היסודן האחרון 90- טבעת ספיר ו'אין ברירה'

ריין מתחה את גופה הקצר, כל שריר ועצם האריכו עצמם במאמץ שורף. היא כמעט הצליחה לגעת בו, בענף שהיה מעוז חפציה, אך נאלצה להסתפק בתחושת ציפורניה השורטות את קליפתו. פעם, היא הייתה מאריכה את הציפורניים האלה ומטפחת אותן. אז הן היו מקור תמידי לגאווה ססגונית, אך בימים אלה האימונים שחקו ושברו אותן ללא הפסקה. לא היה לה אכפת. כמו השפשופים על ברכיה והחבורות שהשאירו חרבות אימונים על גופה, הציפורניים השבורות היו ראייה לכמה קשה היא עבדה. ומי שעובד קשה, כך היא נהגה לומר לקבוצה שלה, לא מת.
אך לרוע המזל, כל האימונים שבעולם לא היו יכולים להאריך את הזרועות שלה.
היא נאנחה והביטה מטה. חמישה מטרים ארוכים הפרידו בינה לבין הקרקע הסלעית. האבנים הזדקרו כמו גלים מתנפצים, חדים וגדולים ומרושעים. לא היה לה זמן לרדת ולטפס על עץ אחר. בקרוב הם יגיעו, והיא ממש לא התכוונה להפסיד במשחק של "תפוס את הדגל" לחבורת טירונים שבקושי בילתה שבוע תחת השגחתה.
עיניה ננעלו על ענף אחר, מעט רחוק אך חזק מספיק כדי להחזיק את משקלה. ממנו, היא בהחלט תוכל להתקדם מעלה, למקום בו הסיירים לא יראו אותה. אבל… הדרך היחידה להגיע לשם, הייתה לקפוץ.
טוב, היא חשבה, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?
והיא קפצה. רגליה נחתו ברכות על הענף, אך הזיז בו ידה נאחזה נראה לרגע כמו מי שמאיים להתפרק. היא לא נתנה לו את ההזדמנות לעשות זאת, ומיהרה להמשיך בטיפוס זריז גבוה יותר על תוך העץ. כל רגל הונחה במקומה הראוי וכל יד בתנוחה יציבה, עד שהיא מצאה את עצמה שרועה על ענף גבוה, אפוף עלים, ממנו ניתן לראות אך לא להיראות. פשוט המיקום המושלם לירות ממנו על הטירונים שלה. עכשיו כל מה שנשאר לעשות הוא לשבת ולהירגע, עם רובה בידיה והדגל האדום טחוב בכיס האחורי שלה, ולהמתין בסבלנות לצרחות הכאב שהנערים ישמיעו כאשר קליעי השעווה יפגעו בעורם. לא חודרים, אך בהחלט מכאיבים.
זמן רב עבר ללא התרחשות. היער היה שליו, ציפורים צייצו וכל החרא הזה. ריין השתדלה להינות מכך, למרות שהיא בהחלט הייתה נהנית יותר מלצלוף במישהו. או לפחות, לצעוק על מישהו בזמן שהוא עושה שכיבות שמיכה. אבל… משעממים ככל שיהיו, אימונים שכאלה היו חשובים. מלחמה היא לא רק סיבולת לב-ריאה. חשובים לא פחות היו אורך רוח, מהירות המחשבה, יכולת הסקת מסקנות התגנבות ועוד דברים רבים שמשחק פשוט (אם כי אינטנסיבי) של "תפוס את הדגל" לימד טוב יותר מכל סדרת תרגילים.
האוול היה אומר לה תמיד, שגם הדברים האלו אינם חשובים כמו שנדמה לה. הם רק כלים, הוא טען, בשביל ללמד את הלקחים האמיתיים. בעוד שהיא ניסתה ללמד את האנשים שלה כיצד להיות חיילים מוצלחים, הוא התיימר ללמד אנשים כיצד להיות אנשים מוצלחים. הוא בטח היה אומר לה שאסור לה לתת לטירונים סיכוי לנצח במשחק. במקומה, הוא היה דואג שהם יחוו תבוסה וודאית ומשפילה, מרסק את הגאווה שלהם כדי להפוך אותם לפגיעים. רכים. כמו חימר צייתן תחת אצבעותיו.
לריין לא היה שם עניין לעשות את זה. אם הם ינצחו אותה, הם ינצחו אותה. היא תיתן להם כל קמצוץ של הערכה לה הם ראויים, ולא טיפה אחת יותר.
הרהוריה נקטעו על ידי הקרקוש הבלתי זהיר של ענפים שנשברים. היא שלפה את הרובה שלה, אך התאכזבה לגלות שאילו לא היו הטירונים שהשמיעו את הצליל.
מרכבה צנועה למדי הגיחה מבעד לעצים. זוג סוסים כחושים נאבקו למשוך אותה דרך הקרקע העוינת, ועגלון חטוב וגדול גוף פיקח עליהם ביד נחושה. היא חיפשה סמלי מלוכה על הכרכרה או על בגדי העגלון, אך לא מצאה כלום. שניהם היו נקיים מכל סממן פוליטי, ובימים אלו, זה היה חשוד יותר מכל דבר.
בתנועה קלילה, היא החליקה ענף אחד מטה, למקום בו העגלון יכול לראותה. הנשק כוון אליו היטב. הוא היה בלתי מזיק, כמובן, אבל העגלון לא ידע את זה.
"שלום אדוני!" הבחור נראה מבולבל. "כאן! למעלה! על העץ! לא, קצת ימינה… כן כן, הנה. יופי. שלום! אני רייבן קלאוד, והראש שלך בכוונת שלי. אתה מוקף לחלוטין בלוחמים חמושים, אז… התועיל בטובך להזדהות?"
הוא נראה כמו בחור פשוט, שיאמין לכל מה שהיא תגיד לו. ואם הוא לא יאמין… טוב, אז היא תאלתר משהו.
ואכן, הוא רק בהה בה, הלסת המרובעת שלו כמעט צנחה מפניו. ריין חייכה בסיפוק, פעם נוספת, האינטואציה שלה הייתה מדויקת להפליא. היא התחילה לרדת מן העץ בנוחות, בביטחון מלא. הרי העגלון הזה נראה מבועת מכדי אפילו להשליך עליה אבן. הוא בוודאי רק איכר שנשכר על מנת לנהוג בכרכרתו של גנרל חשוב כלשהו. אולי זו שליחות סודית, ולכן המחסור בסמלים. זו לא התנהגות האופיינית לאף גנרל שהיא הצליחה להעלות בדעתה… אבל אולי הם חידשו קצת את דרכיהם. היא כבר הגיעה אל הקרקע, כאשר נקישתו של רובה נטען העבירה גל של קיפאון בכל גופה.
לאט לאט, כאשר כל תנועה מדודה בקפידה, היא סובבה את ראשה לכיוון העגלון. במקום בו היא ציפתה לראות עיניים פעורות ולסת שמוטה, עיניה נתקלו רק בשלושת הקנים של אקדח מוזר ומתקדם למראה. הקיפאון חדר עמוק יותר אל תוך גופה ודמה, יחד עם ההבנה של כמה עמוק לתוך הבוץ היא הכניסה את עצמה. זה לא היה הגיוני. אפילו אם זה אכן גנרל חשוב, האקדח הזה לא הגיוני! חיילים לא אמורים לדעת שדברים כאלה קיימים! ובטח שלא לדעת איך להפעיל אותם! איך חייל היה יכול להניח את ידיו על אקדח כזה, כאשר האדם היחיד בעולם שמחזיק בהם הוא…
דלת הכרכרה נפתחה בבעיטה. גבר נוסף, מבוגר וקירח, הגיח ממנה במבט עצבני.
"אל תירה, חתיכת גוש אימפולסיביות מטומטם! לא שמעת? זו ריין קלאוד! הילדה של ניקולס!"
ואז, הוא פנה אליה. המבט העצבני הפך לפתע לחיוך.
"מתוקה, תוכלי לתת לי הכוונות לבסיס צבא המהפכה? ספציפית למשרד של פיטר בורק. יש לו מתנה בשבילי ואני כבר לא יכול לחכות."
רגע, יכול להיות ש… שהאנשים האלה הם… לא. זה טיפשי. אין בכך שום הגיון.
היא התנערה מהקיפאון, ומיהרה לעטות על עצמה ארשת חמורה. "מי אתה, ולמה שפיטר יביא לך מתנה?"
הטון של שאלתה היה יציב, סמכותי, ולא נשמע בו אפילו קמצוץ מן החשש והבלבול שגאו בה. היא הייתה גאה בהצלחתה… עד שהגבר פרץ בצחוק.
"נו, תפסיקי עם הפרצוף הרציני הזה, הוא לא מחמיא לך. אנחנו כבר מכירים! את לא זוכרת את כל המכתבים ששלחת לי? או שאולי גם את שכחת איך לקרוא את הצפנים של עצמך?"
"מי אתה." היא שאלה, אפילו רצינית יותר הפעם. לא התחשק לה לשחק משחקים כאלה. הבחור נאנח.
"טוב, באמת לא הייתי צריך לצפות ממשהו שיצא מתוך ניקולס להיות נחמד אלי… אני סקיי, מתוקה. את יודעת, 'מסדר השמש העולה'? הבחור ששילם על הרובה שאת נאחזת בו כל כך חזק? בדיוק… אז למה שלא תורידי אותו, תיכנסי לכרכרה ותכווני אותנו למחנה שלך? ומהר, אם אפשר. אני לא אוהב לחכות."
שתיקה המומה השתררה לכמה שניות. שריריה של ריין התחילו להירפות לרגע… ואז התקשו שוב בבת אחת. היא הידקה את ידיה סביב הרובה, וקיוותה שהם עדיין לא הבינו שהוא לא באמת מזיק. "ולמה שאני אאמין לך?"
