היסודן האחרון 89- מעגל החיים ועוצמות חדשות

אדוארד צפה באדיקות בכפות רגליו.
מגף אחר מגף, צעד רך, חתולי. הוא בקושי השאיר מאחוריו טביעות, ולא השמיע צליל.
זה לא טוב מספיק, הוא חשב. טריסטיאן היה יותר טוב.
ואז הוא עצר, והוא הלך שוב, לאט יותר. מגף אחר מגף, צעד רך, חתולי. פחות משקל, מפוזר טוב יותר. אם הרגליים העצומות שלו כל כך הקשו עליו למצוא זוג מגפיים הגון, הן יכולות לפחות לעזור לו לשפר את הליכתו. לאט יותר, שקט יותר, יציב יותר. הוא לא רצה שהכאב יראה בהליכתו, דבר שכזה יכול להביא רק רחמים בהם הוא לא היה מעוניין. המחשבה על התחבושות שעטפו אותו הייתה מעוררת בחילה, אפילו במידה והוא התעלם מהמחשבה על כל האנשים שראו אותו חשוף ופגיע- דבר אשר הוא התקשה מאוד לעשות.
כשהוא דמיין את מרתה מרפרפת בעיניה על גופו, בוחנת באופן מדוקדק כל פיסה של עור, הוא כמעט היה יכול להרגיש את הצמרמורת שחלפה בגופה כאשר עיניה נתקלו ב… סימן. שבריר שנייה של קיפאון, נסיון בהול להעמיד פנים שדבר לא קרה, ותמונה שמבזיקה שוב ושוב עד שאין לה ברירה מלבד להביט פעם נוספת.
זה אמור להיות אות של כבוד. אביו קיבל אותו כאשר מלאו לו שמונה-עשרה, והוא עמד לצאת למסע אגדי. הסימן שלו היה עדין ויפה וקישט את פרק ידו כמו דבר שיש להתגאות בו, והמשמעות שלו הייתה מגוננת. הסימן שלו נועד להבטיח שלא משנה לאן הוא ילך, הכתר ישמור עליו. הוא תמיד יהיה יכול רק להפשיל את השרוול וכל החדר ישתתק ביראת כבוד. הסימן של אדוארד היה הדרך להזכיר לו שלא משנה כמה רחוק הוא יברח, לא משנה כמה חזק הוא יצעק, המלך תמיד מחזיק את נשמתו בכף יד אחת, ואת ליבו בשנייה. הכתר הזה נועד כדי לדאוג שבכל פעם בה הוא יביט במראה, הוא ירגיש כמו שהרגיש כאשר הסמל נצרב אל תוך עורו. חסר אונים, חלש, כמו כלי בידייהם של אחרים. אולי זה עבד, אולי זה לא, אבל אדוארד בכל מקרה הרגיש ככה.
הוא הלך למטבח. כצפוי, למרות שארוחת הערב כבר נגמרה לפני זמן מה, מרתה ישבה שם ופטפטה עם אפונה. ושוב, כצפוי, אדוארד מצא את עצמו עם מנת נזיד עסיסית ושתי פרוסות לחם תוך שניות ספורות. הוא לא רצה להישאר בקרבתה של מרתה (החלפות התחבושות בהחלט היוו זמן איכות מספק עבור השניים) ובטח ובטח שלא של אפונה, ולכן חמק משם בזריזות. מלבז זאת, יש לו משימה.
אחרי מעבר בעוד כמה תחנות, חטיפה חיננית של תיק וחטיפה פחות חיננית של כמה דברים אחרים, הוא יצא לדרכו. באותם צעדים חשאיים עליהם התאמן לפני דקות מספר, הוא התרחק מן המחנה בדיסקרטיות. איש לא הבחין בו, חבוי בין צללי המצוקים, ולא עברה מחצית השעה לפני שהוא עמד מול פתח המערה. לא היה לו ספק שמדובר במקום הנכון. כמו בכל מקום בו שיין "טיפל" עם כוחותיו- האבנים הקטנות ופירורי האדמה נעלמו מהקרקע באופן בלתי טבעי. בנוסף, הוא סילק את כל המכשולים מגובה מאה שישים וחמישה סנטימטרים או פחות; מה שלא עזר לאדוארד יותר מידי, אבל בהחלט היווה סימן נוח.
