הסוד שבכוח – פרק שני

ג'וני ישב בבית הקטן, הישן והנטוש, שהחליט שעכשיו הוא שלו. הוא זרק את נעליו הצבאיות הרחק מרגליו, ואת חולצתו פשט מגופו. ג'וני זרק את עצמו על המיטה הקשיחה והקטנה. אין לו בית קבוע ולכן הוא לא מתרגל למיטות ולא דורש מיטה נוחה יותר.
הוא נשם עמוק והתענג על הרוח הקרירה של הבוקר אשר נכנסה מחלונו. הוא היה עייף מאוד במיוחד אחרי שלילה שלם ניסה למצוא לעצמו אוכל.
הוא עצם את עיניו וסוף כל סוף נרדם.

"ג'ונתן רוי אוואנס?" קול נשמע מבחוץ. מעיר את ג'וני מהשינה הקצרה.
ג'וני העיף מבט מן החלון, הייתה לו תחושה שזה אחד מן הסוחררים המחפשים אותו כבר זמן מה.
ג'וני במהירות התאמץ והקפיא את הזמן, הוא ידע שאין לו הרבה זמן. הוא יצא מן הבית במהירות ורץ לכיוון היער הסמוך. הוא המשיך לרוץ אך תוך זמן קצר גופו התמוטט על האדמה הקשה, פוצעת אותו בגופו החשוף.
האיש הזר רץ אליו והתיישב ליידו, "ג'ונתן?" הוא לחש וג'וני מצמץ קלות ומביט אל תוך עיניו הכהות של האדם, "נעים מאוד, אני ניקולס או בקיצור ניקו." היא חייך אליו חיוך חמים.
"ג'ונתן או בקיצור ג'וני." ג'וני ענה בלחש וחיוך קטן ומאולץ על פניו.
ניקו סרק את פלג גופו העליון והחשוף של ג׳וני ושם לב לפציעה העמוקה שבמרכז בטנו, "זה עלול להיות חמור." ניקו אמר וג'וני הביט בו בבלבול.
"נפצעת. אתה היית בלחץ ולא הצלחת לעצור את הזמן הא?" ניקו שאל וגרם לג'וני לפעור את עיניו הכחולות.
"מאיפה אתה…"
"יודע?" ניקו המשיך אותו, "בוא נגיד שבשביל זה באתי." הוא חייך קלות ועזר לג'וני להתרומם והתקדם איתו לכיוון הרכב השחור שלו.
"מה אתה עושה?" ג'וני צעק ודחף את ניקו מגופו כאשר ניקו ניסה להכניס אותו לרכב.
"אני אקח אותך אליי ואטפל בך. המצב שלך רע." ניקו אמר וג'וני חשב לדקה ולבסוף נכנס לרכב הגדול.
בנסיעה הקצרה ניקו סיפר לג'וני את התפקיד שלו ושל שאר הנערים שאחת מהם זו היא שרה ואחת שעוד לא מודעת לכך והיא ביאטריס. אבל כמובן שהוא לא דיבר על שרה ועל ביאטריס. ג׳וני בהתחלה סירב להאמין ועוד חשד שהוא אותו סוחר שרוצה לעשות לו עוול אך הוא לא הראה זאת.
ניקו החנה את הרכב וג׳וני הופתע לגלות בית בגדול עצום.
״זה הבית שלך?״ ג׳וני שאל בפליאה. הוא אף פעם לא ראה או היה בבית כזה. ניקו הנהן כהסכמה ופתח את דלת הכניסה הגדולה והלבנה. ג׳וני לא האמין למראה עיניו. רצפות הבית היו לבנות ומבריקות וקירות הבית היו לבנות גם הן ומעוטרות בגבס מלמעלה. גודל הסלון והמטבח היו עצומים ובנוסף לכל זה המדרגות הגדולות והלבנות גילו לו שיש יותר מקומה אחת בבית הענק הזה, מה שגרם לו להיות סקרן לאיך שהקומות האחרות מראות. ג׳וני תהה לעצמו למה בית כל כך גדול לאדם אחד, הוא בהחלט יודע שבית קטן מספק אדם יחיד.
״אתה יכול לשבת בסלון אני הולך להביא את הכלים, בינתיים תרגיש בבית.״ ניקו חייך ועלה במדרגות לקומה למעלה.
ג׳וני התקדם לכיוון הספה האפורה והגדולה הניצבת למול טלויזיה ענקית. ג׳וני מזמן לא צפה בטלויזיה, אם ולא מחשיבים את הטלוויזיות בחנויות. הוא לא יכל להתאפק וידו השזופה מצאה במהירות את השלט הארוך והשחור והדליקה את הטלוויזיה.
ג׳וני קפץ בבהלה כאשר הטלוויזיה נדלקה. העוצמת ווליום הייתה עצומה וזה הלחיץ אותו וגרם לו להתבלבל ולזרוק את השלט הרחק מגופו.
״מי שם?״ קול נשי נשמע ולאחר כמה דקות ניצבה מולו נערה מפוחדת המחזיקה ספר גדול.
״מי אתה ומה אתה עושה כאן?״ היא צעקה והרימה את הספר באוויר. עיניה הגדולות והאפורות הביטו בו בציפייה לתשובה.
״אני…אה…ג׳וני…״ ג׳וני גימגם והתקדם לכיוונה, ״ואני לא בטוח ש…״ הוא עצר, חטף את הספר מידה ״ש׳מפוחדים׳ יבריח מישהו.״ הוא צחק והעיף את שיערו השחור והדי ארוך מעיניו.
הנערה הזעיפה את פנייה וחטפה את הספר מידו, ״מה אתה עושה כאן?״ היא שאלה בתוקפנות והלכה כמה צעדים קדימה.
״ביאטריס!״ קול נשמע וניקו הופיע מאחורי הנערה, היא הסתובבה אל ניקו וחשפה בפני ג׳וני את שיערה הארוך והפלטינה. ״מה את עושה כאן? למה את לא לומדת?״ הוא שאל אותה.
״אני לא הרגשתי טוב וחזרתי הביתה. מצטערת אבא.״ היא לחשה וג׳וני פער את עיניו,
׳הבחורה הצעירה היא הבת שלו…׳ הוא חשב לעצמו.
״תעלי לחדר שלך ואתה בוא איתי.״ ניקו כעס, מה שג׳וני חשב שהוא לא יכול להיות.

״מה עשית?״ ניקו שאל את ג׳וני בזמן שטיפל בשריטה העמוקה שלו.
״כלום.״ ג׳וני ענה בביטחון והתעלם מהכאב הנוראי שנגרם לו.
״ביאטריס,״ הוא לחש והרים את מבטו לג׳וני, ״ בעוד שבוע תקבל את הכוחות שלה, והיא לא יודעת על זה.״
ג׳וני הופתע, היא הנערה אשר הוא ועוד ארבעת האנשים יצטרכו ללמד? היא נראת סנובית וילדותית. הוא בהחלט חשב שזאת טעות.
ניקו סיים לחבוש את הפצע שלו, ״אני מבקש שתישן אצלנו עד למפגש של כולם.״ הוא אמר וג׳וני קם אחריו.
״יש לי בית. אני לא מוכן להישאר כאן.״
״הבית שלך באמצע שום מקום, אין לך שם כלום. אתה נשאר כאן וזאת אפילו לא בקשה.״ ניקו הרים מעט את קולו והתקדם בכיוון המדרגות.