הגבר גלגל את עיניו. "אם זה שאני יודע מי את, יודע מי אבא שלך ויודע מי אני לא מספיק… אני יודע שפיטר למד להתלבש לבד רק בגיל תשע, שאת מחליפה 'עם' ב 'אם' כשאת כותבת מהר, ושהשם האמצעי שלך הוא מייביס."
ריין מצמצה באיטיות. היא מעולם לא אמרה לאף אחד שיש לה שם אמצעי. היא שנאה אותו, כי הוא הזכיר לה את אימה. אפילו פיטר לא ידע על זה. האדם היחיד ממנו מישהו היה יכול ללמוד את השם הזה… הוא אביה. ליבה התחיל להאיץ.
ועדיין, היא לא נרפתה. היא לא הניחה את הרובה, והיא בהחלט לא התקרבה לכרכרה. הגבר השמיע מן נהמת תסכול שדאכה לאנחה.
"טוב נו, זה לא כאילו לא ציפיתי שזה מה שיקרה…"
אחת מידיו נעלמה אל תוך הכרכרה. ריין נדרכה. אבל כשהיד יצאה, היא אחזה רק בקופסאת עץ קטנה.
"מה זה?"
"בואי קחי את זה ותגלי."
האינסטינקטים אמרו שזה רעיון רע. אבל… הסקרנות הציפה אותה. אולי זו הדרך היחידה לגלות אם באמת מדובר בסקיי, וזה לא כאילו יש משהו שהוא יכול לעשות לה ממרחק צעד שהוא לא יכול לעשות לה עכשיו.
היא לקחה צעד קטן בכל פעם, בוחנת את תגובתם של הגבר ושל העגלון אחרי כל תנועה שלה. כמו חיית רחוב, היא לקחה את הקופסא ומיד זינקה אחורה.
מקרוב, ניתן היה לראות את הסמל של מסדר השמש העולה חרוט על העץ.
"נו, קדימה, תפתחי אותה. אני רוצה לראות מה תחשבי."
היא בחנה את הגבר לעוד רגע ארוך… ואז פתחה את הקופסא.
בפנים נח… אקדח. הוא היה קטנטן, זעיר ממש. למעשה, אם הוא היה קטן אפילו מעט יותר, האצבע שלה לא הייתה יכולה להיכנס במרווח להדק. הוא נראה משוכלל אפילו יותר מהאקדח בו אחז העגלון. לרגע היא התקשתה לחשוב על התועלת שביצירה של כלי נשק כל כך קטן, ואז היא הבינה… היא יכולה להחביא את הדבר הזה בכל מקום. היא יכולה להסתיר אותו לחלוטין בין שתי כפות ידיה. לכל הרוחות, הוא היה כל כך קטן שהיא הייתה יכולה להחביא אותו במחשוף שלה אם תרצה. צבא המלך לעולם לא היה מסוגל לייצר דבר כזה, אף חקיין או אפילו בן ברית לא החזיקו בכלים מספיק מתקדמים, חומרים מספיק איכותיים ומוחות מספיק חריפים בשביל אפילו להגות מכשיר שכזה. אף אדם לא היה יכול להכין אותו, מלבד סקיי.
"נו?" הוא שאל. "השתכנעת כבר?"
היא הרימה את מבטה אליו, והנהנה באיטיות המומה. הוא צחק שוב.
"את חמודה, את יודעת? תשמרי את האקדח הזה. מתנה ממני. עכשיו בואי, תיכנסי פנימה. העגלון שלי חסר כישרון לחלוטין ואין לנו מושג איך להגיע למחנה של צבא המהפכה."
ריין הנהנה שוב, ונכנסה לכרכרה בצעדים מעט חוששים. מבפנים היא הייתה מהודרת, בעלת מושבי קטיפה וקירות מקושטים. ילד צער ואדמוני הצטופף בפינה, ובהה בה בעיניים גדולות וחוששות. חלק ממנה רצה להגיד לו שהיא מבולבלת ממש כמוהו, אך משום מה היא החליטה שזה לא יהיה רעיון מוצלח במיוחד.
"אז, לאיזה כיוון?" סקיי שאל.
"דרום-מערב. ואז קצת צפונה כדי לעקוף את הנהר."
הוא צעק את דבריה לעגלון, ומיד הם התחילו לזוז. עיניה סקרו אותו מכף רגל ועד ראש שוב ושוב, כל פרט קטן נחקק במוחה. גוף בשרני, בגדים נייטרליים אך מלאי הדר, פנים קמטוטיות וראש חסר שיער. על מצחו נחה משקפת מגן ירקרקה. ככל הנראה היא נועדה כדי למנוע ממה שזה לא יהיה שהוא רוקח במעבדותיו לשרוף את העיניים שלו. אבל למה שהוא יבוא איתה לכאן? מה כבר יכול להיות השימוש לה? היא נאנחה. היה קשה לחבר את הדמות הכל כך ממשית הזו, לדבר שעד לפני רגע היה מופשט ככל שמשהו יכול להיות. כמו מין איזו רוח שקיומה מסתכם בקבלת מכתבים ושליחת נשק. במשך דקות ארוכות היא רק הריצה במוחה את כל הפרטים שהיו זכורים לה עליו בניסיון לעכל את נוכחותו. מנהיג 'מסדר השמש העולה', טכנאי, ממציא, חוקר, טקטיקן וגאון מטורף. בעיקר מטורף. היא ניסתה לחשוב על רמזים כלשהם שהסתתרו במכתביו במשך השנים, אך לא הצליחה לחשוב על דבר מלבד טקסטים רהוטים ויעילים. זה היה פשוט איום ונורא.
"אגב, מזל טוב. על האירוסין." הוא אמר לבסוף, והניח את רגליו על המושב. "ציפיתי שזה יקרה הרבה יותר מוקדם… פחות או יותר ברגע בו תהיי מבוגרת מספיק בשביל שאנשים לא יעקמו אפיהם על פער הגילאים. אבל הילדון חיכה עד גיל שמונה-עשרה, כמה ג'נטלמני מצידו."
"רגע, מה?" היא שאלה בבלבול. "איך אתה יודע על זה בכלל?"
"אני יודע הכל, מתוקה."
ריין צמצמה את עיניה. המחשבה על כך שסקיי יודע עליה יותר ממה שהיא יודעת שהוא יודע עליה הייתה מטרידה.
"אני מקווה שאתם בכל זאת מתכננים להיות חכמים יותר מההורים שלכם, ולא לעשות ילדים."
כן. בהחלט מטרידה.
"אין לנו שום תכניות בגזרה הזאת, תודה." היא הקיזה במבוכה. סקיי לא הבין את הרמז.
"אז כדאי שתעשי כמה, בגלל שכמו שאני מכיר את הילד, הראש שלו בטח מלא בפנטזיות אינפנטיליות והוא ינסה לגרור גם אותך אליהן. את נערה ריאליסטית, את יודעת שתינוקות מתרוצצים רק יפריעו לשניכם לעשות דברים עם משמעות. חוץ מזה שבכל מקרה רוב הסיכויים שהדברים האלה ימותו לפני שיגיעו לגיל שש… ואת בטח לא רוצה לסיים כמו מדיסון בורק."
"על מה אתה מדבר?" היא שאלה. אך לפני שתשובה ניתנה לה, הכרכרה עצרה והיא נהדפה לאחור. סקיי זינק החוצה, ואחריו הילד אשר מקיומו היא כמעט שכחה. ריין מיהרה לעקוב אחריהם.
למרבה הפתעתה, הם כבר היו באמצע המחנה. כל האנשים בטווח הראייה עמדו והסתכלו על המראה התמוהה. כרכרות היו מותרות אשר איש מצבא המהפכה לא יכול היה להרשות לעצמו, אפילו סוסים בקושי היו להם. ופתאום, הדבר הזה נכנס אל תוך לב המחנה שלהם, חונה ממש מחוץ למשרדו של מנהיגם, ופולט מתוכו את הגבר המשונה הזה? היא הייתה יכולה לראות את החשד בפניהם של אנשים מספר, ומיהרה להרגיע אותם במבטה.
סקיי לא נראה מודאג מהחלפות המבטים, ורק תפח בקלילות על ירכו, מזמן את הנער הצנום להתייצב לצידו כאשר הוא נכנס. מיותר לציין שהוא לא טרח לדפוק בדלת או להציג את עצמו או שום דבר בסגנון, רק נכנס פנימה וחלף בקלילות בין ולנטיין ואדם שככל הנראה בדיוק היו בשיאו של ויכוח סוער. בניחותא, הוא התיישב בכיסא העץ הגדול של פיטר והניח את רגליו על השולחן.
"תקרא לפיטר." ולנטיין אמרה מיד, בלי אפילו להביט באדם. רק אחרי שריין חזרה על דבריה, נער-החתול ציית ויצא מהחדר בריצתו קלת הרגליים.
"הזקנה יושבת עליך טוב." הפטיר סקיי לכיוונה הכללי של ולנטיין, והחל לבחון את חפצי הנוי השונים שנחו על השולחן. היא לא נראתה נעלבת, כאילו היא כבר רגילה לזה, ורק התיישבה מולו. "אֵֶייבֶּל, מה אתה עושה כאן?"
אֵֶייבֶּל?
"בלי שלום, בלי תודה, בלי מחמאות… כאילו את אפילו לא שמחה לראות אותי. מה קרה? את לא אוהבת אותי יותר?"
"אתה צודק." היא אמרה, בקול שליו למופת. "שלום, תודה, אתה נראה נהדר. מה אתה עושה כאן?"
ריין מעולם לא ראתה את ולנטיין נותנת למישהו לדבר אליה ככה, ובטח שלא אומרת "אתה צודק". היא תהתה אם לדאוג או להתפלא או שניהם.
