"יש תוכנית?" שאל גיא כאשר יישר עם חבריו קו.
"מרכזים התקפות בנקודה אחת, פורצים חור ואז מחסלים את הממזר מבפנים" אמר לוגן, וכבר הכין בין אצבעותיו חץ זוהר הפולט ערפל כתום כאש.
"מגניב" אמר גיא, שולף מחגורתו את אחת המבחנות, פותח את הפקק ושותה את תכולתה בלגימה אחת. שאדו יכל להריח את תכולתה מהיכן שעמד – כוהל נקי. אז הבין שאדו – גיא אומן כאגרופן שיכור.
"בוא נתחיל!" צעק גיא ופתח במרוצה לעבר התועבה כששאדו אחריו.
"הנה מתנה קטנה ממני אליך" קרא לוגן "מקור עוף חול!" ואז שחרר את החץ המוזר שהכין בידו. החץ פגע בבטן החיה וחדר עמוק לתוכה. כעבור שנייה התפוצץ ופתח בתועבה פתח פעור שכבר החל להיסגר.
גיא זינק באוויר כששתי אגרופיו כבר מוכנים להתקפה. ידיו פתאום החלו להתעוות ושריריו הפכו למודגשים אף יותר בזמן שוורידים בולטים החלו להופיע על שתי ידיו.
"תותח 120 מ"מ!" שאג גיא ושלח את שתי ידיו קדימה כאשר הן מאוגרפות, אך אז מיד משנגעו בגופת התועבה חזרו. זרם האוויר ממהירות ומהלומת ידיו דימתה את עוצמת הפגז ודוחפת את היצור אחורנית, פוערת את החור שיצר לוגן קודם לכן.
שאדו זינק באוויר, ואז שם את רגלו על כתפו של לוגן והשתמש בו כמדרגה להאיץ את עצמו לעבר החור. האוויר החל מתערפל סביב חרבו פעם נוספת, אך הפעם דחף פנימה אף יותר אנרגיה ממקודם. הוא חיכה עד שנכנס עמוק אל תוך החור שיצרו עמיתיו, ורק כשהיה במרחק נגיעה עם חרבו מן הבשר שחרר את המהלומה. פיצוץ זהה לקודם פילח הפעם את המפלצת, פוער חור בגבה ושולח חתיכות בשר שרופות לכל עבר.
שאדו במעופו מוקף בחתיכות בשר שרופות ודם זיהה דבר מה זוהר העף באוויר. הוא שלח את ידו ותפס באחיזה אימתנית פן ישחרר בטעות ויאבד הדבר לנצח.הוא נחת, מחליק על הרצפה ולבסוף עוצר על רגליו לחלוטין, מתנשף בכבדות מהעומס שיצר על עצמו.
הוא הביט במה שתפס – הייתה זו חתיכת מתליון שרצועתו קרועה, כנראה נלבשה בידי המכשף שהניע את התועבה ורוסקה בהתקפתו האחרונה של שאדו. הוא תחב את התליון לכיס, שכן אולי הסיפור לא נגמר ונגלה שהיצור מרפא את עצמו עוד.
המפלצת נשארה עומדת עוד מספר שניות מועטות, ואז החל בשר לנשור ממנה תחילה, ואז גפיים מלאות החלו ליפול ולהתפרק על הרצפה. תוך מחצית הדקה לא נותר ממנה יותר מערמת בשר, דם ועצמות שהחלו להעלות אש ועשן וריח בשר חרוך.

"זה נגמר?" תהה שאדו לעצמו מתנשף, מבחין בלוגן וגיא התרים בעיניהם אחר המכשף לכאורה.
"אין טעם" אמר "מה שלא היה בפנים עכשיו מרוח על הקיר הענק ההוא שם".
"אז זה אומר שניצחנו?" תהה גיא בקול רם.
"לא בדיוק" אמר לוגן, נשמע כי מודאג "אנחנו עדיין לא יודעים למה היו צריכים להתייעץ עם רוחות השבט. אני לא מאמין שזה משהו טוב".
"זה לא חלק מהתרבות שלהם או שטות דומה?" תהה שאדו.
"ממש לא" אמר לוגן, תופס בסנטרו, מרכין ראש וחושב "אם הם הגיעו עד הנה בשביל לעשות דבר כזה, זה משהו גדול."
"משהו שגם מסכן את המסדר שלנו" העיר שאדו, "אחד מאלה שחיסלתי אמר משהו בנושא. שאנחנו מעורפלים בגאווה ולא רואים דברים מובנים מאליו. אז הוא גם ציין שלמסדר מגיע כל מה שעומד לקרות לו" הוסיף לאחר שראה את הבלבול בפני עמיתיו.
"צריך לחזור למקדש ולחקור" החליט לוגן "אין מצב שזה נגמר רק פה!".
גיא ושאדו הסכימו עמו, וכן פנו לעבר גרם המדרגות ליציאה.

