הירח במלואו, והעטלף במעופו- 14

"בוא נצע." לוק אומר בפנים קודרות, אני מהנהן. הוא לוקח את התיק עם הדברים, יש שם קצת אוכל, בגדים, וטוב… עכשיו שגם אשלי תצטרף אלינו… טיזר למקרה חירום. אנחנו הולכים אל הטנדר הכחול של לוק, יש בו חמישה מושבים וארגז גדול מאחורה. לוק מתניע ומתחיל לנסוע. "אז… תקשיב, אכפת לך אם אני אזמין חברים לבית?" אני שואל בשקט, חיוך ענקי עולה על פניו. "ידעתי שבסופו תהפוך לנער!" הוא קורא בצחוק גדול "רק…" הוא נרעה מבועט לשבריר שנייה. "אתה לא הולך להתחיל את שלב המרד נכון? כי אני ממש ממש לא חושב שאני מוכן להתמודד עם זה, זאת אומרת, תזהיר אותי קודם כדי שאני אקרא על זה ו-" דבריו נקטעים שהוא רואה שאני מתפקע מצחוק. "אל תדאג! אני לא מתכנן מרד בזמן הקרוב!" אני קורא בשעשוע, הוא נושם לרווחה, ועיניו הכחולות מביטות בי בהקלה. לוק לוחץ על הברקס ליד תחנת האוטובוס, אשלי עומדת שם עם תיק משלה. רגליה מתופפות בעצבנות על הקרקע, "בואי תיכנסי." לוק אומר בחיוך הרגיל שלו, היא פותחת את הדלת ומתיישבת במושב האחורי. "עכשיו חשבתי על משהו," היא אומרת בהסיח דעת "אני בעצם הולכת ליער מבודד בעמצא הלילה עם שני אנשים שאני בקושי מכירה, ושככל הנראה יהפכו למפלצות ענקיות וצמאות דם בעוד-" היא מביטה בשעון שלה "חמישים דקות." אני מושך בכתפי, לוק נראה קצת יותר מוטרד. "זאת אומרת, אני יודעת רק את השמות הפרטיים שלכם, ושאתם כמוני. או לפחות טוענים ככה." היא לא נשמעת מוטרדת במיוחד, לוק מביט בעינה הזהובות דרך המראה. "טוב, אני לוק ביירון. אני עובד בכלבייה, פציפיסט וטבעוני." הוא אומר בשלווה, ואז ממסתכל עלי במבט מבקש. "אני וויל בוייד, אני בן שבע עשרה." אני אומר במורת רוח. אשלי מושכת בכתפיה, "אז לאן אנחנו נוסעים?" לי וללוק יש כבר מקום קבוע, זה יער גדול שרחוק קילומטרים מכל אזור ישוב. את האמת שליער הזה אין שם, לפחות לא אחד שאנחנו מודעים עליו, אבל עם השנים התחלנו לקרוא לו "בלקווד." אני אומר.
במשך שאר הנסיעה אף אחד מאיתנו לא אומר מילה.
הנוף משתנה מהשדות החקלאיים ומהבקתה פה ושם לעצי אורן ואשוח צפופים, אנחנו נוסעים עוד בערך עשרים דקות על שביל האפר המפותל עד שלוק עוצר את המכונית. הוא מחייך לעברי ומביט בשעון שלו "יש לנו עשר דקות." קולו שליו כתמיד. הוא מוריד את השעון שלו ןיוצא מהטנדר. אני עושה כמוהו. אשלי מתחילה להוריד מגוון רחב של צמידים וטבעות ואז מצתרפת אלינו. קריר בחוץ, אבל בקרוב זה כבר לא יפריע לנו. אני מוריד את הז'קט והנעליים ונשאר רק בג'ינס והחולצה הכחולה שלי. בדרך כלל הייתי מוריד גם אותה אבל… אשלי כאן. לא נראה שזה מפריע ללוק, טוב זה לא שממש יש לו במה להתבייש, האכילה הבריאה והביקורים הקבועים בחדר הכושר… טוב בואו נגיד שכבר יצא לי לראות נשים המתחילות איתו, אבל הוא תמיד דוחה אותן בעדינות, אם לא הייתי יודע הייתי חושב שהוא מאוהב במישהי. צמרמורת מזדחלת במעלה הגב שלי, הנה זה מתחיל.
לטובטכם אני לא אספר מה בדיוק הרגשתי בעשר הדקות האלה. אבל כדי שתבינו הייתי מתאר את זה ככה: בהתחלה זה מרגיש כאילו יש לך מן גוש בחזה, ואז הוא מתחיל להתרחב, מרסק את הצלעות שלך, מוחץ את הקרביים שלך, עד שהוא פורץ דרך העור בצורת פרווה סמיכה.
