הירח במלואו, והעטלף במעופו- 15

זה מפריע לי הרבה יותר מדי, אני יודע את זה. אבל זה פשוט… לא מתאים לו. פתאום העיניים שלי נפערות שאני מבין למה זה כל כל מפריע לי. זה באמת לא מתאים לו,
זה מתאים לג'ק.
***
בבוקר אני פוקח את עיני. לילה ללא חלומות, דבר נדיר אצלי. הבטן שלי מקרקרת, לרגע אני מתכוון לצאת מהחדר ולהכין לעצמי ארוחת בוקר, ואז הבטן שלי מתכווצת. אם אני אצא מהחדר עכשיו אני אראה את לוק, ואז אני אצטרך להסתכל לו בעיניים, ואת זה אני לא יכול לעשות. כמעט אף פעם לא הסתכלתי לג'ק בעיניים, כל כך מעט שאני אפילו לא בטוח באיזה צבע הן, אני יודע שבחלומות שלי הן בדרך כלל זהובות, כמו של חתולים גדולים. ג'ק תמיד מתקשר אצלי לחתולים גדולים, נמרים בפרט. אולי כי הוא דאג שכולם ידעו כמה הוא אוהב אותם, אולי כי מבחינתי הם בדיוק ההפך מהזאבים, שהם כמובן הטוב בצורתו המוחלטת. ככה חשבתי פעם לפחות.
אני פשוט שוכב במיטה, מושך את השמיכה כמה שיותר גבוה ומעמיד פני ישן. רק פוקח מדי פעם את העין כדי להסתכל בשעון, בשמונה הוא תמיד הולך, אני צריך להתחמק ממנו רק עוד חצי שעה. הלב שלי נצבט, ממתי אני צריך להתחמק מלוק? ידי נשלחות לצווארי וגל של כאב חד גורם לכתפי להתכווץ. מעכשיו, מסתבר. אני ממהר להעמיד פני ישן שוב שהדלת נפתחת, אני יכול לשמוע את לוק לוחש את השם שלי, ושאני לא עונה הוא נכנס פנימה בשקט, ומתיישב מול הפנים שלי לרגע. אני יכול לשמוע אותו נושם, "לא התכוונתי, אני מקווה שאתה יודע שלא התכוונתי." הוא לוחש, קם, והולך. לפני שהדלת נסגרת הוא אומר דבר אחד אחרון. "אני יודע שאתה ער."
אני לא פוקח את עיני עד שהרעש המטרטר של הטנדר נעלם, ואז מחכה עוד דקה. ואז אני בוהה בתקרה, הוא התנצל. רגע אחד, לא הוא לא. לוק מקפיד להגיד בדיוק את מה שהוא מתכוון אליו, תמיד. והוא לא אמר שהוא מצטער, והוא לא ביקש ממני לסלוח לו. הוא רק רצה לוודא שאני יודע שהוא לא התכוון, אבל למה? הוא לא התכוון לפצוע אותי או שהוא לא התכוון להתנהג ככה? לעזאזל, פעם יכולתי פשוט לשאול אותו. עכשיו אני כבר לא יכול, עכשיו אני מעמיד פני ישן כדי לא לדבר איתו, עכשיו אני מענה את עצמי במחשבות כאלה. אני כל כך שונא את זה, את המצב הזה. אני אפילו לא כועס, פשוט… אין לי דרך לתאר את הרגש הזה, אני רק יודע שאני ממש לא אוהב אותו. בדרך כלל הייתי מוקיר יום שלם של מנוחה במיטה, אבל משום מה אני אנרגטי מאי פעם. המזל שלי, כמובן שכשסוף סוף אני יכול לישון הרגליים שלי מתחילות לזוז על דעת עצמן. אני נאנח וקם מחליף את הטי שרט המקומטת והג'ינס שנרדמתי איתם בבגדים פחות מסריחים, לוקח את המעיל שלי ואת התיק עור החום שנח על ירכי. עליו נעוצות סיכות של להקות שונות, וציורים משונים, על אחת מהן מצויר שפם מסולסל עם הכיתוב Mustacheuo בכתב יד מהודר, על אחרת הכיתוב You can call me Mr. Prince, אזכור לאנימה החביבה עלי. הן נראות כחסרות כל היגיון לכל אדם שהוא לא אני, זה מוצא חן בעיני. אני צועד אל המטבח ולוקח לחם, מורח עליו ממרח טבעוני דוחה כלשהו ויוצא מן הבית, ללא כל מטרה. אני מוצא את עצמי הולך בשבילים שבין שדות הלבנדר, מרחוק ניתן לראות עץ זית עתיק. אני מחליט להציב לעצמי את המטרה להגיע אליו.