הוא לקח נשימה עמוקה, וצעד פנימה.
אל תראה את הכאב, הוא הזכיר לעצמו. אל תיתן לו להיות צעד לפניך.
ועדיין, למרות כל הדקלומים, ברגע בו הוא ראה את טריסטיאן ליבו התמוגג וברכיו הפכו למים. אביו רכן, מכווץ, בפינת תאו. איש לא סיפק לו מושב או מזרון, וככל הנראה, גם לא הרבה לשתות ולאכול. הוא היה לבוש בבגדים נייטרלים באופן יחסי, אשר לא הלמו את מידותיו, ובמעיל האוהב והיפיפה שלו.
"שלום." אמר אדוארד, מנסה ללא הצלחה להסוות את הרעד בקולו. טריסטיאן זקף את ראשו השמוט, שערות אפורות שהיו רגילות למשמעת נוקשה כעת טיילו בחופשיות לאורך פני הגנרל הראשון. תחת עיניו גדלו זוג עיגולים כהים ומעוררי יראה, ושפתיו שאדוארד היה רגיל לראות קפוצות לכדי הבעה חמורה וסמכותית היו כעת סדוקות מצמא.
"מה אתה עושה כאן?" הוא שאל, חסר אמון. אדוארד התיישב קרוב ככל שהסורגים איפשרו לו, והושיט את קערת הנזיד כמו שמושיטים יד לאדם טובע.
"מה זה?"
"זה נזיד עדשים ובשר צבי. הנחתי שאף אחד לא טרח להביא לך אוכל."
בחשדנות ואטיות, אביו התקרב אל הסורגים. אדוארד היה יכול לראות את הקרב שהשתולל בו, גאווה מול רעב. הוא התייסר במחשבותיו, ובריח הנזיד הערב, אך לבסוף התיישב ולקח את הקערה.
הוא אכל לאט, בנימוס ובניקיון- אבל הקפיד לנצל כל גרגיר אורז עד תומו. הוא ניסה שלא להראות דבר, שום הבעה מיוחדת, אבל אדוארד היה יכול לזהות כל שבריר רגש שהוא הסתיר. מעולם זה לא היה ככה, אביו תמיד היה דמות מסתורית ובלתי אפשרית לפענוח- אבל כרגע אדוארד הבין לעומק כל קמט ותפיחה בפניו, כל צל חיוך או רעד חולף, כל טכניקה שנועדה להסתיר את מחשבותיו האמיתיות. כמובן שהוא הבין אותן, הרי שהוא השתמש באותן טכניקות בדיוק.
אחרי שטריסטיאן סיים לוודא שאף טיפת רוטב או פיסת ירק נשארה בצלחת, הוא הניח אותה. אבל היא עדיין הייתה מלאה בנתחי בשר עסיסיים.
"אתה לא מתכוון לאכול את זה? אתה יודע, בשר הוא לא מצרך נפוץ כאן."
"זו גופתו של צבי, אדוארד, תשתמש בראש שלך. אתה היית אוכל גופת ינשוף?"
המחשבה העבירה בו גל מקפיא של צמרמורת, מהסוג אותו רק אביו היה יכול לגרום, והוא שתק. הגנרל הושיט את הקערה חזרה אליו. "באמת באת עד לכאן רק כדי לתת לי נזיד?"
אדוארד הכריח את עצמו לקחת סדרת נשימות עמוקות, ופשט את התיק הקטן מגבו. הוא הוציא בתנועות מדודות שמיכת צמר, נאד מים, שקיק אגוזים, חופן ממחטות ובקבוקון. טריסטיאן בחן ארוכות את החפצים, עיניו דילגו על פני האגוזים והממחטות, השתהו על המים, ונעצרו לחלוטין על הבקבוקון.
"אתה יודע שאני לא שותה."
"ובכן, חשבתי שזה בוודאי זמן טוב להתחיל."
