הכרוניקה של שאדו – הקדמה – לידתו של שומר

הרצפה הייתה קרה וקשה למגע פניו כאשר התחיל להתעורר. עיניו החלו להיפקח לאט בעודו מנסה להבין מה קורה סביבו. ראשו הלם נמרצות והסתחרר לשניות אחדות, אך כאשר חזר לעשתונותיו כך גם נמוגו הכאבים.
שאדו נשאר שוכב עוד שניות מספר על האספלט תחת חושך הלילה, מניע את ידיו בניסיון להרים את עצמו אך הבין במהרה כי ידיו כבולות מאחורי גבו. הוא התיישב, מנסה להפעיל כוח בשחרור ידיו. זה לא הרגיש כמו חבל אלא כאילו פועל על ידיו כוח המשאיר אותן צמודות זו לזו.
"מה לעזאזל…" סינן לעצמו שאדו, מנסה להביט מה כובל את ידיו ובו זמנית להיזכר כיצד הגיע למצב ביש שכזה.
הוא נזכר, ומיד שחרר קללה חרישית בארשת פנים המשלבת עצבים והפתעה.
"מצטער בקשר לזה" שמע קול לפניו "שחכתי שיש אנשים שמאבדים הכרה בפעם הראשונה שלהם". שאדו הרים את ראשו, סורק את האדם לפניו.
יושב לו בנחת על גדר מוטות ברזל אפורה אדם בעל שיער שחור קוצני במעט ולא מסודר, זיפים שהוזנחו זה כשבועיים-שלוש לבוש במעיל עור ארוך בצבע חאקי פתוח החושף חולצה לבנה בעלת צווארון ווי ושרשרת זהב עם סמל שלא הצליח לזהות ממקומו. לרגליו של חוטפו היו מכנסיים כחולות, כנראה ג'ינס שאולי ואולי לא היה גדול עליו במידה או שתיים ונעלי עור שחורות בעלות אף מלבני.
הוא זיהה גם משהו לא רגיל אצל השובה שלו, נראה היה כאילו ישנו נדן עם חרב בפנים החגור למכנסיו.
"זה נראה לך מצחיק?" גער בו שאדו, מנסה פעם נוספת להשתחרר אך זוכה לאותה התוצאה.
"למען האמת כן" העיד החוטף בחצי חיוך משועשע "כל האחרים היו מגיבים בפחד ובלבול, העצבים שלך זה שינוי מרענן!".
"אני כל-כך שמח לשמוע שאתה נהנה" אמר שאדו בעוקצנות מוקצנת "ספר לחברים אני פה כל השבוע…" שאדו סיים את המשפט בהרגשה של עוד, כאילו נזכר בדבר מה שקטע את חוט המחשבה שלו.
"אוי שיט…" הוא דיבר אל עצמו לרגע "מה השעה?" הוא שאל בפתאומיות.
"לא יודע" ענה לו החוטף "אני זוכר שחטפתי אותך באזור תשע. על פי הירח עברו באזור השלוש-ארבע שעות. למה?"
"בן של…" אמר שאדו בעצבנות וצעק על החוטף שלו "בגללך הברזתי לדייט שלי! עד ששכנעתי אותה לצאת, אני לא מאמין לזה! זה יכול לקרות רק לי! רק אני יכול לקבוע פגישה עם מישהי ואז להיחטף על ידי איזה פדופיל עם חרב!".
"אתה חייב להודות שכל הסיטואציה הזאת מצחיקה".
"שחרר אותי מהדבר הזה ונראה אם זה עדיין יצחיק אותך!"
"עדיין לא" אמר החוטף, נימת דבריו השתנתה בין רגע לרצינית "שאדו אתה לא מכיר אותי אבל אני מכיר אותך. מכיר אותך די טוב למען האמת הודות לאחותך, טוב לפגוש אותך פנים אל פנים סוף כל סוף".
"מאיפה אתה…?" שאדו הפך מופתע, מתקשה לחבר את החתיכות ולהבין מה הולך סביבו.
"אפשר לומר שאנחנו עובדים בשביל אותם אנשים" ענה לו החוטף "אבל זה לא חשוב עכשיו, אני אענה לך על כל השאלות שיהיו לך מאוחר יותר. מה שחשוב עכשיו זה שתתרכז במה שיש לי לומר לך. אתה נבחרת להצטרף למשהו שכנראה גדול יותר ממה שאתה יכול להאמין שקיים. אני נמצא שם בעצמי, ואחותך שם כבר שנים. אנחנו הבטנו בך והיא חקרה אותך בעצמה, והיא מאמינה שתהיה נכס אם לא נפקשש איתך".
"תפקששו איתי?" שאדו נהיה מבולבל בכל מילה שיוצאת מפיו של החוטף.
"כן. אבל לפני שנתחיל את הכול צריך לשחרר אותך מהמגבלות שלך, לתת לך גישה לאנרגיות הפנימיות שלך. אנחנו צריכים לשבור את המחסום הראשון".
"וזה כולל לחטוף אותי ולזרוק אותי ב…איפה אנחנו לעזאזל?!" שאדו סרק במבט את סביבתו. הוא היה במגרש חניה למשאיות הובלה. סביבו חנו משאיות רבות גדולות קומה המחוברות למכולות על גלגלים בצבעים שונים, כל אחד בעל כיתוב שונה המפרסם את המוצר אותה מובילה. המקום היה אפלולי ברובו ורק מספר חד ספרתי של פנסי רחוב היו מפוזרים בכניסה לחניה ובשבילים מסביב לה.
