היער-חלק א'

אני לא יודעת אם המקום הזה היה רחוק מהמקום שבו אתם נמצאים עכשיו,אני לא יודעת אם הוא היה קרוב,אבל לא הייתי ממליצה לכם לחפש אותו באטלס או בגוגל,אתם פשוט לא תמצאו אותו.אתם יכולים לנסות,אבל רוב האנשים שתכירו לא יבינו ולא ישמעו עליו,ויחשבו אתכם למשוגעים.יש כמה מבוגרים,חכמים מאוד,שביקרו במקום שעליו אני אספר לכם,אבל אל תחפשו אותם.הם לא רוצים שתדעו.
במקום הזה היה בית.בית לילדים בלי בית.ולבית הזה קראו פרגרין.
הוא היה טוב יותר מלגור ברחוב,אבל פחות טוב מכל מקום אחר שתוכלו לחשוב עליו.
זה היה מקום אפור.העור של הילדים שגרו שם היה אפור,שיערם האפיר מוקדם,בגדיהם היו אפורים ואפילו האוכל היה אפרפר.
היו עשרות ילדים בבית הזה,ואין דבר שימנע ממני מלהתמקד רק בארבעה.
פיטר,לילית,ויליאם וסוזי.
הם היו כחושים,גבוהים,עם עיניים שקועות,אדמדמות,צלקות רבות לאורך הגפיים ולחיים בולטות.
לילית הייתה הבוגרת והגבוהה ביותר,מנהיגה באופן טבעי.עיניים גדולות וכחולות,כחול שנלחם באפור התמידי,שיער שחור ועור צרוב בשמש.השיער השחור קנה לה את השם לילית וגובהה נתן לה את המנהיגות הטבעית.אביה נטש את אמה בעוד בהיריון,ואמה מתה בלידה,לא היה לה איש בעולם.
פיטר היה החבר הטוב ביותר שלה,ילד בלונדיני צעיר ממנה בחודשים אחדים ופניו התינוקיים חרושי צלקות ופגעים,עיניו הכחולות היו זכות ויפות,ועצב שטף אותן מדי פעם.הוריו ואחותו נרצחו על ידי הנאצים כשהיה בן שבע,אביו הורה לו להתחבא בתוך פתח ביוב.הוא היה היחיד שניצל.
סבתא שלו שלחה אותו לפרגרין רק שבוע אחרי מות הוריו.
לילית הייתה גבוהה מויליאם,אבל הוא היה מבוגר ממנה בשנה.היו לו פנים רזים וארוכים,כחושים וחולניים.מתחת לעיניו הירוקות היו עיגולים שחורים ובגדיו היו הקרועים והמלוכלכים ביותר.
לרוע מזלו,ויליאם היה עיוור.הוא לא ראה דבר.הוא נעזר במקל של עץ אורן כדי למצוא את דרכו באפלה התמידית שאפפה אותו.שיערו השחור גלש עד לכתפיו וידיו רעדו,היה לו מבט בוהה,ומי שלא הכיר אותו חשב שהוא מפגר.
סוזי הייתה הצעירה שבחבורה אך למרות זאת ניסתה להתנהג כבוגרת.היא הייתה מעט מתנשאת,ורצתה תמיד לברוח מבית היתומים.אך עשתה הכי מעט בפועל.איש לא רצה לכעוס עליה.השתמשו בה לאחד התפקידים היותר מרגיזים של בית היתומים,הטיפול בילדים הקטנים.על אף שעוד לא מלאו לה שמונה,כבר היו לה שלושה ילדים "משלה".
הילדים התגוררו בחדר אחד,בצפיפות שלא תיאמן ובמחסור.רוח פרצים חדרה לשם בחורף והקפיאה את העצמות.הדבר היחיד שהסב להם נחמה הייתה המנגינה המוזרה והעצובה שניגנה לילית בחלילה המשונה שלה.
בית היתומים שכן במעבה היער,מרוחק ארבעה קילומטרים וחצי מכל אזור מיושב.יער קורנהום עצמו היה מקום שאנשים העדיפו לשמור ממנו מרחק,וללא שום סיבה נראית לעין.
היו בו אגמים יפהפיים,עצי אורן ואשוח וערמון ובוקיצה,היו שם צוקים מדהימים ומדרונות עוצרי נשימה.שועלים,נשרים,עיטים,בזים,זאבים,סנאים ועורבים,כולם מצאו את ביתם ביער.בלילות השקיפו הילדים על היער,והתפללו לעתיד טוב יותר.

הסיפור מתחיל ביום קר למדי בחודש דצמבר,לא ירד שלג אבל הרוח הקפיאה את העצמות והקור נקש בשיניים.לילית טיטאה את החדר הקטן שלהם,ותלתלי האבק אחזו בשמלתה.מחטי האורנים היבשים דפקו על החלון השבור והרוח שנשבה שרקה דרך הקירות והחלונות הרעועים והסדוקים,היא רק הגבירה את תחושת העליבות של הילדה הצעירה,שהייתה בת שמונה ונראתה בת שש.
השעות היו ארוכות,העבודות קשות והמכות איומות.בכל בוקר,עוד בטרם זרחה השמש,עמדה לילית בתורים הארוכים ללחם,ומיד לאחר שחזרה נשלחה בשנית,כדי לנקות ולקרצף את שביל הגישה.
