הכבשה השחורה

פרולוג

"קדימה תבחרי כבר .. את השמאלי או הימני" הוא גער בה בזמן שהשיר של ה"רד הוט צ'ילי פפרס" התנגן ברקע.
"תגיד אתה חושב שהבחירה של השיר אומרת עליי משהו?"
"הכול פה אומר עלייך משהו .." הוא נאנח בחוסר סבלנות "ואם את שואלת אותי לנוכח המחזה הנהדר שעומד לנגד עיננו כרגע הייתי משער שלא מדובר בדברים שנמצאים בצד החיובי של הסקאלה".
" אז מזל שאני לא שואלת" היא ענתה בעוקצנות.
זה היה אחד מהדברים שהיא הכי אהבה בקשר שלהם. אפילו שמדובר בהכרות לא שגרתית שמלווה בשמירה על גבולות מקצועיים , מוזרים ככל שיהיו, היה ברור לשניהם שהסרקסטיות שמתגלגלת לשניהם על הלשון בכזו קלות טבעית היא חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים.
"אלוהים התחלפו כבר שלושה שירים .. את מוכנה לבחור כבר?!" .
"אתה יודע מה תבחר בעצמך אין לי כוח". מי שישמע לאן הוא ממהר היא חשבה לעצמה…
"אוי .. קלאסי שלך ". הוא לחש תוך כדיי אנחה מתנשאת.
"סליחה ?" עיניה כבר היו מוכנות לגלגול.
"כאילו .. העניין זה שלך " הוא הוסיף "להפיל את זה על מישהו אחר.. את הרי לא מסוגלת לקחת אחריות על הבחירה השטותית הזאת נכון .. את צריכה מישהו אחר שיהיה האחראי כדיי שאם זה יתפקשש יהיה מישהו אחר להאשים".
לא נעים להודות אבל היא ידעה שהוא צודק. היא הייתה מסוג האנשים האלה
שנכנעים בקלות , שלא אוהבים להיכנס לפינות ובטח שלא לריב. היא לא יודעת איך לריב כי לא עשתה זאת אף פעם. אולי זה כמו שחייה חשבה לעצמה לעיתים ..פשוט לקפוץ למים ולנסות .. רק שבמקרה שלה זה בטח יגמר בטביעה מביכה ומלא אנשים שמסתכלים עליה.
רק לא זה. רק לא אנשים שמסתכלים. אנשים שמסתכלים עלייך כשלא ביקשת הם ללא ספק האיום הגדול ביותר שידעה האנושות . אולי כדיי לי לנסות את זה כאן כלומר למקום הזה חוקים משלו ..זה מה שכתוב על הדלת אחריי הכול ..
"רגע , כשאת אומרת פשוט לנסות את זה ..הכוונה היא לשחייה או לריב פשוט איבדתי אותך" הוא אמר בחיוך ממזרי .
זה שוב קרה לה, היא שכחה שהוא יכול לשמוע אותה.
"למה אין כאן איזה שלט קטן שמזכיר ..כמו מדיניות החזרת מוצרים שתלויה מאחורי כל דלפק של חנות שמכבדת את עצמה". הוא נשפה בכעס
"עצתך התקבלה במערכת ותועבר לטיפול ביום העסקים הבא" הוא אמר בקול שמנסה לחקות שדרן רדיו.
"אז אני מבין שכבר בזבזת את האמביציה היומית שלך כשהחלטת לשים גרביים לא תואמות" הוא המשיך בטון הציני שלו. "באמת כל הכבוד , העולם צריך עוד אנשים אסרטיביים כמוך ..כאלה שקמים בבוקר ואומרים לעצמם אני אשנה את העולם היום ..אני שמה גרביים לא תואמות ומי שמתנגד שיתמודד".
היא ניסתה להילחם באינסטינקטים שלה שהורו למחשבותיה לגעור בה על הבחירה המוזרה הזאת. הרי ידעה שתקבל על כך ביקורת ובלאו הכי התחבטה בסוגיה שעות והחליפה גרביים בקצב מסחרר עד שלבסוף החליטה ללכת אחר עקרונותיה שהתבררו כגורם שמושך תשומת לב הידוע גם כאיום המשני לאיום הגדול ביותר שידעה האנושות.
"גם את זה אני שומע את זוכרת נכון ?" הוא מלמל "זוכרת" היא ענתה למרות שלא זכרה.
"תראי ,אני לא רציתי להשתמש בזה אבל אני רואה שאין ברירה ולי אין את כל הלילה" .
"מה יש לך לעשות אם יורשה לי לשאול" היא שאלה כבדרך אגב אך עמוק בלבה ציפתה לתשובה שסוף סוף תפתור את הסוגיה שמעסיקה אותה כל כך.