שאדו ושובו היו באחת הצלעות של המגרש, כשהשובה יושב על מעקה הבטיחות שמקיף את המתחם.
שאדו היה נער בן שבע עשרה מן השורה שציפה לבלות עת ערב שישי כשזרועו נעה על שכמה של עלמת חן באיזה סרט, אך במקום זאת מצא את עצמו זרוק קשור וחטוף באיזה מגרש חניה מטונף. שיערו היה בלונדיני כהה על סף החום, קצר ומעט עומד מקדימה. הוא היה גבוהה יחסית לעמיתיו ללימודים ומבנה גופו היה רחב אך לא מידי בשביל שיחשבו שהיה מביא שק שינה למכון כושר ולן שם את לילותיו. הוא היה לבוש בחולצה לבנה מכופתרת ובג'ינס אלגנטיים שכרגע היו מלוכלכים בחול ואספלט.
"למען האמת זה כן" אמר החוטף, שומר על נימה אחידה בדבריו, כאילו תכנן את כל השיחה טרם "השיטה שבה אני עומד לעשות את זה נחשבת ללא לגיטימית בידי רוב עמיתיי, אך אחותך סבורה שהדבר נחוץ. היא טוענת שאתה אדם קשה…"
"אני כל-כך אומר אותה לאימא"
"רואה? יש הומור בכל מצב!" הצטחקק לו שובו של שאדו וזינק מן המעקה. הוא הילך אל שאדו באיטיות ושלח את ידו השמאלית לידית האחיזה של חרבו והניח אותה עליה, נותח לה לנוח שם. "מה שכן זה שמה שתראה כאן עכשיו הוא אמיתי ואינו צחוק. אין בי כל רצון להפחיד אותך, אבל בעוד מספר דקות חייך יהיו בסכנה. אתה תוכל או להילחם או למות – הבחירה בידך. יהיה לך קשה וכנראה לא תאמין שאתה יכול לצאת מזה בחיים אבל האמן לי שיש לך את הכוח לצאת מכאן בחיים ביותר מזה."
"מה אתה מזיי…" שאדו עמד לפקפק בדבריו של החוטף בצורה בוטה ביותר, אך הפסיק כאשר שמע קול שאיבה מוזר לא רחוק מהם. הוא שלח מבט לעבר מקור הרעש ועיניו נפערו בתדהמה ופניו החווירו. כמאה מטרים מהם הופיע לו חור באוויר, כאילו המציאות עצמה נוקבה מולו ושם הופיע חור שחור בעל קצוות כחולים וזוהרים באפלה. מן החור הופיע יד עבה בעלת שלוש אצבעות בצבע חום עם יבלות שנראו קשות כאבן. החור התרחב למגע היד, וכאשר יצאה אחותה והרחיבה עוד את החור יצאה גם רגל עבה ויחפה בעלת ארבע אצבעות. החור היה רם יותר מן המשאיות שם בעוד שיצור יצא מהם.
שאדו היה המום כאשר ראש קירח בעל לסת עבה ומצח גדול אפילו יותר יצא מן החור, חמישה שיניים מרובעות וכתומות בוקעות מפיו.
"העוגים פיתחו תחביב לאסוף גולגולות של יצורים שונים" הסביר החוטף "לפעמים הם מגיעים לעולם הזה בשביל למצוא את הנדירה מבין כולם – גולגולת אדם. בהתחשב בעובדה שאתה כאן, הוא כנראה ינסה לקחת את שלך".
שאדו לא הגיב, הוא פשוט ישב שם על האספלט, מוכה תדהמה למראה היצור בעל הגוף הרחב וחסר הצוואר בגובה חמישה מטרים, כשבידו מה שנראה כבול עץ המשמש כאלה.
"תחיה או תמות" אמר החוטף, ופתאום שאדו הרגיש כיצד ידיו משתחררות מן מה שלא החזיק אותן שם. הוא הביט במהירות אחורה, מחפש את שובו, אך זה נעלם כאילו מעולם לא היה שם.
"אין מצב…" סינן שאדו לעצמו והסתובב חזרה בשביל להביט ביצור.
ליבו החסיר פעימה כאשר מול פניו עמד אותו עוג ובחן אותו.
"אתה אדם הלא כן?" שאל בקול כבד אך במבטא בריטי מוקצן. העוג הריח אותו והעביר בו ליקוק בלשון מחוספסת ומלאת רפש. "יש לך ריח של אדם וטעם תואם, וכך גם המראה שלך!" העיד העוג "טוב. טוב מאוד!" גער בשמחה "אני אצטרך את הגולגולת שלך עכשיו אם תואיל בטובך".
"אני לא יכול" אמר שאדו בקול רועד בעודו נעמד באיטיות "אני די צריך אותה בשביל לחיות ".
"אז תן לי לעזור לך!" שאג העוג והרים את האלה שבידו. באינסטינקט שאדו זינק הצידה, נותן לאלה לחלוף לידו ולפגוע באדמה ברעש מחריד. העוצמה מן המכה זרקה אותו מספר מטרים משם. הוא נחבט באדמה והתגלגל, עוד לכלוך נדבק לעורו המיוזע. הנער המפוחד הרים את עצמו, משתנק בעוד ליבו פועם בו כאילו מנסה להתפרץ החוצה. טיפת דם זלגה ממצחו ופגעה באדמה.
"אני עומד למות כאן, אני לא מאמין לזה" המחשבות הדהדו בראשו המפוחד של שאדו, מלאות ביגון וייאוש.