סוזי טיפלה בגְלוֹזֵל,אַלמַה מילֶרד ודֶסְדָמוֹנֵה בני השנתיים וחצי מצאת החמה עד צאת הנשמה.עיניה היו עייפות וזרועותיה ושריריה חלשים.היא נאבקה בכל יום לא להירדם ולשמור על סבלנותה,עוד הייתה לה תקווה קטנה.אולי מכיוון שהייתה הצעירה שבחבורה,ועוד לא מלאו לה שמונה שנים.
פיטר היה החזק שבחבורה,הוא סחב משאות כבדים מקומה לקומה ולאורך החצר.ידיו היו מיובלות מאוד,גבו כפוף וברכיו מכופפות,כאילו תמיד סחב על גבו משא דמיוני.
לאיש לא היה אכפת מהילדים ששכנו בבית היתומים בחסד.איש לא חשב שהרגליים הצנומות עלולות להתעייף והגוף הרזה והחולה עלול להצטנן.
כמות האבק בחדרים הייתה לא הגיוני.לילית המסכנה טיטאה את החדר בכל יום אך עדיין האבק נערם בערמות גבוהות.היא האזינה היטב לקולות המסדרון והבינה שמישהו בה לראות אותה.היא ניקתה מעליה את האבק וסירקה את שיערה השחור באצבעותיה.
בדיוק רגע לאחר מכן,פיטר נכנס לחדר.הוא עיקם את גבו וקול פקיקה עז נשמע בחדר.
"מה סחבת?"שאלה לילית
"פחם,כמדומני."ענה לה.
"מה קרה ליד שלך?"לילית התיישבה על מיטת הברזל שלה המוכתמת והחלודה שלה.
"אוי…בטח נחתכתי."
"תראה לי."ביקשה לילית בקול חד.
פיטר התיישב לידה,הפשיל את שרוול חולצתו וחשף חתך עמוק ומדמם,אורכו כחמישה עשר סנטימטרים.
"למה אתה לא נזהר? אתה כבר תפור מכל הכיוונים!"היא ניסתה להישמע נוזפת אך לקולה התגנבה בת-צחוק קלה.
"אז עוד תפר אחד? כבר יש לי תשעה."הוא נשמע כמעט מתחנן.
לילית נאנחה.היא רכנה למטה והוציאה מתחת למיטתה קופסת פח.היא החזיקה שם כרית סיכות ומחטים,סלילים של חוט ובקבוקונים של וויסקי.היא הוציאה בקבוק וויסקי עטוף בפיסת בד נקייה (בד נקי היה מצרך נדיר בפרגרין.הבקבוקים נעטפו בבד כדי שלא יתנגשו ויתנפצו),חוט ומחט.
"תפשיל את השרוול ושלא תעז לצרוח."אמרה קצרות.
פיטר ציית.לילית תלשה את פיסת הבד שעטפה את הבקבוק והספיגה אותו באלכוהול.היא מרחה אותו על הפצע שלו במיומנות ובקור רוח של אחות.לאחר מכן צבטה את העור בתחתית הפצע והעבירה דרכו את המחט.פיטר נשך את שפתיו וייבב חלושות,זה כאב בכל פעם מחדש.
"שקט שקט!"אינפפה לילית בחוסר סבלנות ותפרה תפר נוסף."אבל כואב לי…"פיטר השתעל,אבק הפחם ששאף דגדג בגרונו."מרשעת…"
"לילית גרייס זהו שמי ולהיות מרשעת זהו תפקידי."היא חייכה חיוך קלוש ותפרה תפר שלישי."אוי…כואב לי…"יילל פיטר.לילית עמדה לענות לו,אבל היא שמעה דפיקות מקל חלושות מכיוון הדלת,וידעה שויליאם עומד להיכנס.
מפני שהיה עיוור,לא הוטלה עליו שום עבודה.אך מצבו לא היה טוב משל השאר.מכיוון שלא היה יכול לעבוד ולהועיל,התייחסו אליו בהתאם.הוא אכל מעט יותר מכולם ובגדיו היו הבלויים והקרועים ביותר.
כשויליאם נכנס לחדר לילית נעצה בו מבט.הסרבל הקרוע שלו היה לח ומוכתם וחולצת הפסים שלו הייתה מכוסה בבוץ.היה לו חיוך טיפשי מכיוון שבנוסף לעיוורון סבל לעיתים גם מפיגור שכלי קל.הפיגור שלו היה קל מאוד,תפקוד שכלי גבולי."למה את נועצת בי מבטים?"שאל את לילית.הוא נשען על מקלו כמו ישיש עתיק יומין,ופחות כילד עיוור בן תשע.הוא חייך והוסיף ללטוש מבט חסר הבעה וטיפשי באופן מוחלט בכיוון הכללי של פיטר ולילית.לויליאם הייתה מן יכולת משונה לשמוע ולחוש מה קורה סביבו,על אף עיוורונו.הוא התיישב ליד פיטר ומישש את זרועו החשופה."שוב נחתכת פיטר?"ויליאם מישש את החתך התפור למחצה,מה שגרם לאצבעות ידיו החיוורות המלוכלכות להיספג בדם."זהירות!"הזהירה לילית.היא תפרה תפר חמישי ופיטר שוב ייבב.ויליאם טפח על כתפו בחביבות והצביע על פניו."בפנים זה יותר כואב."הדגיש ואמרה.לילית סיימה שמונה תפרים,קשרה את החוט היטב וחבשה את הפצע בבד נקי ספוג באלכוהול.היא הידקה את התחבושת בכוח עז עד שרטט עבר בזרועו של פיטר.