באותו הרגע ראיטו ג'ו ונאקו ישבו בחצר בית-הספר, הביטו בלאו אמילי ואשלי שמדברים ביניהם. "צלול אנושית ובת-זאב." אמר ראיטו בתיעוב. "בת-זאב?" שאלה ג'ו בבלבול. "זה מונח ישן, הוא היה מאוד נהוג פעם." ענה לה ראיטו בקצרה. "לגור השני קוראים וויליאם, באשר למנהיג…"
"לוק." אמר נאקו, "שמעתי שהם קראו לו לוק." ראיטו הביט בו באישור. "תודה." אמר, נאקו חייך, מרוצה מעצמו. "מה אם הצלול?" שאלה ג'ו בחשש. "ליאו, נדמה לי." נאקו ענה במהירות. "לאו." תיקן אותו ראיטו. "אם אתה עושה מחקר תהיה יסודי." עיניו החומות כשוקולד הביטו בנאקו. נאקו ראה בזה מבט שנער נותן לחברו, ג'ו ראתה מבט שמורה נותן לתלמידו, ראיטו ראה מבט שמפעיל בובות נותן במריונטה החביבה עליו. "הצלול כבר גויס לצד שלהם." אמרה ג'ו בשקט. "זה חבל, זה אומר שאסור לי לדבר איתו? כי אני ממש אשמח לדבר עם מישהו שהוא כמוני." נאקו שאל, ראיטו גלגל את עיניו. "לא אתה לא יכול להיות החבר הכי טוב שלו עכשיו, אני יודע שאתה רוצה לפגוש עוד צלולים אבל-" דבריו נקטעו, וחיוך ממזרי עלה על פניו, תוכנית נרקמה בראשו הקודח. "בעצם. כן, אתה יכול לדבר איתו כמה שרק מתחשק לך. רק תדאג לתפוס אותו שהוא רחוק מהזאבים, תסביר לו מה שאני הסברתי לך." נאקו חייך חיוך הססני, אומנם הוא היה מרוצה מהאישור לנהוג כרצונו, אך השינוי הפתאומי הדאיג אותו מעט. נכון, הרבה זמן רצה להתחבר עם אחד היצורים המופלאים האלה. אבל כבר הבין שראיטו לא מספר לו ולג'ו את כל מה שאליהם לדעת. "למעשה נאקו, אתה יכול ללכת אפילו עכשיו." אמר ראיטו, והביט באשלי המתרחקת מהשניים שנשארו לדבר בניהם. אומנם הוא ניסח את הדברים בצורת הצעה, אך מטון דבריו ניתן להבין שאין כאן הרבה פריווילגיות. נאקו הנהן והלך אל השניים. מרחוק שערו האדום של ליאו כמעט הפנט אותו, למרות שלאו לא ראה בעצמו נער יפה… ובכן, נאקו חלק על דעתו. "היי." אמר בחברותיות בה הוא מצטיין, "אני נאקו!" הכריז בעליזות. אמילי הביטה בו במבט קפוא, לעומתה לאו הביט בנער בסקרנות ותמיהה. "לאו, הכל בסדר?" שאלה אמילי, ודפקה בעדינות על ראשו. הוא הסיט את ידה בחוסר תשומת לב, "כן כן." אמר. "אני לאו." ענה לנאקו, ולחץ בהיסוס את ידו המושטת. אמילי הביטה בו המומה, מופתעת מהחברותיות יוצאת הדופן שהפגין ידידה הטוב. כל אחד מן השניים בהה בעיניו של האחר, "הי, נאקו נכון? מה לעזאזל עשית לו?" שאלה