"לא, לא ככה!" סקיי נאנח, מתיח את משקולת הניירות בה שעשע את עצמו על השולחן. "תדברי קצת על כמה התגעגעת אלי! את יודעת כמה זמן לא נפגשנו? בפעם האחרונה שראית אותי, היה לי ראש מלא שיער ובטן שטוחה. את זוכרת? אני, את ובנג'מין, בטברנה מצחינה עם חבילת קלפים- מדברים על העתיד. לכל הרוחות, ולנטיין, זה היה לפני עשרים וחמש שנה! תראי קצת חיבה!"
"בסדר, בסדר, הנה; אני שמחה לראות אותך. נעים לשמוע את הקול שלך שוב, כמעט שכחתי איך הוא נשמע בין כל המכתבים האלה. השנים היטיבו עמך, אתה יודע? לא לכולם יש את היכולת להתקרח בחן. איך זה בתור חיבה?"
סקיי ליטף את סנטרו. "אהבתי את החלק על להתקרח בחן, אבל לא יודע. אני מרגיש שחסר פה משהו… יש לך זר פרחים בשבילי, אולי?"
ולנטיין גלגלה את עיניה, אך צחקקה בחיבה באותו הזמן. היא נראתה כל כך צעירה יותר לפתע, כאילו משקל הרצינות שלה היה זה שמשך את לחייה מטה וחרש קמטים בזוויות אפה. היא הייתה יפה, ולנטיין. ריין התקשתה להבחין בכך בעבר.
אור נשפך לפתע על המשרד כאשר הדלת נפתחה בתנופה. פניו של לאיון היו סמוקים, אולי מריצה ואולי מתמהיל שכזה של הלם, התרגשות וחשש. הוא סקר את האיש היושב בכיסאו פעם אחר פעם אחר פעם, כאילו הוא לא מצליח להאמין למה שהוא רואה.
סקיי פרץ בצחוק מתגלגל.
"תנשום עמוק, אני לא פה כדי לקחת את הצעצועים שלך. תירגע, שב, אתה רוצה לשתות משהו?"
לרגע פיטר בהה בו בבלבול, ואז נד בראשו לשלילה. הוא התיישב על אחד הכיסאות לאורחים, שהיה קטן בהרבה למידותיו ואילץ אותו לאסוף את ברכיו קרוב אל גופו. הוא נראה מגוחך, כמו הילד שסקיי ניסה לעשות ממנו. אולי זו הייתה הכוונה.
"את יודעת, ולנטיין, צדקת." סקיי בחן את פיטר בהרהור עמוק. "הוא באמת דומה לבנג'מין. רק עם לסת מרובעת ויותר גבוה. הרבה יותר גבוה."
היא הנהנה. "והאף שלו קטן יותר."
"לא הייתי משתמש במילה 'קטן'. הוא פחות ארוך, אבל רחב. ולא נשרי."
"אבל כן יש לו את הגבנון הזה. הגבנון מאוד דומה לבנג'מין."
"עבר יותר מידי זמן בשביל שאני אזכור איזה סוג של גבנון היה לאף של בנג'מין, יקירתי. בניגוד אליך, אני לא ביליתי ימים ולילות בלבהות בו…"
סומק הציף את פניה של ולנטיין לפתע, והיא תקעה בסקיי מבט שככל הנראה נועד להחליף בעיטה מתחת לשולחן. לרגע ריין הייתה סקרנית להבין את פשר הדברים הללו, ואז היא החליטה שהיא לא באמת רוצה לדעת. למרבה המזל, פיטר לא הבחין בחילופי הדברים, ורק נשאר תקוע בהלם שלו. ריין הכניסה בדיסקרטיות מרפק בצלעותיו.
"אה, מה?" הוא פלט מיד, ואז הבין מה קרה וניסה להסוות את דבריו בשיעול, שדעך במהרה לכחכוך גרון נבוך.
"אני… אני מצטער." הוא גמגם מעט. "פשוט… לא ציפיתי לראות אותך פה. היה נדמה לי שטרחת מאוד להבהיר שאין לך שום כוונה לבוא. אף פעם. לעולם."
סקיי נשען אחורה בנוחות. "אני לא מאשים אותך, באמת לא הייתה לי שום כוונה לבוא. אתה לבטח מסוגל להבין אותי כאן! אני טיפוס שאוהב לחשוב על דברים לפני שהוא עושה אותם, ו, אתה יודע, לא למות. ואתם… אתם יצאתם למלחמה שלא הייתם מוכנים אליה בשום קנה מידה אפשרי, בניגוד לעצתו של כל אדם עם משהו בין האוזניים, בניגוד לדרכים של הוותיקים והחכמים מכם, בניגוד לכל היגיון. הייתי בטוח מעבר לכל ספק שאתם עומדים להשפיל את עצמכם ואת כל מי שקשור אליכם, להפסיד במלחמה ולהיות מוצאים להורג בפומבי. אך… אז הסתבר לי שאתם פחות חסרי תועלת, או פשוט יותר ברי מזל מכפי שחשבתי, והצלחתם לא לדפוק שום דבר גדול מידי במשך די הרבה זמן. אז הנה! מזל טוב, הוכחתם לי שטעיתי וזכיתם בפרס- ביקור מצד הדוד העשיר החביב עליכם. הבאתי איתי הרבה הפתעות ואת האישיות המקסימה שלי, וכל מה שאני מצפה לו הוא מחווה אחת קטנה, ממש סמלית כמעט. שי שאני אישית מאמין שזכיתי בו ביושר. אתם יודעים, מתנה."
פיטר בהה בו, אפילו המום יותר מכפי שהיה קודם. נדמה היה שהוא מתקשה למצוא מילים בתוך בליל מחשבותיו, וכאשר הוא דיבר לבסוף, ההיסוס ניכר בקולו.
"טוב… על איזה סוג של מתנה בדיוק חשבת?…"
סקיי משך בכתפיו. "אני לא ממש בררן, אתה יודע. אולי… מממ… מה לגבי…" הוא ליטף את סנטרו המגולח למעשי. "אה, אני יודע! טריסטיאן קסטור אלכסנדר!"
ריין הזדקפה מיד, כמו כלב ציד ששמע יללת שועל מרוחקת. עכשיו החוטים התחילו להתחבר אלו לאלו. כמובן שסקיי בא בשביל טריסטיאן! הוא הרי חי בשביל לחקור שבויים, ואיזה שבוי יהיה טוב יותר מהגנרל הראשון של צבא המלך? למה היא לא חשבה על כך קודם?!
אולי בגלל, קול בראשה רטן, שאין בכך שום הגיון? היא תמיד העריכה שהבסיס של מסדר השמש העולה נמצא במרחק של שבועיים רכיבה לכיוון מזרח. טריסטיאן נמצא אצלם רק ארבעה ימים.
או שסקיי יצא לכיוונם הרבה לפני שמישהו היה יכול לנחש שהגנרל ייפול בשבי, או שההערכות שלה היו שגויות לחלוטין, או שהמצאותיו של המדען המטורף הזה עברו גבולות חדשים לחלוטין- והוא בוחר לשמור זאת בסוד. בכל מקרה, משהו בכל הסיפור הריח מאוד, מאוד מוזר.
לעומתה, פיטר כלל לא נראה מוטרד מהבעיות הלוגיות שדבריו של סקיי העלו, אם כי במשהו מיידי הרבה יותר. הוא השעין את סנטרו על ידיו, ושתק במשך כמה שניות יקרות בהן כל העיניים בחדר ננעצו בו במתח.
"מה -בדיוק- אתה תעשה איתו?" הוא שאל לבסוף, קולו שקט וחמור. אפילו סקיי הרצין במעט.
"אני אחקור אותו, ואתה תקבל את כל המידע שתוכל לחלום עליו. אם הגנרל יודע משהו, אתה תכיר את זה מכל הזוויות האפשריות. כל מילה שתצא לו מהפה תיכתב מיד ותישלח אליך בשיטות המ-"
"תישלח אלי?" פיטר הרים את מבטו. "תישלח אלי מאיפה, סקיי?"
"מהבסיס שלי, כמובן."
פיטר כבר פתח את פיו למחות, וסקיי הניח אצבע אחת על שפתיו בהשתקה.
"אני חייב לקחת אותו אלי. יש שיטות שאני לא יכול ליישם במקום הזה. כלים שאין לי. אנשים שנמצאים רחוק מכדי שאני אוכל לתקשר איתם. אם אתה רוצה את התוצאה האופטימלית, אתה תצטרך לתת לי חופש פעולה!"
"זה לא יקרה." פיטר הסית את ידו. המבט התכול שלו הפך לעצבני יותר עם כל מילה שנאמרה.
"אז מה אתה רוצה ממני?! אני לא הולך לחקור אותו כאן, עם חבורת האידיוטים שאתה קורא להם לוחמים מציצים מעבר לכתף שלי!"
"אתה תהיה חייב להסתדר. הוא הנכס הכי גדול שלנו, ולא רק בגלל מידע. כל עוד הוא כאן יש לנו את קלף המיקוח החזק ביותר במלחמה! צבא המלך יודעים שמספיק שהם יחשבו על לתקוף את המחנה שלנו, והגנרל שלהם יוצא להורג. אנחנו כבר לא רק אוגרים כוח מידע ותחמושת, יש מלחמה אמיתית שמשתוללת וצריך לדאוג לעוד דברים מלבד הרווחה המיידית של עצמנו! אני לא יכול לתת לך לקחת את טריסטיאן כשאני לא יודע אם אתה עומד להחזיר אותו!"
"לבוא לכאן ליומיים היה סיכון שבקושי הייתי מוכן לקחת! אתה חושב שאני אשאר פה עד שהמלך יבוא לדפוק בדלת עם אלפיים חיילים?!"
הוא נעמד, מטיח את ידיו בשולחן.
"מה שאתה מציע פשוט לא שווה את הסיכון."