"שאדו דארקסול" הרהר גיא "איפה שמעתי את השם הזה לפני?"
"הוא היה בתקרית הבלרוגים לפני קצת פחות משלוש חודשים" פלט לוגן במהירות הבזק מבלי התכוון, ואז השלושה נעצרו במקומם. לוגן שלח מבט אל שאדו, שלמרות שפניו קפאו ניתן היה לראות בעיניו כי מרגיש מריר ביותר.
"ש…שאדו" החל לוגן מגמגם ומתנצל "לא…לא התכוונתי זה פשוט נפלט לי ו…"
"זה בסדר" אמר שאדו והמשיך בהליכה במעלה גרם המדרגות "זאת עובדה אחרי הכול. אין לי מה להיעלב מעובדות".
"מה בדיוק קרה שם?" שאל לוגן, ממשיך בהליכה אחרי שאדו וגיא עמם.
"מה אתה יודע?"
"רק את השמועות" ענה לו "ואם אהיה כנה איתך אני מעדיף לדעת אמת על פני שמועות".
"תאמין או לא השמועות לא רחוקות מהאמת" נאנח שאדו באנחה מאופקת ובנימה חסרת תכלית "הדבר היחיד שאני יכול להוסיף לך זה שאיני זוכר דבר לאחר שהותקפנו, ושרק התעוררתי כשכולם מתים לידי. זה הכול".
"השמועות גם אומרות שהם מתו בגללך. לבטח שאינך מסכים עם זה!"
"איני מסכים?" אמר שאדו בנימה שלילית "אני הראשון שהאשים אותי בזה".
כשבועיים לאחר שהגיע שאדו למקדש נשלח עם צוות שומרים מדרגה אל"ף למשימה כביכול פשוטה – לאתר קרע בין העולמות ולסגור אותו. המטרה הייתה ששאדו יצבור מעט ניסיון במשימות מסוגים שונים וילמד מעט משומרים וותיקים ככל שיוכל. הסיבה היחידה שהצוות לקח את שאדו היא שאחיו הקטן של שין, ניל סטאיקס, היה מפקד הצוות ושמח לעזור לאחיו הגדול. כל צוות אחר היה מסרב לעשות דבר שכזה.
הצוות קיבל אותו בחום למשימה, והם יצאו לדרך.
המשימה קיבלה תפנית כאשר הגיעו ליעד, ונתקלו במארב של בלרוגים שחיכה ליד הקרע.
המכה הראשונה הייתה מכוונת אל שאדו, החלש מבין כולם וזה הפחות זהיר מביניהם. ניל הגן עליו בגופו ונפצע קשות. אילולא הפציעה היה מצליח הצוות לחסל את הבלרוגים ללא קושי, אך בשל המהלומה הראשונית מצאו צוות ניל קושי רב ויותר מזה בהשמדת האויב.
כל שזוכר שאדו לאחר ההתקפה היא שהתעורר במרחב הקרע, ללא שריטה אחת על גופו ועם זאת מלא בדם הבלרוגים ודמם של חברי צוות ניל.
בגלל שהיו צריכים להגן עליו איבדו הם עצמם את חייהם.
בגלל שלא היה חזק מספיק.
בגלל שהיה חלש.
מאותו היום הוא מאשים את עצמו במותם, נשבע להיות חזק יותר פן עוד אנשים ימותו בגללו. כך נשבע לשין, שמות אחיו הוא זה שמניע אותו לגאולה (דבר לו שין רק חייך בצחוק מר ותפח לשאדו על הראש בעודו אומר 'אם זה מה שמניע אותך, מי אני שאומר שזה לא בסדר?').

המשך הצעידה בגרם המדרגות הייתה שקטה וללא הגה עד שיצאו החוצה ופנהם נשטפו ברוח קרירה ומראה השקיעה מולם.
שלושתם עמדו זה לצד זה ונשמו את האוויר הצח ובהו בשמש הבוהקת באופק.
"זה מזכיר לי" אמר שאדו כדרך אגב ושלף את חתיכת התליון מכיסו "אני חושב שזה היה שייך למכשף הראשי של בני הלילית האלו, אולי זה יעזור לך לגלות מה הולך כאן".
לוגן תפס את התליון באצבעותיו ובחן אותו בעיניו החדות.
"כן" הרהר "אני חושב שאני יכול להוציא מזה לפחות איזה שבט הם. זה עדיף על כלום".
"בהחלט" אמר שאדו ושלף את רסיס אבן ההישתגרות מכיסו, הרים אותו מעלה והחל להזרים בו כמות מעטה ביותר של אנרגיה.
"אתם באים?" שאל את שתי עמיתיו.
"אני אשאר כאן עוד קצת, אנסה לאסוף איזה מידע מהשטח שאני יכול" אמר לוגן.
גיא נראה מסוחרר מעט והתיישב. "אני…אני אחכה עד שהשפעת האלכוהול תעבור" אמר חרישית מנסה לשמור על שיווי משקל "פעם אחרונה שניסיתי להשתגר חזרה שיכור דברים לא הלכו כמו שצריך."
"אוקי…" אמר שאדו "מי ייתן וניפגש שוב בעתיד."
"יש לי תחושה שעוד ניפגש" אמר לוגן בעודו פונה חזרה לתוך המקדש "יש לי תחושה שהסיפור הזה רק התחיל".
את המשפט האחרון לא שמע שאדו, שכן הוא כבר הפך לאור אדום דובדבן ונורה לשמיים, חוזר למקדש שכעת קורא לביתו.

הוא חזר אחר דקות אחדות לחדרו במקדש, השיל מעליו את בגדיו ונכנס במהירות להתקלח במקלחון הקטן שהיה זמין בחדרו. דמו ודם אויביו נשטף תחת המים החמים והנעימים. הוא עצם את עיניו בזמן שהמים שטפו את ראשו וליטפו אותו, מסירים את עול היום הקשה הזה.
הוא צעד מחוץ למקלחת והלך לכיור, שם ניצבה מראה גדולה דרכה ראה עד מותניו.
הפצעים כבר החלו להחלים – החתך בבטן הפך לשריטה עמוקה והחור בצלעותיו החל נסתם. השריטה בכתפו נעלמה מזה זמן רב. עד מחר בבוקר לא יהיה זכר מן הפצעים הללו.
הוא הסתובב ויצא מחדר האמבטיה, כרוח סערה זינק על מיטתו והתכסה בשמיכתו.
הפעם מאיזושהי סיבה לא טרדו את מוחו אותן מחשבות שרדפו אותו אמש וכל לילה במשך שלושה חודשים.
הוא פשוט נרדם.