היער המרושע

היי שמי הוא רותם ואני בת 11, יש לי עיניים כחולות כמו מים ושיער בלונדיני חלק, יום אחד בצופים הודיעו לנו שנצא לטיול שטח ונישן בשטח, שמחתי מאוד! אני אוהבת לישון בשטח אבל לא נראה לי שאמי תסכים. חזרתי הביתה ודיברתי עם אמא שאלתי אותה אם אפשר לישון בשטח מכיוון שיש טיול בצופים ואז כמו תמיד היא אמרה לא וזה עצבן אותי מאוד, לא התווכחתי והלכתי לישון. קמתי בבוקר וחשבתי לעצמי… "אם אני אלך ואמא לא תדע? אם אני אברח מהבית ליום?"החלטתי שכן! אעשה זאת, זרקתי על עצמי את הגינס הקצר האהוב עלי ואת הסטרפלס הלבן שלי והלכתי לבית הספר. בשיעור הראשון, מתמטיקה, חשבתי על זה כל הזמן, בהפסקה הלכתי לחברה הכי טובה שלי רוני והתייעצתי איתה אמרתי לה את הרעיון והיא אמרה שזה לא רעיון כל כך טוב מכיוון שזה מסוכן לברוח מהבית ומביוחד רק בשביל טיול, חשבתי על זה שוב בשיעור השלישי, שפה, ועדיין אמרתי שכן גם אם אומרים לי שלא ושזה מסוכן ושלא כדאי ושאסור אני עדיין מאוד רוצה, חזרתי הביתה והכנתי את התיק, שמתי בפנים הרבה אוכל וגם הרבה שתיה, בגדים ושק שינה ובלילה שכולם ישנו, התגנבתי החוצה וברחתי למחנה של הצופים, נסענו באוטובוס למקום המחנה וכשהגענו, הבטן שלי התהפכה, המקום היה מפחיד היה מלא שלטים תקועים באדמה ובהם היה כתוב "תחזרו חזרה" ו"כדאי לכם לברוח" ועוד הרבה… ממש פחדתי וחשבתי לעצמי "למה לא הקשבתי לאמא ונשארתי בבית?" הגענו בסביבות חמש בערב, בנינו את האוהלים והדלקנו מדורה, הכנו מרשמלו ונקניקיות על מקל, היה מאוד טעים!, לאחר מכן ישבנו כולם ליד המדורה וסיפרנו ציזבטים, הם היו מפחידים ל, לאחר מכן הלכנו לישון, הכנו את השקי שינה והתכוננו לשינה, שישנו חשבתי על המעשה שעשיתי ואמרתי לעצמי "למה עשיתי את זה? אני לא יכולה להיות ילדה טובה לשם שינוי?" ופתאום מעתי רעשים מוזרים מבחוץ, ראיתי צל על האוהל, הערתי את נטלי, היא חברה טובה שלי אבל לא הכי לאחר מכן בדקתי אם אני לא חולמת, לא כנראה שאני לא, נטלי יצאה לבדוק מה יש בחוץ, שמעתי צרחה ולאחר חמש דקות היא לא חזרה. לא הבנתי מה קורה התפללתי שאני סתם חולמת חלום רע וחזרתי לישון, לא ראו אותי שישנתי כי התכסיתי עם כל השק על כל גופי, כשקמתי לא ראיתי אף אחד חוץ מיונתן ורוני, יונתן חבר שלי, ראיתי מלא שלדים על האדמה לא הבנתי מה קרה, ליונתן ורוני היו שריטות על הפנים והם נראו מבוהלים מאוד, נבהלתי ושאלתי אותם "מה קרה? הכל בסדר אתכם? מי עשה לכם את זה?" והם אמרו לי שבלילה הם ראו עיניים מביטות בהם וכשילדים יצאו לבדוק הם לא חזרו, הם אמרו גם שהם ראו צל על האוהל ואמרתי להם שגם אני ראיתי ולאחר מכן אמרתי שכדאי שנברח… ברחנו לאוטובוס ולא היה מה לעשות אז לקחתי את עצמי ביידים והתחלתי לנהוג, גם אם אני לא כל כך יודעת… נסענו מהר מאוד משם ולאחר מכן היער שבו היינו התרחק לאט לאט… הרגשנו הקלה בדבר והיינו מפוחדים כל אחד הגיע לביתו ואמרתי לאמא שאני כל כך מצטערת ושמעכשיו אקשיב בכל מה שהיא תאמר לי, היא כעסה עלי אבל באותו הזמן גם ריחמה, אמא סיפרה לי שהייתה ביער הזה ושהיא יודעת מה קורה… היא סיפרה לי הכל ומאז הבנתי… שכדאי להקשיב לאמא גם אם רוצים וגם אם לא כי אם היא אומרת לא אז היא מבינה בדבר.