'הילחם או תמות'

"לאן אתה בורח?!" שמע את האוג צועק והאדמה רעדה בזמן שזה הענקי החל במרוצה לעברו, מניף את האלה האימתנית ושולח חבטה נוספת. שאדו התגלגל הציד מתחת לאחת המשאיות בעוד האלה פוגעת באדמה. הוא הזדחל כעכבר הבורח מחתול בית רעב מתחת למכולת המשאית, אך המחסה הוכיח כלא יעיל כאשר העוג הכה במשאית בכתפו והפך אותה על צידה. שאדו במהירות זינק על רגליו והחל לרוץ בזמן שידו האימתנית של העוג פגעה באדמה מאחוריו, ניסה לתפוסו ונכשל.
העוג נחר בבוז, שלח שתי ידייו למכולת המשאית והרים אותה באוויר, מנתק אותה מן המשאית עצמה. הוא הרים אותה מעל ראשו ושילח אותה קדימה.
שאדו הבחין בצל מעל ראשו ועצר להתבונן. המעשה היה בתבונה שכן המכולה פגעה לפניו והחלה מתגלגלת קדימה, פוגעת במשאית אחרת ומנפצת את חלונה לאלפי רסיסים שעפו בתאוצה לכל עבר.
טרם הצליח שאדו לחשוב מה יעשה כעת פגעה בו רגלו של העוג, זה בעט בו כאילו היה כדור. שאדו הרגיש את גופו נשבר, הוא עף קדימה במהירות, פוגע במכולה ההרוסה ונופל על הרצפה מלאת שברי הזכוכית שנצצו ככוכבים בשמיים על רצפת האספלט האפלה.
ראשו כאב והסתחרר, הוא ידע שרק בזכות האדרנלין בגופו אינו מתעלף מן הכאב, ואינו מרגיש את עצמותיו השבורות.
"אני לא רוצה למות…לא ככה!" חשב לעצמו.
ידיו הרימו אותו כשהן מלאות בחתכים ודם ומספר שברי זכוכית נעוצות בהן. הוא הביט אחורה, רואה את העוג הולך לעברו בחיוך ניצחון, מכין את אצבעותיו לתלישת ראשו. מאחוריו המכולה והמשאית ההרוסה חוסמים את דרכו.
אין לאן לברוח.
"למה…למה?" סינן שאדו בין שפתיו בקול כה חרישי עד שבעצמו לא שמע את עצמו מדבר.