לאחר שתיקה ארוכה נוספת, הוא לקח את כל החפצים אליו. שתה כמה לגימות מנאד המים, רחרח את האגוזים, ואז עטף את הכל בתוך השמיכה. את הבקבוקון הוא טחב לחגורתו, מנצל את הבגדים הגדולים מידי כדי להסתירו. אדוארד שמח לראות את אביו מקבל את המנחה, הוא ידע שלגנרל המורגל במותרות יהיה קשה להסתגל לתא אבן דל שכזה. הוא היה במצב דומה כאשר הגיע לראשונה לבסיס מסדר הדוב. הכל היה חם ולח ובלתי נעים, הריהוט היה מינימלי והמזון נועד כדי למנוע ממך לגווע ברעב ותו לא. אבל שם לפחות היה ריהוט, שם לפחות היה מזון, בתא של טריסטיאן שיין אפילו לא טרח להתקין דרגש לשינה. אדוארד לא סבר שאכזריות הייתה המניע. אף אחד לא החליט להרעיב את אביו, הם פשוט שכחו שכלי המלחמה הזה הוא במקרה גם אנושי.
הא. הוא צחקק. מעניין מה לאדם גלרוי יהיה להגיד על זה.
"למה?" אמר הגנרל לפתע, בקולו הצלול והתקיף. אדוארד הביט בו בבלבול. "אה, מה?"
"למה אתה עושה את כל זה? למה ברחת מן הארמון? ולמה אל בנג'מין? למה אתה נלחם עם המהפכה? למה אתה נלחמת בי כדי להחזיר אותי לפה? ולמה, בשם כל מה שטוב בעולם הזה, אתה מביא לי מתנות אחרי שפצעתי אותך כל כך קשה?"
אדוארד הביט בו בהלם. אולי עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהוא פגש את אביו, אבל הוא עדיין היה מסוגל לקבוע בוודאות שזוהי לא התנהגות שמתאימה לו. הוא היה מופנם, הוא היה שקט אך קשוח והוא מעולם לא אמר יותר ממה שהוא היה חייב. בטח ובטח שלא בצורה כה ישירה. אדוארד ירש את התכונה הזו ממנו, ולכן היה לו כל כך קשה לגייס תשובות לכל השאלות הללו. אבל הוא היה חייב. לו ורק בגלל שטריסטיאן ביקש, ולטריסטיאן, כמו לבנג'מין ולעיתים לפיטר- הוא לא היה מסוגל לסרב.
"אני…" הוא נאנק. "אני… אני בסך הכל רציתי להיות חופשי." טריסטיאן נראה כמעט מופתע לקבל תשובה, מופתע אך מרוצה. אדוארד חיבב את זה.
"בגלל שרציתי להיות חופשי, ברחתי משם. לא היה לי מושג מה אני עושה, הייתי בן שמונה. רק ידעתי ששם רע, ואולי במקום אחר יהיה יותר טוב. אף אחד לא שאל אם אני רוצה ללכת אל בנג'מין, אבל זה לא כאילו היה לי מקום אחר ללכת אליו. ו… ואני… אני לא לחלוטין בטוח למה אני נלחם. פעם הייתה עסקה שחתמתי עם בנג'מין, אבל עכשיו היא כבר לא רלוונטית, אני חושב. אבל… כלומר… יש כאן אנשים שחשובים לי. אני לא מסוגל לנטוש אותם."
"מי כבר נמצא כאן שיותר חשוב מהמשפחה שלך, המורשת שלך והייעוד שלך?" טריסטיאן אפילו לא נשמע כועס. הוא נשמע כמו חוקר סקרן, כאילו דבר לא מניע אותו מלבד עניין מדעי טהור.
"הם החברים שלי."
"מי? היסודן? הוא ילד רפה-שכל, הרבה מתחת לרמתך."
אדוארד נאנח. "הוא לא מתחת לרמתי, אבל זה לא משנה. הוא לא היחיד."
"מי עוד, אם כך?"
"למה זה משנה לך?" הוא מצא את עצמו שואל. אביו לא התנהג כלל וכלל כמו עצמו, ולמרות שלאדוארד הייתה תחושה שהוא אמור להיות מרוצה מן השינוי, הוא בעיקר היה מוטרד.
"אתה הבן שלי." טריסטיאן אחז בסורגים בידיו החיוורות והפצועות. "לא ראיתי אותך שש עשרה שנים. כרגע, אין דבר בעולם שמעניין אותי יותר ממך."
