היסטוריה של מכשפות
לפני כשלוש מאות שנים בסקוטלנד, תקופת המלחמה נגד אנגלייה, הייתה תקופה פרימיטיבית, שבה אנשים קיבלו את מה שמוכר ופחדו ממה ששונה ולא מוכר. מיותר לציין, שבתקופה זו היתה יראה גדולה ממכשפות. אנשים לא ידעו איך להבין אותם וחשו מאוד מאויימים וזועמים לנוכח הכוחות הלא מוסברים שהמכשפות הפגינו. הדרך שאותם אנשים מצאו כדי להתמודד עם תחושות אלה היתה לצוד את המכשפות ולענות אותן עד שיצאה נשמתן.
בסיפור זה נתמקד במכשפה מסוימת בת ארבע עשרה, עם עיניים כחולות ושיער ג'ינג'י, אריאדנה שמה. אריאדנה חיה יחד עם אמה בסתר מאז שנולדה, מהפחד של אמה שיתפסו אותן. אביה של אריאדנה נהרג כאשר נלחם נגד האנגלים, ושתיהן נשארו לבד. כשאריאדנה הגיע לגיל 14, אמה חלתה במחלה חשוכת מרפא. אריאדנה טיפלה באמה הגוססת ורשמה במחברתה האישית את כל המרכיבים לשיקויים של אמה, שיקויי הרפואה, שיקויי אהבה, שיקויים להפלת התינוק ועוד. בשניות האחרונות של חייה של אמה, אריאדנה הבטיחה לה שהיא תתחבא ותשמור על עצמה. במשך שבוע היא התאבלה על אמה, ולאחר מכן החליטה לצאת לדרך. אריאדנה ארזה את כל השיקויים, את הבגדים, הכובעים והאוכל שהיה להם וברחה. אחרי כמה ימי מסע בסקוטלנד, אריאדנה מצאה מחסה שיגן עליה. כעבור חודש נגמר לה כל האוכל והיא הייתה צריכה לצאת ללקט קצת מזון. בזמן שחיפשה צמחים אכילים, אריאדנה ניתקלה בגבר ג'ינג'י גבוה, עם חיוך מתוק.
"היי, צריכה עזרה?" הוא שאל אותה.
אריאדנה שתקה, היא לא אוהבת לדבר, וגם אסור שיגלו שהיא מכשפה.
"סליחה, שכחתי להציג את עצמי, שמי הוא אלאי" המשיך.
אריאדנה חיפשה דרכי מילוט, והתכוננה לברוח.
"מה הוא שמך?" אלאי לא וויתר. והיא נכנעה, החיוך שלו המיס אותה, "אריאדנה".
"אריאדנה? שם יפה ביותר, מה את עושה פה, אריאדנה?" שאל אלאי.
"אוספת אוכל," לחשה אריאדנה.
"אם כך, אשמח לעזור לך אריאדנה," אמר. אריאדנה התלבטה, הוא נראה כל כך מתוק, חשבה. אבל, יכול להיות שהוא מרמה כדי לצוד אותה. תחושת הבטן שלה אמרה לה שהיא צריכה ללכת איתו, אבל היא כמובן, חשדה בו למרות תחושת הבטן שלה. אלאי הסתובב אליה והיא ראתה שיש לו חותמת על העור בצורה של כובע, כמו שיש למכשפים כמוה. אריאדנה לא האמינה למראה עיניה, אבל כדי לא לפתח ציפיות, היא עדיין חשדה בו. לבסוף החליטה אריאדנה להקשיב לתחושות הבטן שלה וללכת איתו.
"אה, את גרה פה קרוב?" אריאדנה הינהנה.
וכך שניהם החלו לצעוד, אלאי בראש ואריאדנה מאחוריו, מקשיבה להסבריו על צמחים אכילים. ההסברים היו מיותרים בעיניה, היא יכלה ללמד אותו על צמחים אכילים, הרי היא מכשפה שבקיאה בצמחים ושיקויים. ובכל זאת, כבר חודש שהיא בודדה והיה נעים להיות שוב במחיצת בן אנוש.
לאחר שעה של ליקוט והסברים השמש החלה לשקוע ואריאדנה נבהלה והחלה לכעוס על עצמה, כיצד שכחה שהיא בכלל בסכנה?
תכף יצאו כל צידי המכשפות ואולי אלאי הוא אחד מהם! אריאדנה החליטה לחזור למחסה שלה.
"מאוחר מאוד, מה? בואי נחזיר אותך לביתך," אמר והחל ללכת בכיוון ההפוך.
פתאום היא שמעה צעדים של אנשים, ההולכים וקרבים לכיוונם. לאריאדנה הייתה תחושה שהם לא ביער מסיבות טובות, ותחושתה אומתה כאשר היא שמעה את הלחישות.