החוטף היה על גג בניין כשתי רחובות מן מגרש החניה, מביט בראייה על טבעית על המתרחש עם שאדו והעוג. הוא נשך את שפתיו. הוא היה בטוח ביכולת השיפוט שלו, אך עדיין היה חרד לגורלו של שאדו. אולם מרושעת, אך הדרך הייתה הכרחית, ולא היה רוצה שהנער יקפח את חייו בצורה שכזו. יש עוד הרבה שמחכה לו, ולמות מוות כה נוראי בידיו של עוג ביצות מטונף ומגעיל שכזה לא מיוחל לאף אדם באשר הוא.
"אני מקווה שאתה עומד להילחם על חייך" אמר לאוויר, כאילו ששאדו ישמע אותו ממרחק כה רב "אם אתה לא תעשה את זה, אין אדם אחר שיעשה כך".

"ככה זה ייגמר?" חשב הילד "ככה? כשהיצור הזה תולש לי את הראש וזורק את השאר לעזאזל? קיבינימט…אני לא רוצה למות ככה, אני לא רוצה למות בכלל!" שאדו הרים את ראשו מעט ולפניו ראה דבר שמאיזושהי סיבה ידו חפצה לאחוז בו.
הוא אחז בזה והחל להיעמד לעט בעודו נוטף דם על הרצפה.
"אתה מעורר רחמים" חשב ונשך את שפתיו "שוכב מתמוסס בדמך ומרחם על עצמך ככה. אתה מרים ידיים?
כמובן שלא…
אז תוכיח את זה."
צל כיסה אותו בעוד שהעוג עומד מעליו, מרים את האלה מוכן להורידה עליו למכה אחרונה שתפסיק את כל המרדף הזה.
"ביי ביי" אמר העוג והוריד את האלה בהנחתה עצומה ורועשת.

'אני מסרב למות'