לרגע אני שוכב שם, המום. ואז אני נעמד על ארבע רגלי, הזנב בין הרגליים. מולי עומד לוק, הוא הפך לזאב באורך של בערך שני מטרים וחצי בצבע לבן-אפרפר, עיניו הכחולות ננעצות בי במבט חם. לידו עדיין שוכבת אשלי, היא זאבה חומה-כהה ויחסית קטנה, עינה הזהובות זזות לכל הכיוונים בבהלה. לוק נוגע בקצה אפו, והיא קמה ברגליים רועדות. אולי זה ישמע לכם מוזר, אבל בתור זאבה היא נראית הרבה יותר תמימה. המוח שלי פשוט לא מוכן לקשר בין הגורה הזו לנערה התוקפנית והזועמת שהיא. אוזני קולטות רחש "מה זה היה?!" אני חושב בהתרגשות, "סנאי? שועל?" לרגע מתחשק לי ללכת לבדוק, ואולי לתפוס את מה שזה לא יהיה, ואז אני נזכר שאני אמור להישאר קרוב ללוק. אבל… הריח שמגיע לאף שלי… מעולם לא הרחתי את זה, אבל בו בזמן זה כל כך מוכר… אני מוצא את עצמי מתחיל ללכת על עבר מה שזה לא יהיה, מוכן לחצות עולמות כדי למצוא אותו. לוק נוהם מאחורי, זו לא נהימה תוקפנית אלא יותר נהימה של 'תחזור לכאן או שאני אצטרך להחזיר אותך בעצמי.' כמו שכבר אמרתי, לוק פחות פציפיסט בצורת הזאב. מאחוריו מציצה אשלי שזנבה בין הרגליים, פרוותה החומה פרועה מהריצה. נכון שבצורה האנושית שלה לאשלי יש שיער שחור, אבל פרווה שחורה זה עניין נדיר. אבל… טוב לי יש אחת. לוק ממשיך ללכת, אני ממשיך ללכת אחריו בראש מורכן במשך כמה דקות, לוק מנהיג להקה מצויון. אולי קשה להבין את זה אם לא חווית את זה בעצמך, אבל אסרטביות הרבה יותר חשובה שאתה בצורת הזאב. אבל לוק לעולם לא ינשך אותי, לא באמת. וגם מעולם לא נשך, חוץ מפעם אחת…
זה היה לא הרבה זמן אחרי שעברתי לגור אצל לוק, באותו זמן הוא עדיין היה בטוח שנמצא את אמא שלי. והוא גם ידע בדיוק איפה לחפש, כך חשב לפחות. זה היה הלילה שבו לוק הבין שלא נמצא אותה. שמתי לב שלוק יוצא כל פעם "לסידורים" בתאריכים מסויימים, תמיד בעמצא החודש. לא קישרתי בין זה לבין הירח המלא, אמא שלי סיפרה לי על אנשי-זאב וערפדים. אבל מעולם לא העלתי בדעתי שהם קיימים, לוק היה הכי מדוכא שראיתי אותו אי פעם. הוא שתה, לא הרבה כמובן. אבל הוא שתה, אם לוק שותה, סימן שהמצב ממש ממש מחורבן. בכל מקרה אני נשארתי ער והסתכלתי עליו ממתוך הארון הקטן שניצב ליד הכניסה. זה שאמורים לשים בו נעליים ומטריות ודברים כאלה. קרוב מאוד לשתים עשרה לפתע הוא הבין מה השעה ואיזה יום היום. אבל לפני שהוא הספיק אפילו לצאת מהבית השינוי התחיל, והוא רץ החוצה בריצה מתנדנדת. רצתי אחריו בהיסטריה על הגשם. ושם עמד זאב לבן-אפרפר פרוותו משוטחת מהגשם, ועיניו נוצצות באור פראי. באותו רגע הבנתי את הכל, שכל הסיפורים שאמא שלי נהגה לספר לי לפני השינה היו נכונים. ולמה חייכו שניהם בשעשוע והביטו זה בזה ששודר הסרט של דרקולה בטלוויזיה. אבל דבר אחד לא ידעתי- מולי לא עמד לוק, מה שהוא היה באותו רגע היה מאה אחוזים פראי. תחת ההשפעה של האלכהול, הפניקה, והעצב לוק הפך לחיה מוחלטת. אולי אם הייתי יודע מכל זה לא הייתי רץ עליו בקריאיות הפתעה רמות. לוק נסוג אחורה ונהם, לרוע המזל, עד שהבנתי שאני צריך לסתום את הפה… כבר הייתי מעולף. למחרת בבוקר התעוררתי במיטה שלי, שהכתף שלי חבושה, ולוק רוכן מעלי שעיניו מלאות דמעות.