"אני מעניין אותך יותר מאשר העובדה שאתה שבוי של המורדים? זה מוזר, בגלל שכאשר אני עמדתי בינך לבין החופש, זה לא היה נראה כאילו אני מעניין אותך במיוחד." חיוך מריר התפשט על פניו. "לא, אתה יודע מה, זה לא מוזר בכלל. זה אפילו מאוד הגיוני. כמובן… כמובן… אני יעיל עכשיו! כמובן שאני מעניין כשאני מביא לך אוכל ושמיכות, ואני בטוח שאני אהיה אפילו יותר מעניין כשתנסה לשכנע אותי לבגוד באנשיי ולשחרר אותך לחופשי. כמובן… איך לא ראיתי את זה קודם. אתה בדיוק כמוהו, אתה העתק קטן יותר ומוצלח פחות של המלך. כמה ברור… אתם שניכם פשוט זוג חלאות מניפולטיבים, אתם בוחרים כל מילה בקפידה כדי לגרום לי לפעול לפי האנטרסים שלכם." הוא נעמד בבת אחת, מתענג על כמה קטן וחלוש הגנרל נראה כשישב שפוף על רצפת תאו. "אני לא יודע למה טרחתי לבוא לכאן." הוא סינן והסתובב- פונה ללכת, אך נעצר בידי הקול הכאוב של אביו.
"אבל באת, לא?" הוא לא הרים את מבטו, הוא לא הרפה מהסורגים, חושף רגע קטן ונדיר של חולשה נטולת גאווה או אציליות. "בבקשה אל תלך. בלעדיך אני אאבד את דעתי כאן, אתה היחיד שרואה בי מספיק אדם בשביל בכלל לחשוב שאני צריך לאכול. אני… אני…" אפשר היה כמעט לשמוע את הצורה בה הוא מכריח את המילים לצאת. "אני מצטער."
אדוארד קפא. הוא רצה לעזוב כמעט כמו שרצה להישאר, אך השבר בקול אביו קרע אותו מבפנים. כרגיל, לא באמת הייתה לו ברירה, והוא התיישב. כל החוזק שחש לפני רגע כל כך קט עזב כעת לחלוטין, משאיר אותו מרוקן. מצע פורה לרגשות אשם וכאב.
"אתה ילד טוב." מלמל טריסטיאן. "תמיד היית. אני פשוט נכשלתי לראות זאת, זה הכל. אני ניסיתי לשנות אותך, רציתי שתהיה דומה יותר לי, אבל כשאני מסתכל עליך עכשיו אני מבין שהיית דומה לי עד כדי גיחוך כל הזמן הזה. ואני… אני עשיתי איתך בדיוק את אותן הטעויות שאבי עשה איתי. אתה צודק, אני באמת כמוהו. אבל כך גם אתה. אנחנו כולנו דומים אחד לשני, זה בגלל שאנחנו משפחה. אנחנו שושלת. כל האחרים בגדו או מתו, או בגדו ואז מתו. אבל אנחנו כאן. מזועזעים, אך איתנים כפי שתמיד היינו ותמיד נהיה."
אדוארד שתק. כל ניסיון לחפש דמיון כלשהו בינו לבין המלך עורר בו בחילה, במיוחד בגלל שזה היה קל מידי. כששיין כעס עליו, הוא נהג לקרוא לו מניפולטיבי. שקרן שלא אכפת לו מדבר מלבד עצמו. ריין הייתה אומרת שהוא רואה את כל מה שכולם מנסים להסתיר, ומשתמש בזה כנגדם. ובעצם, כל הדברים האלה לא היו בדיוק הדברים אשר אדוארד הטיח בטריסטיאן? מניפולטיביות, אינטרסנטיות וקור רוח נבזי. אולי הם באמת היו דומים, הוא אביו וסבו. אולי בכל זאת היה משהו בכל הדיבורים של טריסטיאן על שושלת ומשפחה.
"אתה יודע, בגילך, גם אני לא הרגשתי שייך למורשת שלי. שוטטתי הרחק בחיפוש אחר משמעות, ולא הייתי מסוגל לדמיין את עצמי שולט על הממלכה ביום מן הימים. לעזאזל, חלק ממני פשוט רצה לברוח ולא לחזור. ממש כמוך."
"ואז, מה קרה?"
"אז פגשתי את אימא שלך." הגנרל נשען לאחור כאשר הזכרונות עלו בו, היה נראה שהוא נהנה מהם. "אז התחלתי להרגיש שאני בעצם לא כל כך אבוד, שהחיים שלי אולי בכל זאת זורמים במסלול הנכון. ואתה יודע מה? צדקתי. הכל פשוט היה חלק מהתהליך שכל אחד מאיתנו חייב לעבור. ילדות, מרד, אישה, משפחה, תפקיד שנועד להכין אותנו ואז, לבסוף, מלוכה."