פיטר נעמד גם הוא. ריין תפסה בחולצתו וניסתה למשוך אותו חזרה לישיבה, אבל הוא התנער ממנה בצורה שהבהירה לפתע עד כמה הוא כועס.
"אני מותח כאן גבול. זהו. אתה לא עומד להוציא את טריסטיאן מהמחנה שלי. כל דבר אחר- בסדר, אני אתן לך את כל "חופש הפעולה" שאתה צריך. אבל לא זה. יש לי אמצעים, יש לי אנשים, יש לי הרבה מה להציע כאן! תנסה לשתף איתי פעולה!"
ולנטיין הביטה בסקיי במבט מתחנן, אך לא נראה שהאומללות שלה נגעה בו.
"אני לא משתף פעולה, אני עושה עסקאות. ואתה, ילד, גרוע במשא ומתן."
הוא ניגש לדלת, וטפח על ירכו בדיוק כמו שעשה כשיצא מהכרכרה. וכמו בפעם הקודמת, הילד זינק מהפינה בה עמד בדממה ונצמד אל רגלו. רק כאשר גבו הופנה אליהם הוא סינן-
"אגב, בהצלחה בלנהל את המלחמה הזאת בלי מודיעין, בלי תקציבים ובלי נשק חם."
"רגע, מה?!" ולנטיין וריין נעמדו גם הן לפתע. סקיי הסתובב, חיוך עצום ומרוצה התנוסס על פניו.
"אני מנשל אתכם. אין יותר גישה קלה לאספקה, אין יותר משלוחים ענקיים של נשק… אני תוהה כמה זמן התחמושת של האנשים שלכם בחזית תחזיק לפני שחיילים המלך יוכלו פשוט להיכנס למחנה שלהם ולשחוט אותם ללא מאמץ."
"אסור לך לעשות את זה!" ריין שאגה. הוא צחק.
"בטח שמותר לי. זה הכסף שלי והטכנולוגיה שלי והמידע שלי. קודם חיבבתי אתכם, אז נתתי לכם אותם. ועכשיו? אני לא יודע, אני כבר לא מרגיש המון חיבה באוויר…"
"אייבל," ולנטיין לקחה צעד מהוסס לכיוונו. "אתה לא באמת תכשיל את המהפכה בגלל שטות כזו."
"לא לא לא, כמובן שלא. אני לא אצטרך לעשות את זה! בגלל שבכל רגע פיטר עומד לרדת על ברכיו, להתחנן שאסלח לו על טיפשותו, ושאסכים בטוב ליבי לקחת אלי את טריסטיאן. נכון, פיטר?"
הוא עמד שם. מבטו מושפל ומחשבותיו מתרוצצות. משהו בשתיקה שלו בישר רעות, וריין חשבה לעצמה שהוא עומד לקבל החלטה שלא הולכת למצוא חן בעיניה.
"אתה לא תקבל את טריסטיאן." קולו היה יציב, אבל ריין הכירה אותו מספיק בשביל לדעת שזהו זיוף. התחושה הרעה התחזקה.
"אבל אם תישאר… אני אוכל לזרוק עוד דברים לעסקה."
סקיי הרפה מן הדלת, נוטה קלות את כיוונו של פיטר כמו נשר שמחכה למותה של ארוחתו הבאה. "אני מקשיב."
"ובכן, במחנה שלנו נמצא גם הבן של טריסטיאן. אדוארד טריסטיאן קסטור. הנסיך."
התחושה הרעה עלתה על גדותיה, מציפה את גופה ונשמתה של ריין ברפש וגועל. היה נדמה לה שהיא צעקה משהו, אבל ולנטיין השתיקה אותה. "תחשבי על החלופה, מיס קלאוד." היא אמרה בטון מעשי עד כאב. אך ריין לא הצליחה לחשוב על דבר מלבד המבט הנבגד והכאוב של אדוארד, כאשר הנשר שהוא סקיי קורע את בשרו במקור חד כתער. פיטר פשוט מעניק אותו, את הפרטיות שלו, את הכבוד שלו, את הביטחון שלו, לאוכל הנבלות הדוחה הזה. זה לא צודק. אדוארד הוא לא שלו לתת. הוא שייך רק לעצמו, הוא חיית פרא, הוא לא שבוי כמו טריסטיאן שניתן להתמקח עליו ולסחור בו.
לפתע ריין הבינה למה אדוארד שמר את מוצאו בסוד. למה הוא התכוון שאמר שאלו לא אנשי המלך מפניהם הוא חושש.
"בסדר, עם כך." סקיי אמר, והתיישב שוב. הפעם באחד הכיסאות לאורחים. "נסיך סודי הוא סיבה טובה מספיק בשביל להישאר, נדמה לי. אני מצפה לפגוש אותו, וגם את אביו, לפני ארוחת הצהריים. ואם מדברים כבר על ארוחת צהריים, במי צריך לירות כאן כדי לקבל איזו אומצה נחמדה? ואולי גם משהו לשתות? לא חייב להיות אלכוהולי! אבל רצוי, בכנות. כי אני הרבה יותר נחמד כשאני קצת שיכור."
פיטר נאנח עמוקות. היא התפללה שהוא לא יעזוב את הנושא בכזו קלות, שלפחות יטיל כמה סנקציות! אך הוא רק שתק. אין ברירה, היא חשבה לעצמה, מלבד לעשות את זה במקומו.
"אתה תפגוש את טריסטיאן לפני ארוחת צהריים. בשביל לפגוש את אדוארד אתה תחכה לערב, ואתה תתנהג יפה ולא תניח עליו אצבע לרעה. הוא אחד מאנשינו, אתה שומע? הרבה יותר מאשר שהוא נסיך."
פיטר הסתכל עליה בזעזוע. הוא עומד לצעוק עליה אחר כך, הוא עומד להתלונן שהיא חותרת תחתיו. אבל לא היה לה אכפת. אם הוא לא נאמן להאוול, היא לא תהיה נאמנה לו.
"שיהיה." סקיי השיב לתנאים שהציבה בשוויון נפש מפתיע. גם הוא, ככל הנראה, לא רצה להתעסק עם רייבן קלאוד הכועסת.
בסדר… היא אמרה לעצמה. אז היא קנתה להאוול עוד כמה שעות, בהן היא תוכל ללכת ולדבר איתו. היא תרגיע אותו קצת, היא תכין אותו לפגישה ותבטיח לו אינספור פעמים שהיא לא תיתן לאיש לפגוע בו לעולם. והוא יכעס, הוא יזעם! והיא תספוג את זה בהכנעה. זה מגיע לה. לא כמו שזה מגיע לפיטר, אבל זה מגיע לה. עצם כך שהיא יושבת עכשיו וחושבת כיצד להכין את האוול לפגישה עם סקיי, במקום לחשוב כיצד להתנקש בחייו של המכונאי הזקן לפני שהוא יספיק להניח עליו עין, מוכיח זאת.
היא כל כך לא רצתה לשתף פעולה עם המעשה הנורא הזה, אך ככל שהיא הרהרה בכך יותר, היא התחילה להשתכנע שאין לה ברירה. הרי לא היה לה שמץ של ספק שסקיי יממש את איומו אם יצטרך,לא היה להם סיכוי לשרוד בלי עזרתו. וריין ידעה בדיוק כמו פיטר, שאם סקיי יקבל את מבוקשו וייקח את טריסטיאן אל הבסיס שלו- הם לא ישמעו שוב עליו או על המידע שבפיו. האם היה משהו אחר שניתן היה "לזרוק אל העסקה"? כמובן שכן. אם כי היא לא הצליחה לחשוב על אף לא אחד.
הלוואי שהייתה יכולה להציע את עצמה כמנחה. הלוואי שהייתה יכולה לקחת את המכה הזו עבור האוול, ולתת לו פשוט לא לדעת שפיטר היה מוכן לבגוד בו בצורה הזאת. אך היחידים שהיו יכולים לספוג את המכה הזו במקומו היו כל לוחמי המהפכה, וכל אנשי הממלכה, בעצם. אם המהפכה תיכשל יהיה עליהם לחיות תחת שלטונו של מלך אכזר, ולזאת היא לא הייתה מוכנה. באף מחיר. גם… גם לא במחיר הפרטיות, הכבוד והביטחון של אדוארד.
במהרה פיטר, ולנטיין וסקיי פרשו לשוחח על דברים חסרי חשיבות. סקיי התעקש על האומצה ההיא, עד שלא הייתה לפיטר ברירה מלבד להגיד לו שאין ברשותם שום בשר. בשר הוא יקר במידה לא מעשית, הוא מלמל מתחת לאפו. כמובן שסקיי לעג לו. אחר כך כל העניין חזר על עצמו כאשר הוא ביקש קפה, ואז שוקולד, ואז אלכוהול.
בסופו של דבר הבדיחות המגעילות שלו חדרו תחת עורו של פיטר. הוא שלף ממגירה תחתונה בשולחן שלו בקבוק וויסקי, ומזג לסקיי כוס גדולה כדי להשתיק אותו. לעצמו הוא מזג כוס קטנה, כנראה כדי להרגיע את הרעד העצבני שבידיו. ולנטיין סירבה להצעתו למשקה ואל ריין הוא לא העז להסתכל בכלל. טוב מאוד, היא חשבה וקמה. האוויר החנוק בחדר הקשה עליה לנשום, כאילו הוא התלכלך על ידי כל המילים האיומות שחלפו דרכו, והיא לא רצתה להישאר שם עוד. בכל מקרה, היה מוטב שהיא תלך לדבר עם האוול עכשיו. היא רצתה שאחרי שיחתם יהיה לו זמן להירגע.
כאשר היא יצאה מהמשרד, היא הופתעה לגלות מעגל גדול של אנשים מצטופפים סביב הדלת. בפי כולם היו שאלות, וריין לא היססה לענות להן. לא היה בה שום דחף להגן על הפרטיות של סקיי, או של לאיון. רק כשהשאלות התחילו להתקרב לתחומים בהם אדוארד היה מעורב היא חמקה בחינניות לכיוון המרפאה. היא קיוותה שהוא יהיה שם, ולא באחד הטיולים הארוכים שלו ליער.