"להעביר נושא .. הטריק הכי ישן בספר". הוא יצא מהדלת האחורית בפתאומיות "חכי לי כאן " קולו הדהד בעודו הולך.
"בטח שאחכה לך… זה לא כאילו יש לי משהו יותר טוב לעשות בניגוד אליך מסתבר" מלמלה לעצמה.
בעוד שחיכתה לו סקרה את החלל שעמד מולה תוך שהיא מאזינה לסולו גיטרה של שיר לא מוכר שהתנגן ברקע. החדר נראה היה כמו ספריה ענקית וישנה שלקוחה מאחד מספרי הפנטזיה שכל כך אהבה. את הארונות הענקיים לא מילאו ספרים אלא בקבוקונים קטנים ובתוכם מין קפסולות דמויות סוכריות. "מעניין איך זה עובד" הרהרה לעצמה. "אולי זה מבוסס על זיכרונות או דמיונות שלי.."
"חזרתי" הוא קטע את מחשבותיה כשבידו בקבוקון מלא בקפסולות צהובות.
" לא ייאמן שגם כאן אי אפשר להתחמק מבירוקרטיה" היא אמרה.
"תסבירי" הוא אמר תוך שהחיוך הממזרי חוזר לפניו.
"לא מספיק צריך לבחור בקבוקון אז גם מתוכו לבחור סוכריה".
"אלוהים את קשה" הוא אמר בייאוש.
"תראי , אני לא יודע איך לבשר לך את זה אבל אנחנו כבר כמה דקות מתעכבים פה כי הוד מעלתה מתקשה לקבל החלטה שככל הנראה לא תשנה שום דבר או לפחות לא דברים שיעוררו את תשומת ליבה.. אז בבקשה ממך תסחטי את טיפות האסרטיביות האחרונות שיש בך וקדימה". בשלב הזה הוא כבר היה רציני.
היא לא אהבה את הרצינות הזו שהגיחה ממנו לעיתים וגרמה לה לחוש בושה ועלבון. כשמשתמשים בנקודות הרגישות שלה באופן ציני הם כואבות לה במיוחד.
"טוב .. זה באמת שטות" היא אמרה "דרך אגב שתדע שאני מתעכבת רק כי אני נהנית מהשירים" היא החזירה בקרירות. "אולי גם מהחברה" היא חיכתה לראות את תגובתו למחמאה הזעירה והוא הפנה אליה מבט מחויך.
היא ידעה לקרוא אותו טוב מספיק כדיי לדעת כמה המחמאות האלה מביכות אותו מחד וכמה הוא מחכה להן מאידך. לכולנו יש נקודות רגישות.
לפתע החיוך שלו התחלף במבט מודאג . " אוי לא , לא שמתי לב " הוא הסתכל לכיוון השעון הענקי שהיה תלוי מאחוריו .היא יכלה להישבע שהוא לא היה שם קודם. "קדימה לבלוע" הוא זרז אותה. "רגע ..לא בחרתי " היא נלחצה. "ברור שלא " הוא אמר בכעס. "אני בחרתי".
רגע אחרי היא כבר לא הייתה שם .כלום כבר לא היה שם. לפחות עד ללילה הבא.

"אני חייבת להחליף את הצלול הנוראי הזה….למה לעזאזל לקום עם רפסודיה בוהמית באוזניים הרגיש לי כמו רעיון טוב ". חשבתי לעצמי בזמן שניסיתי לקלף מפני שאריות שינה אחרונות. היום עוד לא התחיל וכבר אזלו לי הכוחות וכל זה עוד לפני שהצלחתי להיזכר במה שקרה בשעות האחרונות. חוסר ודאות זה האיום השלישי הגדול ביותר שידעה האנושות. אני שונאת את זה שהכול נקטע באמצע כמו סדרה בהמשכים. הוא צריך ללמוד מנטפליקס ולתת לי את הכול בבינג'. בכל זאת זה לא איזה סדרת מתח סוג ב'. זה החיים שלי ..או לפחות חלק מהם.

אומרים שמקום המגורים של האדם מעיד על האופי שלו. אני מאוד מסכימה עם זה ובהחלט אפשר לסכם את שני התחומים הללו אצלי במילה אחת – בלאגן. אפשר לומר באופן החלטי שחוסר ההחלטיות שלי יוצא מגבולות הגזרה של הראש ומושלך גם על הנדבך הוויזואלי של חיי. השימוש במילה "משליך" איננו מקרי ובהחלט מתאר בצורה יוצאת דופן את ערימות הכביסה המושלכות על רצפת החדר לצד שולחן הכתיבה שעמוס בניירות חשובים. כלומר, ברוב הניירות החשובים למעט הנייר שהחשוב שיהיה לי בו צורך מתישהו ואותו לא אמצע שם כמובן.
