הירח במלואו והעטלף במעופו-3 (ההרשמה ממשיכה)

ברגע שהאוטובוס עוצר בתחנה אני פותח בריצה מטורפת לעבר הבית של לוק, כמובן שיכלתי לרוץ במהירות של מוכונית אבל זה מסוכן מידי.
כל הזמן הזה חשבתי רק על הערפדית ההיא מהאוטובוס. בכלל לא חשבתי שאולי הקובן שלה כבר בדרך לבית של לוק עם אקדח מלא בקליעי כסף. השדות נגלים במרחק. כן הבית של לוק קצת מחוץ לעיירה, במרכזם של שדות כותנה, רק שביל עפר מחבר בינו לבין העיירה, אני פורץ לשביל העפר, ועכשיו שהכותנה מסתירה אותי מכל העיניים השדניות אני רץ במהירות מלאה, ובקושי מספיק לעצור לפני שאני מתנגש בקיר העץ, אני מתפרץ פנימה ומוצא את לוק יושב על הספה וקורא ספר, ברגע שאני נכנס הוא מיישר את מבטו אלי, עיניו הכחולות הבהירות ננעצות בי בעוצמה, הוא מזנק וסוגר את הדלת מאחורי. "וויל! נוטף ממך ריח-"
"ערפדים!" אני משלים את דבריו. שנינו מתחילים לדבר ביחד. "לוק מה נעשה?!" אולי שיחקתי אמיץ קודם אבל האמת היא שגם אני וגם לוק קצת הרבה מפחדים פחד מוות ממפגש אם קובן ערפדים, "כמה מהם ראית?!" הוא שואל אותי בהיסטריה "רק אחת, אבל מי יודע! אלא ערפדים יכול להיות שמאות בדרך לכאן עכשיו!" אני עונה, זיכרונות העבר מציפים אותי. כל כך הרבה שיניים לבנות מידי, כל כך הרבה חרבות שמכוונות ללב שלי, כל כך הרבה גופות… כל כך הרבה מוות… לוק מניח את ידו על כתפי "וויל תנשום" הוא אומר, ורק אז אני שם לב שכמעט חתפתי התקף חרדה. "יכול להיות שזו רק היא" הוא מנזה להרגיע אותי בקולו הנעים. אני מסתכל אליו, שערו הבלונדיני מסופר קצר, אבל לא מידי, עיניו הכחולות משדרות רוגע וביטחון, למרות שהשפה הרועדת שלו שמתוחה בחיוך מצביעה אחרת. "אולי" אני מצטרף לאופטימיות הטבעית של לוק, ואז אני נזכר שיש עוד משהו שאני צריך לספר לו "פגשתי גם 'צלול' אחד" אני אומר, הוא מקמט את מצחו "אתה בטוח? זה מאוד לא סביר, להתחשב בעובדה ש-" הוא נעצר באמצע המשפט "בעובדה שמה?" אני כמעט מתחנן, "גם אני ראיתי 'צלול' היום. נדמה לי לפחות, הייתי בדרך לחנות לקנות נורות חדשות, כי אחת נשרפה, ואז ראיתי אותו. נער, נדמה לי שהוא בערך בגילך. הוא פשוט בהה בי, ואז הוא ניסה להתקרב אלי. אבל בזהירות כאילו כדי לא להבהיל אותי." הוא מפסיק בעמצא ומביט בי, "ראית פעם 'צלול' חוץ מזה שראית היום?" הוא שואל, אני נד בראשי לשלילה "אם היית רואה הרבה כמוני היית שם לב שלכולם יש משהו בעיניים שלהם, מן עומק צלול כזה. אין ספק שהוא היה אחד מהם. פשוט התרחתי משם," הוא מסיים לבסוף, במחשבה לאחור באמת היה משהו עמוק בעיניים של לאו… "איך נראה הבחור שאתה ראית?" אני שואל, לוודא שלא שנינו מדברים על לאו. "רזה וגבוהה כזה, עיניים ירוקות-אופרות גדולות ושיער חום. ושלך?" הוא אומר בקול תמה, שעדיין רועד מעט מההיסטריה מלפני דקה, "קוראים לו לאו, שיער אדום, חיוור" אני אומר, לוק נד בראשו "וויל. משהו קורה כאן, ערפדים ושני צלולים? בנוסף אלינו? אתה יודע מה הסיכוי שזה יהיה צירוף מקרים?!" אני מניד בראשי לחיוב. "מה צריך לעשות?!" הוא שואל "אתה מנהיג ה'להקה'
לוק! אתה מבין בדברים האלה הרבה יותר ממני!" אני אומר. לוק מקמט את מצחו, ככה הוא נראה מבוגר יותר, את האמת שלוק בן 39 אבל בגלל האטת ההזדקנות של הזאבים, תוסיף את זה על כל הכושר שהוא עושה, האכילה הבריאה, ותווי הפנים הצעירות. אף בן אנוש לא היה נותן לא יותר מ27 שנים. שהוא צוחק הוא נראה צעיר אפילו יותר. זה מקל אלינו להציג אותו בתור אחי הגדול, בני אנוש יכלו להיות מעט ספקנים אם היינו אומרים שאנחנו פשוט גרים ביחד. ואת האמת כמט כל מי שפגש את שנינו אומר שאנחנו דומים. "אנחנו נצטרך לעזוב?" אני שואל אותו.
לוק מביט בי, ואז מחייך 'לא, אנחנו נישאר כאן"