ברגע בו היא נכנסה​ למערה הארוכה והקרירה, היא שמעה אנקות כאב מהדהדות. זהו לא היה דבר חריג במיוחד לשמוע במקום בו מטפלים בפצועים ובחולים, אך אילו בבירור היו אנקות בקולו של האוול. היא פתחה בריצה, ומגוון של דאגות בלתי סבירות עלה במוחה. מה אם הוא גילה איכשהו על נוחכותו של סקיי? ועל מה שפיטר אמר לו? ומה אם הוא ניסה להימלט? מה אם הוא עשה משהו לטריסטיאן? מה אם הוא עשה משהו עם טריסטיאן?
אפופה בכל המחשבות האלה, היא פרצה אל תוך התא עשוי הווילונות מתנשפת בהיסטריה, רק כדי למצוא את אדוארד, בריא ושלם. (או לפחות, לא פחות בריא ושלם משהיה אתמול) הוא שכב על גבו, חזהו חשוף ושמיכה מכסה אותו עד הטבור. מרתה בחנה את הפצע שכיער את בטנו, ומרחה עליו משהו מצחין, בזמן שאדוארד נאנח ויבב בדרמטיות קומית. היא לא הייתה בטוחה אם זו הייתה אמורה להיות התבדחות, או אם הוא חשב עצמו לרציני עברו כמה שניות לפני שמרתה הבחינה בה. היא הביטה בה בדאגה מסוימת, ואז באדוארד במבט נוזף.
"תראה, תסתכל איך היא חיוורת… הפחדת למוות עם הגניחות האלה שלך! היא בטח חשבה שאני מרביצה לך עם חגורה!"
אדוארד צחק, צחוק לבבי ונעים אם כי מעט נבוך. "הלוואי שהיית מרביצה לי עם חגורה, לפחות זה לא היה מסריח כל כך."
נראה שאדוארד ציפה שמרתה תצחק גם היא, אבל היא שתקה והרהרה בעניין, כאילו תוהה אם לקחת את הבקשה ברצינות. אדוארד הפסיק לצחוק.
"אה… מרתה?" ריין קטעה את ההרהורים. אדוארד נראה אסיר תודה.
"כן, יקירתי?"
"את חושבת שתוכלי לסיים את… אה… מה שאת עושה בקרוב? אני צריכה לדבר עם האוול על משהו חשוב."
"לא קוראים לי האוול!" הזדעק האוול. מרתה הביטה בשניים בעיניים ערמומיות, אבל אז רק השפילה את מבטה לבטנו של אדוארד וסיימה למרוח את המשחה בזריזות. בזמן שעבדה, היא זמזמה את מנגינתו של שיר אהבה מוכר- רומזת ש"המשהו החשוב" שעליו הם היו צריכים לדבר היה… טוב, היה משהו שדורש שיר אהבה מוכר בתור מוזיקת רקע. אדוארד הסמיק במבוכה וניסה להשתיק את מרתה במבטו, אך לריין לא היה אכפת. הרי שמשהו חשוב אמיתי הטריד אותה.
בחינניות של מישהי שעוסקת במלאכה שנים רבות, מרתה חבשה את הפצע של האוול בתחבושת עבה, לבנה ונקייה. כאשר הוא פנה ללבוש את החולצה שלו שוב, הקעקוע על בסיס צווארו נחשף לעיניהן לרגע קט. כמו בכל פעם שזה קרה, צמרמורת הרעידה את כל גופה. אפילו חזקה יותר מבעבר, עכשיו כאשר הסימן הזה, שנועד לסמן את אדוארד כבן-מלוכה ויורש עצר, קיבל משמעות חדשה ואיומה.
אדוארד חיבק את מרתה, חטף את אחד התפוחים שנחו על שידתה, וחמק במעלה המערה בצעדים קלילים. היה קל לראות שמצב רוחו עליז. נדמה היה שכאשר משקל כל הסודות הללו כבר לא הכביד עליו, עליזות משועשעת, בגוון מעט ממזרי, הפכה להיות ברירת המחדל שלו. מה יקרה לשינוי הזה כאשר הוא יבין מה הגילוי של הסודות עולל לו? האם הוא יחזור להתנהגותו הקודרת והאדישה הרגילה? או אולי, הוא יקבל תבנית שונה לחלוטין? היא קיוותה לקבל את אדוארד הישן והמריר שלה על פני דבר חדש ואחר. איתו היא ידעה איך להתמודד, ולמרות הקושי, היא אהבה אותו. גם את אדוארד החדש, העליז, היא אהבה. הוא היה יפה יותר ואכזרי פחות, אך הייתה לו הנטייה לנסות לנשק אותה. בכל אופן, המחשבה על לאבד אותו הכאיבה לה. היא קיוותה שכוח הרצון של האדוארד החדש הזה יעמוד בפני הפצצה שהיא עמדה להפיל עליו.
"מה קרה, פוקאסו? למה את כל כך קודרת?" הוא שאל לפתע. דאגה אמיתית וחמה בעיניו. היא אילצה חיוך, אך הוא הבחין בזיוף ונראה לא מרוצה.
"את יכולה לספר לי, זה קשור לפיטר? הבנתי משיין שמשהו קורה בין שניכם, וגם ראיתי בעצמי שהוא לא לגמרי בסדר. הוא עשה משהו? הוא איבד את העשתונות, נכון? כי הוא תמיד גורר רגליים במשך שבועות אחרי שהוא מאבד את העשתונות. למרות שההליכה שלו נראתה יותר מתנודנדת מאשר נגררת… הוא לא חזר לשתות, נכון? בגלל שאם הוא חזר לשתות-"
"אדוארד," היא קטעה אותו. "זה לא קשור לפיטר. טוב, זה כן, אבל זה קשור בעיקר אליך."
אדוארד החוויר באימה מוחלטת לפתע. "זה… ולנטיין… היא…"
"לא! זה לא קשור גם אל ולנטיין. פשוט… חכה עד שנגיע למקום בטוח. שם אני אספר לך את הכל."
נראה שהוקל לו, והוא לא שאל עוד שאלות במשך הליכתם. היא הובילה אותו במעלה השביל, אל המקום הקבוע ליד שפת המצוקים. שם הוא ושיין נוהגים לצפות בזריחה, שם היא ושיין שתו ג'ין וחיכו לאדוארד שיחזור מהקרב עם טריסטיאן, ושם- הוא התרסק אל תוך האדמה ככדור של נוצות ודם. השוחה עדיין הייתה שם, ואדוארד הביט בה בחיבה מוזרה כאשר הם חלפו על פניה.
לבסוף, הם התיישבו יחדיו על סלע גדול הפונה אל המחנה. השעה כבר התחילה להתקרב לצהריים, וריין הרגישה את הזמן שלה אוזל. סקיי בוודאי ירצה לפגוש את ה"נסיך'" שלו לא הרבה אחרי השקיעה… וזה השאיר פחות מרווח-השתגעות עבור אדוארד משהיא רצתה. עליה להזדרז.
"אז ככה… איך אני אסביר את זה…" אדוארד הביט בה בסקרנות. היא נאנחה.
"נכון ולנטיין הנהיגה פעם ארגון מהפכה אחר? העין של סינה?"
"אה… כן."
"אז יש עוד ארגון כזה-"
"כן, מסדר השמש העולה."
"כן. זה. בכל מקרה, אז המנהיג של הארגון הזה…"
"סקיי? החפרפר, זה שנותן לפיטר את כל הכסף והאוכל והנשק?"
ריין הביטה בו, מעט המומה מכמות הידע החשודה שלו, אך הוא רק חיכה בסבלנות שתמשיך. היא בלעה את רוקה.
"בכל מקרה… אז, באופן בלתי צפוי, מאוד מאוד בלתי צפוי- הוא הופיע כאן. הבוקר. בזמן שהייתי ביער באימונים עם הקבוצה שלי. הוא העלה אותי אל הכרכרה שלו והלכנו אל פיטר. מסתבר… מסתבר שהוא גילה איכשהו שטריסטיאן כאן, והוא רוצה לחקור אותו."
"אוי ואבוי."
"זה לא כל כך נורא, הוא חוקר מצוין. הבעיה התחילה ברגע שפיטר התחיל לדבר איתו על התנאים בהם העבודה תבוצע. הוא… הוא רצה לקחת את טריסטיאן אליו."
"לא!"
"אני יודעת! זה גם מה שאנחנו אמרנו! בלי טריסטיאן במחנה שלנו, הסיכוי שלנו לנצח במלחמה יורד בחצי, אם לא יותר! זה לא בא בחשבון, כמובן שלא."
הוא נשם לרווחה, אך נשאר דרוך. מצפה להמשך.
"סקיי הוא ממזר. הוא חתיכת חרא קטן. הוא כלב אנוכי בלי שום רגש כלפי שום דבר- גם לא חיי אדם, גם לא המהפכה! הוא אמר שאם לא ניתן לו לקחת את טריסטיאן, הוא ייקח מאיתנו הכל. כל הנשק, כל הכסף. ברור שבלי תזרים התחמושת שלו, היו שוחטים את כולנו ומשמידים את המהפכה תוך כמה שבועות. מן הסתם, גם זה לא היה בא בחשבון."
נדמה היה שהוא התחיל להרגיש את הכיוון אליו הסיפור מתקדם. זהו, זה הזמן, עליה להנחית את המכה.