גם הקיר הצבוע למחצה בגווני ירוק בהחלט נותן רמיזה קלה לאישיות שלי וכאשר מביטים על חציו השני הצבוע בוורוד כבר ניתן לקבוע ללא כל צל של ספק כי מדובר בחדרה של רוצחת סדרתית או סטודנטית בפקולטה לאומנות.
למען הסדר הטוב אתוודה כי מדובר באפשרות השנייה אם כי בני אדם מסוימים עובדים לעיתים קשה מאוד כדי להטות את הכף לכיוון אפשרות א.
אני חייבת להיזכר במשפט האחרון שלו או לפחות באיזה מילה .. למה זה תמיד קורה לי . ככל הנראה הוא לא אמר משהו חשוב במיוחד אני פשוט שונאת את התענוג שיש לו על הפנים כל פעם מחדש כשהוא מגלה ששוב ששכחתי . אני באמת מנסה אבל איכשהו תמיד לקראת הסוף הכול נעשה מטושטש.
המחשבות שלי נקטעו כששמעתי את הצעדים של אמא שלי במורד המסדרון. מעניין אם גם בגיל חמישים היא תבוא לבדוק שהתעוררתי. היא פתחה את הדלת ,סרקה את השטח הרימה את כתפיה בהשתאות ורצה למטבח לכיוון הטלפון הנייד שהחל לצלצל בקול.
האישה הזאת חשבתי לעצמי.. כנראה ממנה ירשתי את כל עניין הצלצולים המעצבים. סליחה פרדי זה לא אישי אבל בשעות מסוימות זה קצת מעיק. הפנתי מבט מתנצל לפוסטר הענק של קווין שהיה תלוי מעל המיטה.
טוב יאללה, אני חייבת להחליף את הגרביים האלה ולצאת. אני לא יכולה באמת לצאת ככה. כאילו, בגדול לא רואים אותם אבל אם אני אשב רגל על רגל יש סיכוי סביר שהג'ינס יעלה מעט ואז ישימו לב ויחשבו שזה מוזר.
למרות שלא צריך להיות לי אכפת בכלל . למה שמישהו יסתכל לי על הגרביים וגם אם יסתכלו אני אגיד שככה בא לי להתלבש אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד.
מצד שני, אין לי כוח להתחיל לריב עם סטודנטים בפקולטה לאומנות. לכאורה בתיאוריה כולם שם אמורים להיות עם שיער סגול או משהו. בפועל מדובר בילדי שמנת שנראים בדיוק אותו דבר מבלי לחרוג מהגבולות המקובלים. ככה זה כשאבא ממן לך את התואר .
מצד שלישי, אולי זה יגרם להם לחשוב שאני מגניבה .
אמנם באופן אובייקטיבי לא מדובר במשימה מורכבת במיוחד אבל אני אישית חושבת שבאופן סובייקטיבי השלמת תואר ראשון בעיצוב גרפי זו משימה הרבה יותר קלה מאשר מציאת זוג גרביים תואמות בחדר הזה.
אחרי חמש עשרה דקות ארוכות של חיפושים הצלחתי להביא לאיחודם המרגש של זוג גרביים חומות עם הדפס של תנינים כתומים על גביהם. ניכר היה שהשניים לא התראו זמן רב .
אני תוהה האם בסקאלת הפאדחנות גרביים ירוקות עם תניני נמר ממקומות אחרי או לפני גרביים לא תואמות. בכל אופן מפאת קוצר זמן אני והנמרים הכתומים נאלץ לגלות יחד את התשובה.
"היא כנראה יצאה מוקדם היום" אמרה אמא לאדם שנמצא בצדו השני של הקו תוך שהיא מנסה לאחוז את הטלפון בעזרת כתפה מבלי להפיל את הסיר שכבר החל את עבודתו בשעות הבוקר המוקדמות.
"מתי הקטנים שלך מסיימים היום ?" היא שאלה. בשלב זה כבר יכולתי להבין שמדובר בדודה אמירה. או כפי שהיא מכונה לא בפומבי – דודה אמי-רע לה בחיים אז היא רוצה לחלוק את זה אתנו בכל הזדמנות. או כפי שהיא מבקשת לכנותה לאחר שהרב שלה אמר שהאות א' מעכבת אותה בחיים – דודה מירה.
אגב, השימוש במילה "קטנים" לצורך תיאור הילדים התיכוניסטים שלה שמעשנים ומזריקים מגיל 14 תמיד היה תמוהה בעיני.
"לעזור לך עם זה". שאלתי בנחמדות. אין תשובה.
"רחלי?.. הכול טוב?" .אין מענה.
"אמא..?" ניסיתי לרכך.
היופי בלקרוא להורים שלך בשמותיהם הפרטיים זה שברגע האמת, כשאת צריכה משהו, את יכולה להפעיל את הקסם הזה של -"וואו קראת לי אמא ,התרגשתי ,קחי מאה שקל". תמיד עובד אבל הפעם זה לא עבד.