"אין פה מכשפות, בוא נלך כבר!" אמר קול אחד.
"אני מתערב איתך שכן, מכשפות אוהבות ללכת בלילה ליער!" אמר קול שני.
"מאיפה אתה יודע?" לחש בחזרה הקול הראשון.
"יש לי את המקורות שלי!" החזיר לו הקול השני.
אריאדנה נבהלה. היא צדקה! מה היא תעשה? אם יגלו אותה היא תמות! ויש את ההבטחה שהבטיחה לאמה! היא חייבת להתחבא, אבל איפה? בשלב זה רעדו לה הידיים והיא פחדה שאלאי ישים לב. ואז פתאום היא נזכרה בכובע הקסום שלה, שיכול להפוך אותה לבלתי נראית.
"אה, אריאדנה? את שומעת אותי? בואי נחזור. כבר מאוחר ותכף יגיעו הציידים," אלאי העיר אותה מהרהוריה והיא תהתה על אילו ציידים הוא מדבר.
"אה? מה?" אריאדנה לא ידעה מה לעשות. אלאי פה והיא לא יכולה לשים את הכובע בנוכחותו! אולי הוא צייד בעצמו!
בינתיים הלחישות התקרבו אליהם עוד ועוד ואריאדנה שלחה את ידיה לכובעה הקסום.
"סליחה? אתם מקומיים?" שני בעלי הקולות היו מולם כעת, אחד גבוה ורזה והשני נמוך ושמנמן.
"כן, ומי אתם?" החזיר אלאי והתקדם כדי להגן על אריאדנה.
"אנו ציידי מכשפות!" הכריז הגבוה.
"ראיתם פה כאלה?" התערב הנמוך.
"לא, אתם יכולים ללכת" אמר אלאי.
"בטוחים?" המשיך לחקור הגבוה. "כי המקורות שלנו אומרים שפה יש הכי הרבה מכשפות!"
"כן, כן, בטוחים, לילה טוב" אמר אלאי ותפס בזרועה של אריאדנה. הם החלו לצעוד מהר לכיוון היציאה מהיער.
כאשר ראו שהגבוה והנמוך הולכים, אלאי הרים את אריאדנה ומילמל "חייבים לצאת מפה".
כשהגיעו למחסה של אריאדנה, הם ראו המון אנשים מתכנסים סביב המערה שלה.
"מה קורה פה?" שאל אלאי את אחד האנשים.
"אחת מהמכשפות התגוררה פה, וכל השיקויים שלה נמצאים כאן" השיב האיש וחזר למעגל האנשים.
אדריאנה הביטה באלאי, והוא הביט בה, ומיד היא ידעה שהוא הבין מי היא. אדריאנה הבינה שלא תצליח לקיים את ההבטחה שהבטיחה לאמה. והחלה לבכות.
"ששש.. שלא ישמעו, בואי ניקח אותך למקום אחר," אמר אלאי וניסה להרגיע אותה.
מה? אדריאנה לא הבינה, היא צדקה? הוא באמת מכשף? היא החלה לבכות משמחה וחיבקה את אלאי.
"כן, בואי נצא מפה מהר," אמר והרים אותה. היא בוכה משמחה והוא צוחק מאושר החלו לברוח. כאשר אנשי הכפר קלטו שהם בורחים הם החלו לרדוף אחריהם. אריאדנה שמה לב והפסיקה לבכות. "מהר! הם רודפים אחרינו! אנחנו חייבים למהר!" צעקה.
פתאום, תוך כדי ריצה הוציא אלאי כובע מתיק המסע שלו, כובע מכשפים! אריאדנה הביטה בו ובפניה חיוך ניצחון.
"ידעתי!, אני פשוט ידעתי!" היא צחקה משמחה.
"מה נראה לך? שאני לא ידעתי עלייך?!" אמר וצחק.
אריאדנה הוציאה את כובע המכשפים שלה ושניהם חבשו את כובעיהם מצוחקקים מרוגע, ומהבנה שהם כמעט מוגנים, הם רק צריכים להגיע למחסה מוגן בלי שיראו אותם.
אנשי הכפר לא הבינו לאן נעלמו שני הפושעים, והתחילו לתכנן תוכנית ציד לשניהם.
כאשר אריאדנה ואלאי הגיעו לביתו הפרטי של אלאי, היא הבינה שיש לשניהם כמה שאלות אחד לשני, והיא רצתה להתחיל. "אתה מכשפה?" החלה אריאדנה בחקירה.