"והפתרון היחיד שפיטר מצא היה… הוא אמר לסקיי שאם הוא ישאר, הוא "יזרוק עוד דברים לעסקה". אלוהים, זו דרך איומה לנסח את זה, אבל הוא אמר את זה ככה רק בגלל שככה סקיי מדבר. לא שאני מצדיקה אותו! זה דבר נורא לעשות! אתה בטוח יודע את זה. ומותר לך לכעוס, מותר לך לאבד עשתונות. בשביל זה אנחנו כאן, בשביל זה אני כאן, אבל חשוב שתזכור שהכל יהיה ב-" לא. לא בחירת מילים טובה. "שאני לא אתן לאף אחד לפגוע בך. טוב? אף אחד לא רוצה לעשות את זה, אבל פשוט לא הייתה ברירה אחרת חוץ מ… מה שפיטר אמר היה… טוב, הוא אמר "במחנה שלנו נמצא גם אדוארד טריסטיאן קסטור. הנסיך."." שתיקה השתררה לכמה שניות, עד שריין לא הייתה מסוגלת לעמוד בה ופרצה שוב.
"אני לא יודעת מה הוא יעשה, אני לא יודעת מה הוא רוצה, הוא בחור מוזר- סקיי. הוא בטח ירצה לשאול אותך שאלות לגבי הארמון והכל, אבל אתה לא יודע כלום, אז הוא ישתעמם מהר ויניח לך לנפשך. הוא רוצה שתיפגשו בערב, אבל אם אתה ממש תצטרך אני אוכל לנסות לשכנע אותו לחכות עד מחר. אבל אתה חייב להבטיח לי שלא תיעלם לנו! בבקשה! אני מבטיחה שאני אגן עליך, אני לא אתן לו לבקש ממך שום דבר איום! אני נשבעת."
זה בערך השלב בו היא ציפתה שהאוול יאבד את דעתו. היא חיכתה דרוכה לצרחות וצעקות ויבבות קורעות לב, אך זכתה רק במבט משופל ופנים מהורהרות. ואז, לבסוף, בקול ענייני, אך רגוע למדי. סתמי כמעט.
"שיחקת "תפוס את הדגל" עם הטירונים היום, נכון? כמו שהצעתי לך לעשות?"
"אה… טוב, כן."
"תסתכלי בכיס האחורי שלך בבקשה."
היא שלחה את ידה אל הכיס, וזו חזרה משם אוחזת מטפחת אדומה. הדגל.
"סקיי לקח אותך ישר מהאימון. היית במשרד של פיטר כל הבוקר. הטירונים עדיין מחפשים אותך ביער, נכון?"
כל הצבע נזל מפניה. אדוארד צחק, וקם, טופח על ראשה בחיבה. "לכי תחפשי את התלמידים שלך, פוקאסו, ובשום פנים ואופן אל תגידי להם שלא היית ביער כל הזמן. נתראה בערב, ליד המשרד של פיטר. אני יודע מה סקיי עומד לבקש ממני לעשות."

אחרי שנפתר המקרה המביך עם ה"תפוס את הדגל" (ריין פשוט צחקה עליהם על כך שלא הצליחו למצוא אותה מוקדם יותר) והאימון נגמר, היא אכלה ארוחת ערב מוקדמת עם התלמידים שלה. לשבת איתם מנע את התרחיש הבלתי סביר בו פיטר ירצה לאכול לידה. הוא בוודאי ינסה להצדיק את עצמו לו תהיה לו ההזדמנות, היא חשבה. הוא ירצה שהיא תגיד לו שלמכור את האדם הקרוב ביותר לאח שהיה לו היה הצעד הנכון. שהוא לא עשה דבר פסול. שלא הייתה לו שום ברירה אחרת בעולם, רק להפסיד במלחמה או לתת לסקיי לחקור את אדוארד. בעבר, היא הייתה מוכנה לעשות זאת, הרי שהיא בעצמה התקשתה לחשוב על פתרון אחר לבעיה. אבל לאחרונה היה נדמה לה שלפיטר אין ברירה מלבד לפגוע באדוארד לעיתים קרובות מידי.
אחרי הארוחה, רק אור הדמדומים נשאר בשביל להאיר את דרכה למשרדו של פיטר. בסדר, היא אמרה לעצמה. זה בסדר. את רק צריכה להיות דומיננטית. אם סקיי מתחיל להפעיל יותר מידי לחץ, את תגידי "זה מספיק!" בקול עמוק ודרמטי. וזה יבהיל אותו והוא ישתוק. וצריך גם לשים לב לאדוארד, לראות את המחשבות שהוא מנסה להסתיר ולהבין מתי הוא מתחיל להילחץ. מה אדוארד עושה כשהוא מנסה להסתיר שהוא לחוץ? נדמה היה לה שהוא נמנע מקשר עין, אבל הוא נטה להימנע מקשר עין לעיתים תכופות מכדי שניתן יהיה להסתמך על כך כסימן. אולי היא פשוט תגיד לו מראש שכשהוא רוצה להפסיק שיגיד "די". לסקיי לא יהיה אכפת, אבל לה יהיה והיא תעצור אותו. אבל מצד שני, רוב הסיכויים שהוא פשוט יעמיד פנים שהכל בסדר עד הרגע בו הוא לא יהיה יכול לסבול יותר. הוא עשה זאת כאשר הם דיברו על המצוקים, רק ליטף את ראשה ושלח אותה חזרה ליער. אוח, הלוואי שהיא הייתה עוצרת אותו לפני שהסתלק משם! היא הייתה צריכה להגיד- "התלמידים שלי יחכו. אנחנו צריכים לדבר על זה. אל תעמיד פנים שלא אכפת לך, אני יודעת שאתה חושש."
אולי היא תגיע לשם לפני סקיי ופיטר ותוכל לדבר עם אדוארד לבדה לכמה רגעים, אז היא תגיד לו את זה. והיא גם תגיד לו שהיא שומרת עליו פעם נוספת, רק ליתר ביטחון.
כאשר היא הגיעה אל המשרד של פיטר איש לא עמד בחוץ. היא קיוותה מאוד שהיא הקדימה, ולא איחרה.
בסערה היא פרצה אל המבנה הקטן. סקיי, ולנטיין, פיטר ואדוארד ישבו סביב השולחן, כולם פונים לדלת וממתינים לה. רק העכברון של סקיי עמד בפינה, נחבא בין הצללים כמי שמקווה להיבלע אל תוכם.
"טוב שטרחת להופיע." מלמל סקיי. "בקושי הרשו לי להוציא מילה עד שבאת."
משום מה, לריין הייתה תחושה שהוא לא באמת בקושי הוציא מילה.
היא חטפה כיסא והתיישבה ליד אדוארד,שומטת את ידה לציד ידו בצורה חיננית שתאפשר לו לאחוז בה בלי שאיש יבחין. הוא נתן בה מבט קצר, וחייך חיוך מרגיע. עדיין מעמיד פני גיבור.
"איך הלך עם טריסטיאן?" היא שאלה. סקיי נאנח בתסכול.
"איום ונורא, בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה! הוא שתק במשך כמעט כל הזמן, וכשסוף סוף הצלחתי לגרום לו לפתוח את הפה, הוא לא אמר דבר מלבד בדיחות קרש!"
אדוארד ניסה להסוות גיחוך, בהצלחה חלקית. זה היה יכול למשוך תשומת לב לא רצויה, אמלא ולנטיין הייתה עושה בדיוק את אותו הדבר.
"הוא סיפר לך את האחת עם התינוק, הדוכס והכלב?" היא שאלה. הוא גלגל את עיניו.
"כן, אבל תלשתי לו ציפורן לפני שהוא הספיק לומר את שורת המחץ."
הגיחוך שכח לפתע. אדוארד השתתק ועיניו נקרעו לרווחה בזעזוע. גם זה היה יכול למשוך תשומת לב מיותרת, אז ריין מיהרה לצבוט אותו כדי שיחזור למציאות.
הדבר הכי גרוע שאדוארד יכול לעשות כרגע, הוא להיראות כאילו היא מזדהה עם טריסטיאן. אולי היה מוטב לו היא הייתה פותחת את התדריך בזה… אבל היא לא חשבה שיהיה צורך להגיד זאת בקול. בבירור היא תעטה.
"אז…" סקיי חיכך את כפותיו זו בזו. "עכשיו כשסיימנו את שיחת החולין, עופו מפה. כולכם. אני והנסיך צריכים לשוחח ביחידות."
"אני נשארת." אמרה ריין, רק כדי לגלות שגם ולנטיין וגם לאיון אמרו את אותו הדבר. סקיי נחר בבוז.
"ולנטיין ואני נצא." אמר פיטר. "ריין, את תישארי עם אדוארד וסקיי. תוודאי שהעניינים לא יצאו משליטה."
איש לא מחה. הם עזבו את החדר, ולקחו איתם גם את הילד. פיטר נראה קצת המום ממנו, עד כה עיניו פסחו על היצור הכחוש כאילו הוא היה המקבילה האנושית לסדק בקיר שלא התחשק לו לראות.
סקיי מיד ניצל את ההזדמנות להתרווח בכיסא הנוח והכבד מצדו השני של השולחן. כיוון שנועד לאדם גדול בהרבה, הוא היה יכול להתרווח בו כמו שמלך מתרווח בכסו. הוא החווה לאדוארד לשבת מולו.
"אתה יודע, ממש הופתעתי לשמוע עליך. אתה יכול לדמיין כמה מביך זה עבור אדם שכל משפט שלישי שלו הוא "אני יודע הכל" לגלות שיש לו נסיך בחצר האחורית כבר שנים? ממש בושה, אני חייב לומר. ספר לי, איך הצלחת להישאר חבוי במשך כל כך הרבה זמן?"
אדוארד חייך חיוך שחצני. היה נראה שדבריו של סקיי נעמו לו לאגו, אך ריין ידעה שהוא כמעט בוודאות מזייף זאת.
"ובכן, לא סיפרתי לאף אחד​, אף פעם. אתה גילית כמה ימים אחרי חברי הטובים ביותר. אני מניח שהיותי טיפוס סודי מטבעי לא הזיק, וגם לא היכולת המשפחתית לשנות צורה. ו… ובכן," השחצנות הפכה לפתע למסתורין. "מעט כשף אף פעם לא יכול להזיק."
