הירח במלואו והעטלף במעופו-4

אני קמה ליום הראשון של שנת הלימודים החדשה.
ברגע שאני פוקחת עיניים אני רק רוצה לעצום אותן שוב, אבל צריך לקום.
אני מתיישבת על המיטה ומביטה סביב, חדר נאה, לא גדול במיוחד, הקירות שלו צבועים בירוק זית, ומכוסים מדפים מלאים בספרים, מחברות ציורים מתפוררות וכל מיני חפצי נוי שונים. חוץ מהמדפים והמיטה בחדר יש גם ארון קטן, שולחן כתיבה ועליו מחשב ישן, מראה ו"שידת איפור" שאמא שלי חושבת שנורא חיוני שתהיה לי, אני לובשת ג'ינס טי-שרט ואת הז'קט העור המשופשף שלי, ויורדת במדרגות לכיוון המטבח, שם אמא יושבת ליד השולחן שערוך לארבעה ומחכה שאני אבוא.
אנחנו רק שתינו, אבא שלי ואחותי הקטנה איימי נהרגו בתאונת דרכים לפני חמש שנים, אמא שלי עדיין לא עיקלה את זה. אני חוטפת את אחד הטוסטים ומורחת אליו גבינה במהירות ופונה להימלט מהבית אבל קולה של אימי עוצר אותי "אמילי, בואי שבי לאכול איתי… שום דבר לא רודף אחריך" היא אומרת בקולה הרך, אני אוהבת את אמא שלי, אבל לפעמים אני לא רוצה לשמוע כמה זמן לוקח לאבא ולאיימי לקום. כי מהקבר הם כבר לא יקומו. אבל אני מתיישבת בכל זאת, בזמן האחרון אני משתדלת להראות לאמא שלי שאני לא שונאת אותה, אני גם לא כועסת אליה, אני פשוט מתוסכלת… "את מתרגשת?" היא שואלת בחביבות. אני מושכת בכתפי, "נו קדימה, שנת הלימודים החדשה לא מעניינת אותך בכלל?" הקול שלה ספקני. "אפילו לא עברתי, זה אותו בית ספר ואותם ילדים" אני מנסה למתן את ההתרגשות שלה. "יהיו חדשים. בטוח יגיע איזה בחור חמוד…" היא אומרת בהתגרות "אמא די." המבט שלי רציני. "טוב בסדר בסדר… בלי בדיחות על בנים, ממתי את רגישה כל כך בקטע הזה?" מאז שה"בן" האחרון שהייתי איתו בגד בי אם זונה, אני לא מקללת אותה, זונה אמיתית, אם תשלום והכול. אבל אני לא אומרת את זה, אמא שלי לא צריכה לדעת את הצד הזה בחיי, יש לה מספיק דאגות גם ככה. "אולי ממתי שאת מאוהבת במישהו?" היא שואלת בטון מתגרה. "אמא!" אני צועקת. האישה הזאת צריכה ללמוד מתי לשתוק. אני קמה ויוצאת החוצה, "אני עוד אאחר לאוטובוס," אני אומרת בקול מונוטני. היא קמה וניגשת אלי, היא יכלה להיות כל כך יפה… עיני האיילה החומות שלה, והשיער הזהוב השופע, היא מניחה את ידה על כתפי. "אני אוהבת אותך מאוד" היא אומרת בקול מרגיע, מסתובבת וממשיכה ללכת. ללא תשובה.