הכוח של ג׳אה

שמה היה ג’אה.
כשהייתה בת שמונה אמרו לה הוריה שהיא מיוחדת, ושאם תשמור על עצמה זה יביא לאושר ולפריחה בעולם.
לג’אה לא היה מושג למה התכוונו, אבל היא נתנה לזמן לעשות את שלו.
והוא אכן עשה זאת.
ג’אה הייתה בת חמש עשרה כשהוריה טבעו בסופה באוקיינוס האטלנטי. באי שבו גרה, כשהורים של ילד בן פחות משש עשרה מתים או נעדרים, הילד עובר לחסותה של משפחה אחרת עד שמגיע לגיל שש עשרה, ואז הוא מבוגר מספיק כדי לעשות כל מה שירצה.
ג’אה עברה לחזקתה של גברת זקנה שהייתה חברה של הוריה המנוחים.
יום אחד, ג’אה הלכה לבצע שליחות עבור הזקנה, וכשחזרה מצאה אותה שוכבת ליד דלת הכניסה, סכין נעוצה בחזה ושלולית קטנה של דם מסביבה.
הזקנה תפסה בידה של ג’אה, שנדהמה לגלות שהזקנה עוד חיה.ג’אה”, לחשה הזקנה.
ג’אה התיישבה בתוך שלולית הדם וקירבה את אוזנה לפיה של הזקנה כדי לשמוע טוב יותר.
“היזהרי…” הזקנה חירחרה והתנשפה, ואז לחשה:“היזהרי מדואו… היזהרי ממנו…” ואז ניסתה להגיד משהו נוסף…
אבל מתה בטרם הספיקה.
באותו לילה, ישנה ג’אה בביתה של הזקנה, חולמת חלומות זוועה על סכינים ודם, ועל דואו שבחלומה היה צללית שחורה ומפחידה.
למחרת, לאחר ההלוויה של הזקנה, נזכרה ג’אה שהיום יום הולדתה השישה עשר, ושהיא חופשיה כעת לעשות כרצונה.
ג’אה לא ידעה מה תעשה. היא עברה מבית לבית בכפרה, ושאלה אם מישהו שמע על איש ששמו דואו, אך איש לא ידע מי הוא.
ג’אה המאוכזבת רצתה לקחת הפסקה מהחיפושים אחר אותו דואו מיסתורי, והחליטה לצאת לשיט בים הפתוח.
היא לא הבינה מאין שאבה את האומץ לצאת לשיט, לגמרי לבדה, כשרק הגלים מארחים לה לחברה, או מאיפה באה המחשבה זו, “לשאול” את סירת המפרש הקטנה של הזקנה, שעדיין עגנה ליד המזח ולהחזיר אותה כשתחזור מהשיט, או מדוע היא חשבה שהשיט יעזור לה במשהו. אבל, היות והרעיון מצא חן בעיניה מסיבה לא ברורה, היא הלכה למזח, שיחררה את הסירה הקטנטנה והפליגה לעבר הים הפתוח.
זו הייתה תחושה נפלאה ומשחררת, סתם לשוט בחופשיות בלב הים, להקשיב לרחש הגלים ולנוח כפי שלא נחה מעולם.ג’אה עצמה את העיניים והרגישה את הרוח הקלילה מרעננת אותה. היא ישבה כך בעצימות עיניים זמן רב, והחלה להרגיש שהרוח כבר לא כל כך קלילה…
ג’אה ראתה עננים אפורים מתקדמים מהר מאוד ומכסים את השמיים. ג’אה הרגישה שכדאי מאוד שתשוט בחזרה לכפר, אבל לפני שהספיקה לחזור, סערה איומה כבר השתוללה בעוז.
הגלים התרוממו לגובה של שמונה בתים, והגשם והרוח מנעו מג’אה לראות כל דבר שהיה רחוק שלושה סנטימטרים ממנה. היא ניסתה להשתלט על הסירה שהיטלטלה ימינה ושמאלה בחדות וזרקה את ג’אה מצד לצד, ללא אפשרות לקום. היא הרגישה שהיא עומדת לטבוע, והתפללה שלפחות זה יהיה מוות מהיר.
ולפתע, שקט הים במהירות. ‘מה? אבל סערות בדרך כלל ממשיכות יותר משנייה…’ חשבה ג’אה.
היא התרוממה מקרקעין הספינה, רטובה כולה מהגלים,
וראתה שאומנם הגשם והרוח חדלו לרדת, אבל העננים לא נטשו את השמים. היא ראתה צללית משונה באופק, ששטה לעברה באיטיות. היא אימצה את עיניה וראתה שזו סירת מפרש אחרת, שחורה כולה וגדולה הרבה יותר מהסירה הקטנה של ג’אה.