עיניו של החוטף הצופה מן הצד נפערו בהפתעה. זה היה מהיר, הוא כמעט ולא הספיק לעקוב אחרי זה בעצמו.
העוג החל שואג בכאב, פולט רוק ורפש מפיו, אוחז בידו הכרותה עם השלמה. חצייה השני של היד היה מוטל על האדמה מתמוסס בדם שעדיין זרם לו החוצה בנחשול.
שאדו עמד מאחורי העוג על אחת המכולות, נושם בכבדות אך ברוגע מסויים, אוחז בחרב חד להבית מלאת דם באורך מטר ווחצי ועובי של ארבע אצבעות צמודות. הדם זרם מנצנץ על פני הברזל השחור.
שאדו הסתובב לעבר העוג, ואחז בחרב בשתי ידיו. זה הרגיש לו טבעי מסיבה כלשהי, ומבט צמא לדם ניגר בעיניו שצבעם החל משתנה מירוק טורקיז לאדום. שערו גם כל החל לשנות את גוונו באיטיות, מן החום שהיה לפני ללבן מוכתם בדם.
העוג הסתובב לעבר שאדו, ומבט של עצבים וכמו כן פחד ניגר על פניו המעוותות, ממשיך לאחוז בידו הכרותה היורקת דם לכל עבר.
"לא בונה על הגולגולת שלי עכשיו הא?" התגרה בו הנער, אוחז בכוח ובעצבים בנשקו החדש "יצור ביצות דוחה ונאלח…אני איהנה מלקחת את חייך!"
"מי…מי אתה?" שאל העוג בקול רועד.
"מי אני?" חזר שאדו על מילותיו של יריבו, בו זמנית נראה היה שהאוויר סביבו החל מתעוות כנטייתו מעל אש בוערת "אני אחד שלא מתכוון ליפול בלי קרב. אני אחד שעומד להילחם לא משנה מה. אני אחד שעומד לקחת את חייך. אני שאדו דארקסול!" שאג ולהבות אדומות התפרצו מגופו כאילו רק מחפשות לצאת משם אל האוויר ולהיעלם במרחק מה מגופו "והגיע הזמן לגמור את זה!"
הלהבות התמוגגו בפרץ אחד אחרון ואכזרי, וזה זינק לעבר העוג, מניף את חרבו למהלומה.

בניגוד למה שהחוטף ציפה הוא לא הרגיש איזושהי הקלה, ההפך. שיערו השתנה ללבן, עיניו הפכו אדומות והכוח שהוא מפגין עולה מעל למה שציפה למרות כל המידע שהיה לו על הילד.
הוא אחז בסנטרו בארשת פנים רצינית והחל סורק בזיכרונו וחושב לו.
הדבר לא היה אמור לקרות, ואינו זוכר מה מסמלים הדברים, אך זכר שהתופעות מדאיגות. גם כל האנרגיה שהפגין והמהירות והכוח. הוא אמור להיות מאוד מוכשר בשביל להצליח לעשות דברים כאלה בפעם הראשונה בה הוא שובר את המחסום הראשון.
הוא היסס לרגע, אך אז החליט לשים דאגות מעיקות אלו בצד ולשמוח במתרחש.
הוא הביט אל המגרש, רואה כיצד גופת עוג נופלת כשהיא מלאה בחתכים עמוקים ואדומים, כיצד ראשו מתגלגל בהבעת פנים מעוותת על האספלט וכיצד שאדו עומד שם ספוג בדם אויבו וחרבו בידו. ניתן היה להריח את האכזריות ששאדו הרגיש כרגע, עומד בשלולית דם עד הקרסוליים מהיצור אשר טבח בו לפני שניות אחדות ובידו כלי משחט שהוטמן שם במיוחד בשבילו.
הוא התענג על ההרגשה מאיזושהי סיבה שלא הבין לגמרי, הרגשה של ניצחון, שהרוויח את הזכות לחיות עוד יום.
הוא ידע שהחוטף שלו אמר לו את האמת, שהוא עומד להיות חלק ממשהו שאינו יכל לדמיין עד היום שהוא ייטול בו חלק ואחריות. הוא לא ידע אם הוא מוכן לכך, אך הבין כי הוא חייב וצריך לעשות זאת.
הוא קיבל על עצמו את האחריות.

'הם יהיו בעלי לב טהור ושכלם צלול. ביד חזקה ובדיוק ללא רבב יכו באויבי האנושות.
ללא רחמים, חמלה או חולשה יעופו כעופות חול השורפים את הרוע מעל אדמות העולמות.
בנשק האימתני ביותר אחמש אותם ובשריון הקשה ביותר אלבישם ואשלח לעשות את עבודת הקודש לה נועדו.
תוך כדי הקרבה וחירוף נפש יעמדו שומרי העולם, לא ינומו ולא ישנו ולעולם לא ייסוגו מאתגר ולחימה תוך מילוי תפקידם.
בכישלון – שיעור.
במוות – הקרבה.
במלחמה – ניצחון.
הם ילדיי מדמי, שומרי האנושות, ולא יידעו פחד מהו' -דניאל 'טאלון' טאלוניוס, מייסד מסדר השומרים