הירח במלואו והעטלף במעופו-11

עיני מבזיקות לשעון הדיגיטלי שניצב על השידה שליד המיטה. השעה שש וחצי, עוד פחות מחמש עשרה דקות אצטרך לקום. לא הצלחתי להירדם, אני עוצם את עיני פעם נוספת, מנסה לאגור כמה דקות יקרות של מנוחה. אבל התמונה של ג'ק אוחז בחגורה מאלצת אותי לפקוח אותן. זה לא ככה תמיד, כבר למדתי לחיות עם הסיוטים המזדמנים, אבל מה שהוא אמר מטריד אותי… 'היא עזבה, אין מי שיגן אליך' למרבה המזל הסיטואציה הזו לא התרחשה, היא נעלמה רק אחרי שג'ק עזב, אני עדיין זוכר את הלילה הזה…
"וויל תתעורר" היא אמרה וניערה אותי בעדינות, פקחתי את עיני לאט. "מה? מה קורה כאן?" שאלתי בבלבול, דמעות החלו נקוות בעיניה הכחולות הכהות. "אני כל כך מצטערת, אבל אין לי בררה, אני חייבת ללכת עכשיו, אחזור ברגע שאוכל, נקווה שזה יהיה בקרוב." היא אמרה בבהילות, מזוודה גדולה ניצבה ליד דלת חדרי הקטן, רעדתי למרות שכיסתה אותי שמיכה דקה. "אני לא מבין, עשיתי משהו רע אמא?" שאלתי בבלבול. היא נדה בראשה לשלילה, קצוות שיער שחור וחלק נפלו על פניה. "לא, לא, אל תאשים את עצמך גור שלי. זו לא אשמתו של אף אחד טוב? אל תאשים את עצמך." היא אמרה ומשכה אותי לחיבוק, אילו ידעתי כמה זמן יעבור עד שאחבק אותה שוב לא הייתי מרפה כל כך מהר. "אני אוהבת אותך יותר ממה שתוכל לדמיין גור," היא אמרה ונסוגה לעבר הדלת. "גם אני אותך…" לחשתי, רק שהיא כבר הלכה.
חצי שנה אחרי זה לא הצלחתי להחזיק יותר את הבית, ונאלצתי לעבור לרחוב, שנתיים אחרי זה לוק מצא אותי, אני לעולם לא אשכח את המבט שהיה על פניו שהעיניים שלו ננעלו על פני. איך לקח לו כמה שניות להבין שזה אני מרוב שהייתי מלוכלך ורזה. איך שהדמעות נקוו בעיניו ששאל אותי אם אני יודע איפה אמא שלי, איך משך אותי לחיבוק שאמרתי לו שלא.
השעון מצפצף אני מכבה אותו מיד, וקם בישנוניות. רגלי צועדות מאליהן לכיוון המקלחת, וידי נתלות לצד גופי.
אחרי שהתקלחתי, התלבשתי, אירגנתי את התיק, וכמעט נרדמתי בעמידה שלוש פעמים. אני צונח בכבדות לכיסא שניצב ליד שולחן האוכל. עליו, במהירות לא הגיונית, הספיק לוק להניח חביתת טופו. או כמו שאני מכנה את זה, גוש לבן חרוך בקצוות שמעוך בצורת עיגול. לוק לעומת זאת נראה מצויין, כאילו לא נשאר ער איתי חצי לילה. מה אני אגיד, הוא טיפוס של בוקר, וצהריים, וערב, ולילה. שחושבים על זה ללוק אף פעם אין מצב רוח ממש מחורבן. "אתה זוכר איזה יום היום נכון?" הוא שואל, עיני מבזיקות ללוח השנה שתלוי על הקיר, היום מחר ומחרתיים מסומנים בעיגול אדום. אני בולע את רוקי, ההשתנות. "אולי כדי ש… תדבר גם עם אשלי?" הוא אומר בטון מבקש, אני מהנהן, ואוכל את 'החביתה' בזריזות. לוק מביט בשעונו, "אתה הוד תאחר לאוטובוס," הוא אומר בגבות מכווצות. בשנה שעברה פספסתי את האוטובוס חצי מהפעמים בערך, והנהג כל כך שנא אותי עד שלוק היה חייב להסיע אותי כל בוקר, אנחנו משתדלים למנוע תקרית דומה השנה. לכן אני תופס את התיק ויוצא החוצה "ביי!" לוק קורא אחרי, אני משיב לו באותן מילים, ומתחיל לרוץ. במהרה אני מגיע למהירות של בסביבות העשרים קמ"ש אני מתחיל להאט, תוך פחות מעשר דקות אני בתחנה הריקה. כמעט מיד נגלה מישהו באופק, אפשר לזהות את שערו האדום של לאו מקילומטרים. לפי ההליכה שלו גם הוא עייף למדי, אני מנופף לו קלות, אבל הוא לא משיב. מוזר, בכל מקרה הוא מתיישב לידי בכבדות, העיניים שלו נראות קצת… מזוגגות. במבט מקרוב הוא לא נראה עייף, רק מטושטש. "הכל בסדר?" אני שואל בשקט, הוא מהנהן. ואז סוקר אותי במבטו, "אתה נראה כאילו רכבת דרסה אותך." הוא אומר בחולמניות, "לא ישנתי טוב." אני עונה בקצרה, הוא מהנהן, מוקסם. "תגיד לאו אתה בטוח ששום דבר לא-" שיחתנו המרתקת נקטעת שנער שאני לא מכיר מתיישב ליד לאו. אני משפיל את מבטי ושותק. וכך, תוך פחות מחמש דקות התחנה מלאה בבני נוער. אף אחד מהם לא נראה לי מעניין במיוחד, עד שריח הערפדים מגיע לאפי, אני מרים את מבטי ומוצא את ג'ו נועצת בי מבטי שנאה. לא יכול להיות ש… לא, אין לה שום דרך להבין את זה לבד נכון? אלא אם כן…
יש עוד ערפד. אני משפיל את מבטי פעם נוספת כאילו לא הבחנתי בה, ופונה לדבר עם לאו שבינתיים נראה מוקסם מהעלה שמצא מונח על הרצפה. אני יכול להרגיש את מבטיה של הרוצחת קרת הדם (תרתי משמע) ננעצות בעורפי.