על הסירה עמד אדם גבוה ורזה, לבוש בגלימה שחורה מעוטרת בראשי עורבים על הכתפיים. ג’אה הרגישה דחף נוראי לברוח ממנו, אבל לא הצליחה. כאילו שמישהו הקפיא אותה במקום והיא לא יכולה לזוז יותר לשום מקום בעולם.ופתאום, היא הבינה שהאיש על הספינה, דואו, המכשף הנורא שרצח את הוריה ואת הזקנה, הקפיא אותה במקום כך שלא תוכל לברוח ממנו.
הוא עומד לרצוח אותה.
ופתאום היא הבינה איך היא יודעת את כל זה. היא הבינה שדואו מנסה לנקום במשפחתה על רצח במשפחתו שהתרחש לפני מאות שנים, שהתבצע ע"י אישה במשפחתה של ג’אה, ששנאה אותו כי הרג את ילדיה.
דואו הקדיש את חייו לנקמה, על כן למד להיות מכשף, לשלוט ברוח ובמים, להקפיא אדם במקום, ולשדר מסרים טלפתיים, כמו שהוא עושה לה עכשיו, כדי שתדע את הפרטים האלה.
הסירה של דואו התנגשה בסירה של ג’אה, ודואו עלה על סירתה של ג’אה וליטף את שערה החום והארוך.
“ילדה יפה”, הוא אמר. ג’אה הצטמררה מקולו, שהיה שקול ומחושב אבל מטורף באותה מידה. היא ניסתה לצעוק, דבר שלא היה עוזר לה במיוחד כי הם היו בלב ים, אבל דואו הקפיא את קולה וצחק.
“את יודעת מה יקרה עכשיו?” הוא שאל. ג’אה ידעה. הוא עומד להרוג אותה, כמו שהרג את הוריה, את הזקנה, ואת כל שאר קרובי משפחתה. הוא עומד להשלים את הנקמה המתוקה שלו.“גם יפה וגם חכמה.” דואו ליטף את שערה והיא נרעדה ממגע ידו החלקלק. " יהיה חבל להרוג אותך, אבל ככה זה בעסקי הנקמה. זו עבודה קשה, אבל מספקת ביותר."
הוא שלף מחגורתו סכין גדולה, שהקת שלה הייתה מעוטרת באבנים שחורות, גדולות ומבריקות.
" הסכין הזו מיוחדת מאוד, ג’אה." אמר דואו והעביר את ידו על הלהב בהנאה. " קיבלתי אותה מהמכשף הגדול יורן, שלימד אותי את אמנות המכשפים. הקת מצופה באבני חושך, אבנים שלתוכן החדיר יורן בכבודו ובעצמו חושך מזוקק, מלאכה שנימשכה שמונה שנים.
שמרתי את הסכין הזו במיוחד בשבילך, ג’אה. את צריכה להיות גאה. את תהיי הקורבן הראשון שהסכין הזו תשחוט, והקורבן האחרון ממשפחתך." ג’אה הביטה בסכין, וראתה את החושך המזוקק שדואו התכוון אליו. האבנים היו שחורות לחלוטין אבל בתוכן השתוללה מערבולת שחורה עוד יותר. והיא עומדת להירצח על ידי הסכין הזו, והמראה האחרון שתראה יהיה פניו המרושעות של דואו, המניף את הסכין האיומה ועל פניו מונח חיוךשל ניצחון, על כך שחיסל את האחרון במשפחתה.
דואו החזיר לג’אה את יכולת הדיבור. " מילים אחרונות, ג’אה?"
ג’אה הביטה בתיעוב בפניו. היא לא ידעה מה תאמר. מה היא יכולה להגיד ליד האיש הזה?
" דואו," היא אמרה. דואו הסתכל עליה וחייך כמו נחש צפע שמסתכל על עכבר שמן שהוא עומד לאכול. מה היא תגיד? ופתאום- היא ידעה. “אני מרחמת עליך.”
דואו הסתכל עליה בהפתעה. זה לא מה שהוא ציפה לשמוע.
" אני לא שונאת אותך, אני לא מתעבת אותך כמו שאתה חושב. אני פשוט מרחמת עליך.
