הירח במלואו, והעטלף במעופו-9

יריות מכל עבר. דם, כל כך הרבה דם. צעקות כאב. משהו חודר לחזה שלי. אני צועק ונופל אחורה. מישהו רוכן מעלי, ליבי מחסיר פעימה. אני מנסה לברוח אבל ג'ק כבר יורה לי בראש.

אני מזקף במיטה הגדולה שלי. רועד מתנשף ומכוסה זיעה, ידי מגששת בחזי. ומוצאת שם רק את עורי החלק. גם במצח אין לי שום פציעה. רק קצוות שיער בלונדיניים. פעימות ליבי מתחילות להרגע. סיוטים הם לא דבר חדש לי כלל וכלל. אבל בדרך כלל אלא גרסאות אפילו יותר מזוויאות של דברים שקרו לי… לפני שפגשתי את לילי. וג'ק לא הופיע בהם מאז… ג'ק מככב בסיוטים של וויל. את זה אני יודע. לפעמים הוא צורח כל כך חזק שאפילו שאני סוגר את השתי הדלתות ושם אטמי אוזניים אני יכול לשמוע אותו. כואב לי לשמוע את וויל סובל ככה. במיוחד כי אין לי שום דרך לעזור לו. ניסיתי להעיר אותו אבל הוא רק נבהל עוד יותר. הוא צורח דברים כל כך נוראים. מתחנן לג'ק שיוריד את החגורה. או צועק ללילי לברוח. יש פעמים נדירות בהן… הוא צועק את שמי. מתחנן לעזרתי. במקרים האלה אני לא יכול לעצור את עצמי וניגש על חדרו מדליק את האור ונותן לו למחוץ את היד שלי מתוך שינה. רק שידע שגם דרך החלום שמחזיר אותו לזמנים הנוראים מכל יש מישהו שיכול להגן עליו. בפעמים האלה אני מודה לעולם שאפילו בסיוטים הכי גרועים שלי אני סתם שוכב שם ואוחז בשמיכה.

אני נעמד וצועד על מחוץ לחדר בשקט, הולך למטבח כדי לשתות כוס מים. בדרך אני עובר ליד דלת החדר הפתוחה של וויל, קול מלמול נשמע משם. אני מתכוון להמשיך ללכת אבל אני לא יכול. על זה דיברתי. "לוק אני ער" הוא אומר. אני מסתובב בבת אחת ומציץ בדלת. וויל יושב על המיטה שלו. השיער השחור המלא שלו מבולגן ושמוט על פניו. מכסה את עיניו הכחולות. אנחנו תמיד מתבדחים על זה שיש לו את המראה הכי לא זאבי בעולם. "אתה יכול לבוא רגע?" הוא שואל אני נכנס לחדר ומתיישב מולו. הוא מישיר אלי מבט מודאג. "חשבתי על מה שאמרת. על זה שהכל לא יכול להיות צירוף מקרים? אני מסכים איתך. במיוחד אחרי הפגישה עם אשלי. חשבתי גם על זה הרבה, אתה יודע שאני ממש לא מכיר הרבה אנשי זאב אחרים. אבל היא נראית לי ממש בסדר. אבל נראה לי שכדי לחכות לפני שנספר לה על התאוריה שלך…" הוא מסיים. אני מהנהן. "אתה כנראה צודק, אבל כדי שתישן וויל. מחר לומדים." אני מציע בקול רך. וויל מביט לעבר הכרית שלו שזרוקה ברישול על המיטה-וחצי המכוסה במצעים כחולים וירוקים. החדר שלו בגודל בינוני אבל הריהוט הדליל גורם לו להראות גדול יותר. לוויל אין הרבה חפצים. הוא פשוט לא שומר הרבה דברים. בחדר יש רק ארון עץ המיטה שידה שולחן וכמה ספרים עליו. "כן אני כבר הולך לישון…" הוא אומר בקול קצת שקט מידי. זה כבר קרה לי עם וויל בעבר היה לו כנראה חלום שהפחיד אותו במיוחד. הוא לא רוצה לחזור לישון אבל לא רוצה לבקש ממני להישאר ער איתו. אני מחייך את החיוך הכי חם שלי. ותופח על כתפו. את האמת שהייתי רוצה לחבק את הכתף שלו ביד אחת . אבל אני יודע שהוא לא סובל את הדברים האלה. אני קם ומושיט לו את ידי כדי לעזור לו להתרומם. מזמין אותו לבוא איתי.
וכך ישבנו במשך שעה וחצי. דיברנו שתינו מים ואפילו נשנשנו קצת צ'יפס.
כמה שאני אוהב את הילד הזה.