ריין הייתה המומה. אדוארד לא היה מוכן לספר למרתה שהוא מכשף, כי הוא לא ידע איך היא תגיב. אז לספר לסקיי, שרק מחפש כל דרך לנצל אותו?! אם הייתה שם אסטרטגיה, היא לא הצליחה לראות אותה. היא לא הצליחה לראות דבר מלבד ראוותנות וטמטום, שתי תכונות שהאוול ממש לא התאפיין בהן.
סקיי חייך חיוך נבזי.
"אף פעם לא פגשתי מכשף בעבר. אתה ממש מרחיב את אופקי, נסיכון. אולי תראה לי קסם?"
תחתוך את זה כאן. היא התחננה בפני אדוארד במוחה. די. זה מספיק. אתה משחק באש!
"בוודאי."
לכל הרוחות!
אדוארד הביט סביבו, ועינו נחה על אותה הטבעת אותה פיטר רצה לשלוח לחזית אתמול. הטבעת יקרת הערך אשר מנהיג המהפכה לא מצא בה שום עניין. הוא לקח אותה, הקפיץ אותה בידיו ובחן אותה מכל הכיוונים. לומד אותה היטב.
"מה הצבע האהוב עליך?" הוא שאל. סקיי משך בכתפיו.
"אין לי. אני לא מבין את האובססיה שיש לכל האנשים פה עם צבעים. וחוץ מזה, לפני כמה שנים טובות עשיתי איזו שטות ודפקתי לעצמי את העיניים. מאז אני לא ממש מבדיל בין אדום לכחול, ותמיד מסתובב עם משקפי מגן לעת צרה."
אדוארד הנהן, מעוניין עמוקות. "זה הגיוני. אם כך, אני פשוט אבחר צבע."
הוא זרק את הטבעת גבוה. בזמן שהיא שהתה באוויר הוא מלמל במהירות כמה דברים בשפה של ילדי ההרים, וכשהיא נחתה בדיוק בידו, הוא קפץ אותה לאגרוף. למרות שניסה להסתיר אותו כדי להיראות מרשים יותר- המאמץ ניכר בפניו. היה נראה שהטבעת מכאיבה ליד הקפוצה סביבה, וכאשר הוא סוף סוף פתח אותה, הוא נאנח בהקלה. ידו הייתה כוויה קלות, והטבעת העלתה אדים. בנוסף, הארד ממנו הייתה עשויה נראה כעת כמו כסף, ואבן הטופז הכתומה-אדמדמת הפכה לספיר כחולה וצלולה.
סקיי חייך, מוחא כפיים מעודנות. אדוארד הניח את הטבעת על השולחן וקד קידונת.
ריין מעולם לא חזתה בו מבצע כשפים כאלה. תמיד אילו היו דברים ענקיים ומסובכים, וברוב הפעמים הוא נכשל. פעם אחת, הוא ניסה לתת לבקתה כנפיים, ואיבד את ההכרה לשלושה ימים תמימים! אחר כך הוא לא היה מוכן לאכול דבר במשך שבוע, היא חשבה שהוא עומד למות! ממתי הוא הגיע מזה לתעלולי מסיבות עבור השעשוע?!
"אתה מוצא חן בעיני, נסיכון." חייך סקיי. "אולי אם אני אאיים לנשל אותו פעם נוספת, פיטר ירשה לי לקחת אותך אלי. מכשף בהחלט יכול להיות תוספת מעניינת עבור מסדר השמש העולה."
אדוארד הטה את ראשו קלות, כאומר "אולי, אולי."
זהו זה, היא חשבה, ודרכה על רגלו בחוזקה תחת השולחן. הוא שמר על מבט יציב לחלוטין כאשר עצר את הרגל שלה בעדינות. אולי זה היה אמור להיות מסר כזה של "תירגעי, אני יודע מה אני עושה." ואולי ריין סתם חיפשה סיבות למה מה שהיא שומעת ורואה הוא לא באמת מה שהיא שומעת ורואה. אדוארד לא באמת מתחנף אל סקיי ככה, והוא לא באמת מגיב בכזה שוויון נפש לאפשרות שיילקח מהבסיס לנצח. כן. היא בהחלט העדיפה להאמין בזה.
סקיי שקע מעט בכיסאו, ובחן את השניים היושבים מולו ארוכות. עיניו הכהות התרוצצו ביניהם כאשר תוכניות נרקמו במוחו המעוות. ניתן היה לראות את הצורה בה הוא התעכב כל הפרטים הקטנים בפניו של אדוארד, על עיניו ואפו והלחיים השקועות, עליהן הצילו זוג עצמות לחיים אימתניות. הוא בוודאי מחפש את הדימיון לטריסטיאן, למרות שהיא לא הבינה מדוע זה ידרוש ממנו להתאמץ כל כך. כאשר סיים, הוא עבר לבחון את כפות ידיו. ברגע בו אדוארד הבחין בכך, הוא הפנה אותן כלפי פנים, מסתיר את הכוויות שהשאירה הטבעת. אבל סקיי כנראה כבר הבין כל מה שרצה להבין. כעת מבטו דילג אל הטבעת עצמה. הוא שלח אליה יד, אך החליט להימנע מלגעת בה ברגע האחרון. ואז הוא רק בהה בה במשך כמה שניות שנראו כמו נצח.
"אני צודק בהנחתי שאתה לא יודע כלום על הארמון, נסיכון?" הוא שאל. ללא היסוס, אדוארד הנהן בכובד ראש.
"אם כך, מה אני אעשה איתך?"
"אתה יכול פשוט לעזוב אותו במנוחה," ריין מלמלה.
"מה אנשים יגידו אם ישמעו שהונח מולי נסיך סודי, שהוא גם מכשף וגם משנה צורה ואני עזבתי אותו במנוחה?"
"אולי הם יפסיקו להגיד שאתה חמור מזוין לעיתים קרובות כל כך."
אדוארד הביט בה במבט נוזף. "זה מספיק." הוא אמר, קולו כמעט אבהי, אבל לא כמו הכמעט אבהי של לאיון- שהיה רך ומלטף ומגונן. הגרסא של אדוארד לאבהיות הייתה נוזפת, נוקשה וקרירה. ממש כמו אבא שלו.
"זהו זה!" סקיי זינק לעמידה, כמי שרעיון מבריק נקרה במוחו. "אני יודע מה אעשה! אני אשתמש בך כדי לגרום לטריסטיאן לדבר! אתה תלך לשם ותהפוך את העיניים הגדולות האלה לעיני-כלבלב ותספר לו כמה אני מתעלל בך. כמה שיותר דמעות, ותהיה גרפי. אני בטוח שהוא יהיה להוט יותר לשתף פעולה עם התמונות האלה בראש!"
לפני שאדוארד הספיק לפתוח את פיו להשיב, ריין תפסה אותו ומשכה אותו אל הדלת. ציפורניה השבורות חפרו בעורו והבהירו לו עד כמה היא רצינית. למרבה ההפתעה, הוא נגרר אחריה ללא מאבק. כאשר הדלת נפתחה, ולנטיין קפצה מטר אחורה, כאילו היא לא הצמידה אוזן לדלת במשך כל הזמן. ריין דחפה את אדוארד החוצה, כמעט על פיטר, וטרקה את הדלת מאחוריה.
"סקיי רוצה שהוא יחקור את טריסטיאן!" היא הזדעקה, עדיין מתנשפת.
"פיטר, אל תרשה את זה, בבקשה אל תרשה את זה! לך תגיד לו שאתה לא מוכן, שאתה מציב גבול, אני מתחננת!"
ולנטיין ופיטר החליפו מבטים של אי-נוחות. הוא ציפה ממנה שתגיד משהו, אולי את מה שהוא לא רצה להגיד, אך היא רק שתקה והשפילה את מבטה. פניה היו חיוורים כסיד. פיטר כנראה הבין שאם הוא לא ידבר, איש לא ידבר.
"ריין…" הוא זע מעט במקומו, לרגע מסתכל על הדלת ואז חזרה אליה. "אני מצטער… אבל…"
"אל תגיד 'אין ברירה אחרת'."
הוא נדם בהפתעה.
"יש ברירה אחרת." היא השלימה. "חייבת להיות. תמצא אותה. אל תיתן לזה לקרות."
עיניו קיפצו פעם נוספת אל הדלת, ואל ולנטיין, ואז שוב על הדלת. ואז הוא נאנח. היא כבר חשבה שהוא עומד לסגת מעמדתו, כאשר מבטו התמקד- ותווי פניו התקשחו.
"את מבקשת ממני דברים לא אפשריים, אני לא יכול לתקן הכל רק כי אני ממש רוצה. אני מנסה להביט לכל הכיוונים, לראות את התמונה הגדולה ולקבל את ההחלטות שיטיבו עם כמה שיותר אנשים, ולא רק עם המצפון שלי. זה קשה מספיק בלי שאני אצטרך להילחם גם בך."
"אל תזבל לי את השכל על ה'תמונה הגדולה'." היא רטנה. "ה'תמונה הגדולה' זה משהו שעריצים אומרים כדי שלא יהיה אפשר לפקפק במילה שיוצאת להם מהפה!"
פיטר נהם בתסכול. "את לא מבינה. אנחנו לא יכולים לדאוג רק לעצמנו, כאשר ההחלטות שלנו משפיעות על אלפי אנשים. התמונה הגדולה, הכלל, הוא הדבר הכי חשוב. הוא הדבר היחיד שצריך להדאיג אותנו בזמנים כאלה!"
"אם אילו הזמנים לדאוג לכלל, מתי זה הזמן לדאוג למה שמסביבך?! מתי זה זמן טוב להסתכל לאנשים שאתה אוהב בעיניים אם לא הזמן בו הם הכי צריכים אותך?!"