" אתה אדם שלא יודע לסלוח, ואתה בוחר להקדיש את חייך לנקמה על משהו שקרה לפני שנים. אתה לא מבין, שאם היית פשוט סולח, אז היית יכול לעשות משהו הרבה יותר טוב עם החיים שלך מאשר להקדיש את חייך לרצח חפים מפשע. אני פשוט מרחמת עליך."
פניו של דואו התעוותו בזעם, והוא הרים את הסכין. “התחרטתי,” הוא אמר. " לא נתתי לאף בן משפחתך הבזויה הזדמנות למילים אחרונות, למה שאעשה זאת הפעם?" הוא הרים את סכינו במטרה לנעוץ אותו בליבה של ג’אה, אבל ג’אה המשיכה לדבר, והוא לא הצליח לעשות זאת." אתה אדם מבחיל, אבל אין לי כל כוונה להרוג אותך בגלל זה. אני מניחה שזה לא המצב אצלך. אני מניחה שאם מישהו לא ימצא חן בעינייך, אתה לא תבזבז אף דקה ותהרוג אותו מיד. חבל לי להירצח על ידי אדם מבחיל כזה, אבל יש לי נחמה אחת ויחידה:נולדת בתור אדם מרושע, ותמות בתור אדם כזה, ואילו אני, גם אם אני נרצחת על ידי הסכין הנוראה ביותר בעולם, שמניף אותה האדם הנורא ביותר בעולם, אני נרצחת בתור אדם טוב. זה משהו שאין לך, ואני מרחמת עליך בגלל זה."
פרצופו של דואו היה אדום כולו, והוא ניסה להגיד משהו, אבל הוא כאילו איבד את יכולת הדיבור.
" אני לא עומדת לקלל אותך או להתפלל שתיגמור בגיהנום. אני עומדת לבקש משאלה בשבילי, במקום לבזבז אותה על אדם כמוך." פתאום, הרימה ג’אה את ידיה, שהיו אמורות להיות קפואות, לעבר השמיים, ואמרה:
“הלוואי שאביא לאושר ולפריחה בעולם!”
דואו צרח בזעם, הניף את סכינו וניסה לכרות את ראשה של ג’אה, אבל מעין שדה כוח שנוצר סביבה חסם אותו.
דבר מוזר קרה לג’אה.היא החלה לגדול, להתמתח ולגבוה, עד שלא היה לה מקום בסירה. כשהגיעה לגובה של חמישה מטר, היא צעדה אל מחוץ לסירה, שרגלה גדלה כל כך עד שהיתה בגודל של הסירה, אל תוך המים.
אבל היא לא טבעה, היא המשיכה לצעוד על המים כאילו היו אדמה רגילה. דואו זעם, וניסה לקפוץ על ג’אה, שהמשיכה לגדול והייתה כעת בגובה של עשרים מטרים, אבל נפל לתוך המים, בעוד הוא צועק:“נקמה!!!”
ג’אה ניסתה לתפוס אותו בידה העצומה, אבל הוא כבר טבע, עמוק במצולות הים.
ג’אה החלה לשקוע בתוך המים, בעוד היא מאחלת לעולם שלא יהיה עוד איש כמו דואו על פני האדמה.
היא הרימה את ידיה למעלה, ושקעה לתוך הים בשמחה.
🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊
אליסיה חזרה סוף סוף מהשיט הארוך שלה, עמוסה מתנות וספרים לכבוד ביתה, ג’אה, שניקראה על שם ג’אה שעל פי האגדה, הייתה הענקית בעלת הידיים שהיו בעצם אי פורח ומשגשג, “אי הידיים”. האי היה מרכז סחר עולמי, וכמובן מרכז תיירותי מדהים, שלפחות חצי מליון תיירים ביקרו בו בכל שנה, כדי לחזות בפלא: אי שנראה בדיוק כמו ידיים אנושיות.אליסיה, מגלת הארצות המהוללת שגילתה את האי לפני חמישים שנה, עוד חיה על האי, עם שתי בנותיה המאומצות. היא כבר פרשה מתחום גילוי הארצות, אבל עדיין הפליגה מידי פעם לאיזה מדינה אקזוטית.
היא נהנתה מאוד בטיול שלה, אבל החלק הטוב ביותר בו היה לחזור הביתה, למראה המוכר של הידיים שכמו תמיד נראו כאילו הן מברכות אותה לשלום.
היא העניקה לג’אה את מתנותיה ובילתה איתה ועם אחותה את היום.
בערב, היא התיישבה על מירפסת ביתה הקטן, שהקיפה אל הים, הביטה בשמש השוקעת ובירכה את ג’אה מהאגדה, שהביאה לאושר ולפריחה בעולם.