אמילי המופתעת, היא לא האמינה בגינוני נימוס מיותרים. "מון, תשתקי." אמר לאו, היא הביטה בחברה בעיניים פעורות, מזועזעת. ואז חשקה את שיניה והסתלקה מהמקום, "מה, בשם כל השדים והרוחות אתה?" שאל לאו ההמום. ידו עדיין לחצה את ידו של נאקו בכוח. "אני כמוך." ענה הנער בחיוכו החביב, "לא, אתה לא." לאו נד בראשו. "הם הפיעו רק בחלומות שלך בהתחלה, לא ידעת עם לספר למישהו שראית אותם במציעות. בסופו של דבר כן סיפרת וחשבו שאתה משוגע, לא עבר יום בו לא התחרטת על זה, נכון?" שאל נאקו בשקט, לאו משך את ידו. "וויל שלח אותך?" שאל לאו, ונסוג צעד אחד אחורה. נאקו נד בראשו לשלילה בבהלה, "אני לא מדבר עם אנשי-זאב." אמר. לאו קימט את מצחו, "למה?" שאל בבלבול. "כי הם מסוכנים, כמובן. זה ברור. ערפדים שולטים בכוחות שלהם כל הזמן, הם יכולים להפעיל אותם על פי רצון, והם לא הופכים למפלצת מחרידה וצמאת דם פעם בחודש-"
"צודק, הם מפלצת מחרידה וצמאת דם כל הזמן." אמר לאו. "אתה לא בצד שלהם נכון?" הוא נסוג מעט אחורה. "סמוך עלי, אם תדבר עם ראיטו אתה לא תהיה כל כך מבוהל, אם תקשיב ועדיין תרצה להיות עם הזאבים, הוא בטוח יתן לך." אמר נאקו. לאו הביט ברגליו אבל הפסיק לסגת. "אתה נשבע?" שאל, למרות שידע שלאנשים אין שום בעיה להפר שבועות. "למה לי לשקר לבן-מיני?" שאל נאקו בחיוך. "בוא, הוא ממש שם." אמר, ואחז בידו של לאו, ליבו האיץ לפתע. ואכן ראיטו הסביר הסבר ארוך ומפורט על למה לא כדאי לו להיות עם אנשי-הזאב. לאו אומנם לא היה אחד שקל לשכנע, אך מחשבותיו נדדו אל אשלי. אשת זאב גם היא, היא באה רק כדי לשאול אותם אם הם ראו את וויל היום. שהם אמרו שלא היא קיללה בשקט. וויל לא סיפר לו שיש עוד זאבה, הוא התחמק ששאלו אותו על חבריו, ביתו, משפחתו, או כל דבר אחר. במחשבה לאחור כל מה שידע עליו הוא שמו מראהו והעובדה שהוא אינו אנושי, אפילו את שם משפחתו הוא לא אמר. ואשלי נהגה כמוהו. לאו היה כמעט בטוח שהסיבה שוויל לא בא היום לבית הספר לא הייתה שפעת, למעשה הוא סבר שאיכשהו זה קשור בכך שהירח מלא עכשיו. לעומתו נראה שנאקו ראיטו וג'ו ממהרים לספר לו כמה שיותר פרטים, לעדכן אותו בכמה שיותר דברים. בדבריו של נאקו הייתה נקודה, אם לאו יתקרב אל וויל בליל ירח מלא, מי אמר שזה לא יקרע מאליו את ראשו? לעומתם, ראיטו וג'ו יהיו יציבים כתמיד בכל זמן או מצב…
אולי הוא בחר בצד הלא נכון…