אנחנו ממשיכים להסתובב ביער, כל בערך עשר דקות לוק עוצר את אשלי מלטרוף משהו. אני מתרכז אך ורק בזנב של לוק, מנסה ככל יכולתי להתעלם מכל הדברים האחרים. אבל אחרי כמה שעות, או עשרים דקות, ממש קשה להעריך את הזמן שאתה בצורת הזאב. משהו מפר את שלוותי הדקה, ראשי פונה מיד לעבר העצים, כמוני לוק ואשלי. הזנב שלי נכנס בין הרגליים, ריח ערפדים. אני פולט יללה ונסוג אחורה, לוק מריח מסביב בבהלה, כנראה מנסה לקבוע כמה הם קרובים. זנבה של אשלי נע בעצבנות, היא נרתעת מעט אבל חושפת שניים, מה שאומר שהיא מאויימת, אבל מתכננת להילחם. יבבה נוספת בוקעת מפי שנער עם שיער חום ועניים בגוון שוקולדי צועד מבין העצים. מאחוריו אני רואה את ג'ו מחזיקה פנס, היא לא נראית בטוחה בעצמה כמו הנער. ומצדו השני מציץ נער ידותי למראה, שערו החום פרוע ועיניו הירוקות-אפורות נראות… עמוקות, כמעט שקופות. כאילו הן ברכת מים ירקרקים. צלול ללא ספק. הוא מתחיל להתקרב אלינו עד שהערפד חום-השיער תופס בצאורון חולצתו, הצבועה בפסים עבים שלי ירוק ולבן, הוא לובש גם ג'ינס רחב יחסית, מעיל שחור, ונעלי סניקרס באותו גוון ירוק כמו החולצה. "נאקו." הערפד אומר בנימת אזהרה, נאקו חוזר להתחבא מאחוריו. "באתי להגיד לכם שאתם לא היחידים שיודעים על האבן, אל תנסו להשיג אותה, ואולי לא נטבח בכם." הוא אומר את זה בכל כך הרבה ביטחון, שאני נסוג מאחורי לוק. הוא עומד שראשו מתוח קדימה, ורגליו מעט מכופפות, הוא נוהם נהמה ארוכה ונמוכה, וחושף את שיניו. אשלי עדיין לצידו אבל היא לא בעמדת תקיפה, ראשה מונמך בנימת כניעה, אך היא עדיין עומדת ישר לגמרי. מה שגורם לה להראות כאילו היא לא בטוחה מה לעשות. כל עצב בגופי קורא לי לברוח משם, ובצורת הזאב ממש קשה להתנגד לזה. אבל לוק מנהיג הלהקה, אנחנו נשארים כאן עד שיורה אחרת. "אל תכריח אותי להרוג אותך עכשיו זאב, יש כאן יותר מידי נזק משני." הערפד אומר בהסיח דעת, כאילו זה לא משנה לו יותר מידי, הוא מחווה בראשו על עבר הצלול שחצי מתחבא מאחוריו, נאקו. אני רואה שבריר של חוסר ביטחון בעמידתו של לוק, אך הוא לא נע סנטימטר. למה הוא לא בורח?! לוק ממש לא הטיפוס שיגרר לקרב מתוך אגו. ואז אני מבין, האיומים של הערפד ריקים מתוכן. הרי אנחנו שלושה, הצלול ממש לא נראה נחוש או מוכן להילחם. וג'ו נראית בעיקר כאילו היא רוצה לברוח מכאן כל עוד נפשה בה, היא אוחזת בפנס בכזה כוח שמפרקי ידה מלבינים. מדי פעם היא מאירה הצידה בבהלה, כאילו כדי לבדוק שאין שם כלום. הערפד מחייך חיוך ממזרי "אולי לא יהיה לי כל כך להרוג אותך, אבל הגורים פחות חזקים הלוא כן?" הוא כרגע קרא לי גור? לוק מנמיך את ראשו בנימת תבוסה. ופונה ללכת משם, אנחנו רצים אחריו. "אתם פתטים." הערפד אומר מאחורינו. "עוקבים בעיוורון אחרי הנהיג רק משום שאינכם מסוגלים להיפרד ולו לרגע מאינסטינקטים שלכם." הזנב שלי כבר לא בין הרגליים, אוזני מזקפות בעצבנות. "אתם פשוט לא מוכנים לעצור לרגע ולחשוב בהגיון נכון?" הוא ממשיך, שרירי נדרכים. "מה עשה האיש הפחדן הזה שעושה אותו ראוי לנאמנותכם." אני מזנק עליו בשניים חשופות, אך משהו מצמיד אותי מרצפה מהצאוור, אני מילל בכאב שלוק מחזיק אותי על הקרקע, לסתו תפוסת את צאוורי. הוא משחרר אותי אך עדיין רוכן מעלי למשך שנית אחדות. ואז הוא זז הצידה וממשיך ללכת, אני עוקב אחריו בראש מורכן והזנב בין הרגליים, מיבב בשקט. קול צחוקו של הערפד מהדהד מאחורינו.