"כן, אבל לא הייתי קורא לזה ככה" אמר בחיוך חם לאריאדנה, והיא לא יכלה שלא לחייך לו בחזרה. לאחר שיחה שארכה הרבה שעות והרבה אוכל, שניהם הגיעו להבנה שהם מכשפים, אולי היחידים שנשארו בחיים, ולשניהם היו מתכונים לשיקויים וקצת כוחות קסם.
לאחר שש שנים אלאי ואריאדנה התחתנו ונולדו להם ילדים ג'ינג'ים מחויכים שהיו גם מכשפים קטנים בעצמם.
תגובות (3)
אהבתי את הסיפור.
דרך אגב, הוא אינו ארוך, אם כי בעידן שלנו סיפורים נוטים להיות יותר ויותר קצרים עד לכדי גיחוך, אז יחסית אליהם הוא אולי ארוך מעט.
אני מאוד אוהבת פנטסיה, ולמכשפות וקוסמים יש לי תמיד מקום בלב.
אם יורשה לי, מעט ביקורת בונה (אני ביקורתית ותמיד תהיה לי ביקורת, גם אם מדובר במחזה של שייקספיר):
הרקע בתחילת הסיפור שמכניס אותנו לאווירה של סקוטלנד בימי הביניים, עושה היטב את העבודה. אני באופן אישי לא הייתי מתייחסת באופן ספציפי לסקוטלנד, כי אף על פי שהיא ידועה כארץ המכשפות, את כותבת עבור קהל ישראלי ולכן אפשר לספר סיפור על ארץ דמיונית (ואז אין כל צורך ברקע, פשוט תזרקי את הקורא ישירות לממלכה שלך והוא יכיר אותה תוך כדי קריאה), או אולי למצוא דרך לספר על מכשפות בארץ ישראל (אולי ישראל חלופית שבה יש מכשפות וקסם).
הקטע העצוב שמתאר את אובדן האם הוא אכן עצוב ומפיק את הרגש הנכון. אני הייתי מאריכה אותו מעט (אפשר דרך אגב לפרסם סיפור בהמשכים וכך אף אחד לא יפחד מאורכו של הסיפור). הייתי מתארת את הדיאלוג בין אריאדנה לאמה כדי לסחוט יותר רגש מהקוראים (מותר לגרום לקוראים עצב ובכי).
הקשר עם אלאי הוא בעצם מרכז הסיפור. לא ברור האם מדובר כאן בתחילתו של קשר רומנטי (היא נדלקה על אלאי? כי יש לו חיוך חמוד… חחח…), או שאולי במעין קשר אבא – בת כי הוא מבוגר והיא נערה? אולי בקשר שמשלב בין שני הדברים?
אם אני הייתי נדרשת לכתוב את הסיפור, הייתי מתחילה ישר מהקשר עם אלאי. יתפתח ביניהם דיאלוג ואז אריאדנה תספר לו (ולקוראים) שהיא יתומה ותתאר בשברון לב את אובדן האם, כך שהפסקאות הראשונות בסיפור יוכלו לרדת.
הייתי גם מותחת קצת את חוסר הוודאות של אריאדנה לגבי אופיו של אלאי – מציגה אותו בצורה קצת מרושעת, 'סליזית', גורמת לקורא לחשוד שהוא אכן צייד מכשפות ולחשוש עבור אריאדנה, ואז לקראת הסוף חושפת את אופיו האמיתי כשיפגין מעשה גבורה אצילי עבור אריאדנה.
רואה? בסוף התגובה שלי ארוכה יותר מהסיפור שלך חחח…
יש לך כאן חומר לרומן, דרך אגב, ובמקום סיפור קצר זה יכול להיות ספר ארוך.
ודבר אחד אחרון – כשאת פותחת את הסיפור בנימה אישית ומבקשת תגובות, אל תתנצלי שהסיפור ארוך. אין לך על מה להתנצל, את אמנית וזו האמנות שיצרת, ובנוסף – זה ירתיע את מי שהכותרת המעניינת של הסיפור כבר משכה אותו.
מקווה שלא חפרתי ושהייתי לעזר.
מתילדה
:-)
תודה לך! אחת הביקורות הבונות מהטובות שקראתי וקיבלתי! אני מקבלת ומעבר למקבלת את הביקורת שלך, ואני איישם אותה. ממש ממש תודה לך. את הרעיון של סקוטלנד קיבלתי לאחר שקראתי את סדרת הספרים נוכרייה ( ממליצה בחום ). אז תודה רבה.
בשמחה :-)
את "נוכרייה" לא קראתי אבל אני מכירה את הספרים.
סיפורך הזכיר לי מעט גם את "ערפילי אבלון" שמתאר את סיפור הנסיך ארתור מנקודת מבט נשית.