"אנחנו במלחמה, ריין! יש לנו חובה הרבה יותר גדולה כרגע, ואנחנו צריכים לטפל בה לפני הכל. האנשים שנלחמים בחזית כדי שאני ואת נוכל לעמוד כאן- האנשים שסובלים מהשלטון כבר עשרות שנים, הם העדיפות הראשונה בכל מצב. זה לא הוגן לשים את טובתם של מספר אנשים בודדים לפניהם רק כי הם קרובים יותר! למה אני צריך לצעוק את זה עליך כאילו את ילדה קטנה?!"
"לחשוב על טובת הכלל לא מכריח אותך להתעלם מכל מי שנמצא סביבך! תשכח מהכלל רק לרגע אחד, ותסתכל ימינה ושמאלה, אתה מבין מה קורה כאן?! אתה מבין מה אתה עושה?! ממתי נהיית סוג הבן-אדם שנותן יד לאכזריות כזו?!"
"מה עוד אני יכול לעשות? לתת לו לקחת את כל הנשק החם ולהשאיר את האנשים שלנו להילחם בצבא המלך עם חרבות?!"
"אתה יכול לפחות להיאבק! תנסה למצוא דרך אחרת, אחת שלא כוללת להעמיד את אדוארד מול טריסטיאן!"
"אה, אני יכול להביע דעה?" אדוארד קטע את צעקותיהם. הוא התקרב, רק מעט, חשש והיסוס נקרו בתנועותיו. פיטר העביר יד בשערו הקצר.
"כן, כמובן, אני מצטער שלא נתנו לך לעשות את זה קודם."
אדוארד צבר מעט ביטחון. הוא הזדקף, אבל לא לחלוטין, ולקח נשימה עמוקה.
"אני רוצה לעשות את זה."
אפילו ולנטיין הרימה את ראשה בחדות על מנת להביט בו בהלם. ריין חששה שהוא שוב מכניס את עצמו לצרות עם איזו תוכנית שלא ברורה אפילו לא, אבל זה לא היה נראה ככה. משהו עמוק בעיניו נראה נחוש הרבה יותר, כאילו הוא הבין בדיוק מה עליו לעשות והשלים עם כך במלוא ליבו.
"אם זה מה שצריך, אני רוצה לעשות את זה. הבאתי הרבה צרות לאחרונה, אני מודע לזה, ואני יודע שאני לא מצטייר טוב בעיני אף אחד. אחרי כל מה שעשיתי ואמרתי, ולא-אמרתי, אני לא יכול להאשים אף אחד מכם אם הוא יגיד שאינו בוטח בי; ובטח ובטח שלא את כל שאר המחנה. אני בקושי בוטח בעצמי אחרי שביליתי כל כך הרבה זמן בשקרים. אני צריך להוכיח שאני ראוי לאמון, שאני כאן כי אני מאמין במהפכה בכל ליבי. אם זו הדרך בה אני יכול לעזור, אני רוצה לעשות את זה." הוא חייך חצי חיוך, קצת עקום וקצת מפוחד, אך עדיין שובה לב. "אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי עבור המלחמה."
ריין ניגשה אליו, לקחה את ידה בידו והביטה עמוק אל תוך עיניו.
"אתה בטוח?" היא שאלה, בקול הכי רך שהצליחה לגייס. הוא הנהן בביטחון.
היא חיבקה אותו.
ולמרות שהוא היה קצת מופתע, ובהחלט חסר מילים, הוא חיבק אותה חזרה. לחיצתו על גבה הייתה מעט חזרה מכפי שהיא הייתה רגילה, זה שימח אותה. כנראה שהוא באמת היה צריך את החיבוק הזה.
ברגע בו הוא הרפה ממנה, פיטר הניח יד על כתפו וחייך. כל הזעם נעלם מפניו כאילו מעולם לא היה, וכעת הוא נראה מתרשם עמוקות. מתרגש. הוא בוודאי חיכה כל כך הרבה זמן לשמוע את אדוארד אומר את המשפט האחרון ההוא…
"בוא. נכניס אותך אל סקיי והוא יסביר לך כל מה שאתה צריך לדעת, טוב?"
אדוארד הנהן, וחיוכו של פיטר התרחב. הוא אמר עוד משפט, שנועד לאוזניו של אדוארד בלבד, אך הגיע אליה שכנגד רצונה.
"אני גאה בך כל-כך."

השעה הייתה כבר קרובה לחצות כאשר אדוארד צעד בדממה אל תוך המערה.
הוא החליק את אצבעותיו לאורך הסימנים ששיין השאיר מאחוריו כאשר החליק את הקירות והרצפה, וחשב על דרכים להסוות אותם בעתיד. כעת, שיין התאמן עם ריין ברוב הימים, וחזר מותש מכדי שניתן יהיה ללמד אותו עוד דבר אחד. הוא תהה אם היא תסכים לשחרר אותו פעם בשבוע עבור אימון של כוחותיו. הוא בבירור נזדקק לזה, ומלבד זאת, אדוארד היה שמח לבלות איתו עוד זמן. עד כמה שהצפייה המשותפת בזריחה הייתה נחמדה, זאת אומרת.
פיתול חד ובלתי מעודן סימן לו שהוא קרוב אל התא. לרגע פרח בחזהו הרצון להסתובב ולחזור, אבל הוא התנער ממנו. ההחלטה כבר התקבלה.
הוא עקף את העיקול, המשיך מעבר לסלע הגדול להחשיד, ונכנס בצעד בטוח אל שדה הראייה של אביו. הגנרל המכובד היה מכורבל לכדור בפינת תאו. כל גופו היה כרוך סביב כף ידו החבושה, והשמיכה שאדוארד הביא בביקורו הקודם הכילה בקושי את כתפיו הרחבות. בקבוקון האלכוהול היה שמוט לצידו, פתוח וריק.
"אבא?" הוא קרא, מעט חושש. טריסטיאן הרים את ראשו בנמנום. הזיפים העדינים והמוקפדים בהם היה מאופיין כבר צמחו לכדי פראות, ושקיות שחורות מאיימות ניתלו תחת עיניו האדומות.
"אדוארד…" הוא מלמל בהקלה, וניגש אל הסורגים. "אלוהים, כמה שאני שמח לראות אותך. חשבתי כבר שלא תבוא יותר… אני כל כך מצטער,"
"אבא,"
"אחרי שהלכת הבנתי כמה טיפש הייתי. הרי אני יודע שאתה טיפוס רגשי שכזה, ושאתה לא שולט בצורה בה אתה חושב על נערה כזו או אחרת, אבל זה כל כך לא משנה! והרי הבטחתי שלא אנסה לשנות אותך יותר, אתה צריך להתקדם בקצב שלך. תחזר אחרי הנערה, אם כך אתה רוצה. כמובן שמדובר בסיכון מסוים… אבל אני לא יודע, אולי אגרוף בלסת מהארוס של מושא אהבתך הוא מה שאתה צריך כדי ללמוד,"
"אבא,"
"הנקודה שלי היא, שזו הבחירה שלך. כל עוד אתה לא נותן לסיפור הזה להעפיל את שיקול דעתך יותר מידי, אין לי שום בעיה איתו. זה לא כאילו אני מרגיש דחף חזק מידי להגן על טוהר הנישואים של השניים האלה, הם הרי בוגדים בלא וכה…"
"אבא, פיטר שלח אותי להוציא ממך מידע."
הפטפטת השתתקה, וכל ההקלה שטריסטיאן הפגין למראו של בנו נעלמה איתה. הוא נרתע בחשש, עיניו הכחולות קרועות לרווחה.
"חכה, אל תיבהל." אדוארד התקרב לסורגים. "יש לי תוכנית פשוטה. אני עומד לשבת כאן במשך שעה בערך, אפשר לדבר על מה שאתה רוצה, וכשאני אצא שנינו נצטרך להיראות מזועזעים עמוקות. מחר סקיי עומד לבוא, ואתה תצטרך לשתף איתו פעולה. בלי בדיחות. תצטרך לתת לו מידע אמיתי, אבל הוא לא חייב להיות שימושי. אני חושב שאם תעמיד פני טיפש, כאילו אתה מין שליט בובה שלא באמת יודע שום דבר יעיל, הוא יאמין. הגאוותנות שלו מעוורת אותו. אולי בסופו של דבר ימאס לו והוא יעזוב אותנו במנוחה."
טריסטיאן הקשיב לתוכנית בשקיקה. כאשר היה בטוח שבנו סיים, הוא התיר לחיוך לעלות על פניו. "ידעתי שלא תיתן לי להירקב כאן." היא הושיט את ידו החבושה מבעד לסורגים, ולחץ את ידו של אדוארד בחוזקה. "אתה בן טוב, ואתה נסיך טוב, ואתה תוכל להיות מפקד נהדר בצבא המלך ביום מן הימים. פשוט ידעתי שבסופו של דבר, הנאמנות שלך נמצאת במקום הנכון."
אדוארד חייך גם הוא, אך לא בשלמות. גאוות אביו הייתה מתוקה-מרירה. משמעותה הייתה בגידה בשיין וריין. אם הם יגלו, הם ישנאו אותו לנצח. חסל סדר צפייה בזריחה, או שיחות נעימות שנמשכות הרבה מעבר לחצות הליל. מיותר לציין שדבר שכזה גם יעלים כל סיכוי, קלוש מראש, לזכות בדבר מה עמוק מידידות עם חברתו הטובה ביותר בעולם. הוא לא היה בטוח לאיזה כיוון הצביעו השיקולים המעשיים, אבל לא היה לו אכפת. ממש כמו שפיטר אמר, לא באמת הייתה ברירה.
אם יש משהו שתהפוכות היום הזה הוכיחו, הוא שאין ולעולם לא יהיה לו מקום אמיתי בין המורדים.