אני שונאת את זה שכשהם כועסים עליי הם פשוט נותנים לי לנחש לבד למה. זה לא אמור לעבוד ככה. אין בזה היגיון. קודם מסבירים למה ואז כועסים לא הפוך.
"וואו תרגישי טוב אמיריל'ה.. זה לא נורא זה יעבור.. כן כן מירה סליחה" היא המשיכה לדבר בטלפון.
"טוב אני יוצאת.. תנעלי אחריי" אמרתי.
נכנסתי למעלית תוך שאני מסדרת את הגרביים המנומרות שלי בזווית מדויקת שתעלים אותן מהעין הציבורית.
אמרתי שלום לשכן מקומה שתיים שנכנס למעלית. הוא לא ענה. לא טיפוס של בוקר. אני מבינה לגמרי.
ואז הלב שלי נפל.

יכולתי להרגיש את זה. את דפיקות הלב שהגיעו עד לאוזניים. ממש יכולתי לשמוע את כל הגוף הולם בקצב הדופק שרק הלך ועלה.
הידיים שלי החלו לרעוד בצורה לא רצונית.
אבל איך זה יכול להיות ? .. זה לא הגיוני. זה בראש שלי. אני מדמיינת. במקרה שלי ידעתי בוודאות שלא מדובר בחלום אבל עדיין איך זה ייתכן.
במראה שממולי בבואתו של השכן נראתה בבירור בעוד ששלי, שעל פי חוקי הפיזיקה או הכימיה או מה שזה לא יהיה הייתה אמורה להראות גם כן, אך לא הייתה קיימת.
המעלית הגיעה לקומת הכניסה תוך שניות ספורות שהרגישו לי ארוכות כאורך הגלות.
אוקיי… יכול להיות.. כלומר, סביר להניח שזה כלום. שזה איזה תקלה במראה או משהו. אני חייבת לבדוק את זה ,להירגע ולהמשיך ביום שלי כאילו לא קרה כלום. התחננתי בלב לסימן כלשהו שיראה לי שמדובר בחזיון תעתועים בלבד. אבל גם במראת המכונית או בכל גוף זכוכית שניסיתי למצוא בו השתקפות נתקלתי בריק. אלוהים מזל שאני לבד עכשיו אחרת היו חושבים שאני משוגעת. הרי כאן דברים כאלה לא אמורים לקרות. אם הייתי שם אז היה בכך הגיון מסוים. אבל אני פה. אני יודעת להבדיל בוודאות מתי אני נמצאת כאן ומתי אני שם.
אני והגרביים המנומרות רצנו חזרה אל הקומה החמישית בעזרת גרם המדרגות. השימוש במעלית לא בא בחשבון הפעם. אני לא אסתכן בהתקף לב נוסף . פרץ האדרנלין שזרם לי בוורידים אפשר לי לעלות את כלל הקומות בזמן שיא. לפחות את הספורט היומי שלי כבר עשיתי.
"אמא!!" צעקתי. "תקשיבי אני יודעת שאת כועסת אבל אני חייבת שתתייחסי אליי רגע זה דחוף" בכיתי. היא לא הזיזה את מבטה מהסירים והמחבתות שמילאו את הכיריים.
אוקיי, יש איזה משפט על זמנים קשים ודברים שעושים בזמנים קשים.
לקחתי את ידי והדפתי את הסיר שהיה מונח בקצה השמאלי.
כלום לא קרה.
תרתי משמע.
הסיר לא הונף .
ניסיתי שוב. חבטתי בכל כוחותיי בכל כלי מטבח שנקרא בדרכי אבל זה לא עזר.
מה קרה לי.
רצתי אל חדר האמבטיה ובמראה ממולי נראו רק המגבות הלבנות שנתלו בקיר ממול.
זה לא יכול להיות.
ואז נזכרתי. תמיד לוקח לי זמן להיזכר. לרוב הוא פשוט מזכיר לי כשאני מתוודה שאני לא זוכרת. תמיד מדובר במשפט סרק או איזו עקיצה אחרונה רגע לפני שנפרדים. אבל הפעם ..
"זה רק לכמה שעות תירגעי" קולו צף לי בזיכרון
אבל כמה שעות?
את זה הוא לא אמר לי .. או שכן ואני לא זוכרת.
אני חוזרת בי ,חוסר וודאות זה האיום הראשון הכי גדול של האנושות .
אוף , הוא כזה מעצבן.
להעלים אותי לכמה שעות. כזה עוד לא היה לי .שינוי של ממש. זה דווקא נחמד. הייתי צריכה לדעת שזה מה שיקרה כשנתתי לו לבחור בקבוקון במקומי.
צחקתי לעצמי .
מעניין אם גם את המחשבות האלה הוא יכול לשמוע .
זאב והשטויות שלו.