אדוארד גיחך קלות. "קשה לי לדמיין אותך בתור מורד. את עצמי בתור מלך, לצורך העניין."
בחבטה פתאומית, טריסטיאן זינק לעמידה, וניגש אל הפינה בה הוא הצטופף ממקודם. כשחזר, הייתה בידו אבן קטנה ומחודדת.
"זה רק חלק מן המעגל, אדוארד."
במאמץ רב, הוא חרט עיגול צולע בקרקע.
"תראה, אתה כאן. גיל עשרים, מרד. ואני כאן, כמעט חמישים, הכנה לשלטון. וכשאתה תהיה בשלב שלי, הילד שלך יגיד לך בדיוק את זה. שהוא לא יכול לדמיין אותך בתור מורד או את עצמו בתור מלך. ואתה, תאמין לי, אתה כבר תהיה מאוד מסוגל לדמיין את עצמך בתור מלך. לדמיין את עצמך בתור מלך יהיה הדבר החביב עליך לעשות." הוא צחק צחוק מוזר. "הכל מחזורי, הכל מעגלי, וכל עוד אתה בתוך המעגל- אתה בסדר. אתה לא אבוד. והנה, אתה ממש פה, בתוך המעגל. ותוך כדי שאנחנו מדברים, אתה מתקדם. אני רואה את זה בעיניים שלך, בני, אתה מתחיל להבין על מה אני מדבר. אתה מתחיל להבין שכל הסיפור הזה הוא בעצם סוג של מרד נעורים מאוד מאוד ארוך. וזה בסדר. אני מבין. הסיבה היחידה שהוא ככה היא בגלל שאני דחפתי אותך במעלה המעגל מקדם מידי, לא נתתי לך למצות את הילדות ואז נדחפת ישר למרד ואז בנג'מין הניח עליך את הטפרים שלו והכל יצא מכלל שליטה. אני מצטער, אבל עכשיו אפשר לתקן את זה. קדימה. הגיע הזמן לשלב הבא במעגל. אתה לא חושב?"
אדוארד הביט בו בהיסוס, היה קשה לו לקבוע אם הרצון להיענות הגיע מהדחף לרצות את אביו, או מהתחברות כנה לדבריו. היה משהו מנחם במחשבה על הגלגל הטבעי הזה, על כך שהוא אינו בעצם חיית פרא אבודה אלא רק עופר ששוטט מעט רחוק מידי. עופר שעתיד, ביום מן הימים, להפוך לצבי איתן. הוא רצה להיות צבי, כמו אביו. הוא רצה לחוש וודאות כלפי עתידו, לשמוע מילים טובות, ללכת בשביל בטוח עם מורה דרך מנוסה לצידו. הוא, או לכל הפחות חלק ממנו, באמת רצה להיות נסיך.
"אני מקווה שאתה לא מרגיש שאני מתמרן אותך שוב…" אמר טריסטיאן בצער. אדוארד מיהר לנוד בראשו.
"לא. אני פשוט… חושב."
"על המעגל?"
"בערך. על השלבים הבאים. זה שינוי גדול, אתה יודע. עבר הרבה מאוד זמן מאז שניסיתי לחשוב על עצמי חי… ככה. כמוך. איפה בכלל מתחילים?"
טריסטיאן העביר את אצבעו לאורך העיגול שחרט על הקרקע. "טוב, אם תרצה לסיים את שלב המרד שלך, מן הראוי שתתחיל בשלב הבא… ותמצא לך נערה."
הוא לכסן מבט משועשע אל בנו. "נערה?" שאל אדוארד. "אתה מתכוון…"
"זה רק טבעי, אתה מחפש להתבגר, להתקרקע, להמשיך בחייך. איזו דרך טובה יותר יש לעשות זאת?"
אדוארד התפתל באי-נוחות. הוא התקשה לדמיין את ריין נשארת לצידו כאשר הוא פונה חזרה לשורשיו, ועם זאת, רק הניסיון גרם ללבו להאיץ.
"אתה מסמיק…" ציין טריסטיאן, במין התגרות משועשעת. "אל חשש, אני יודע כמה מאיים יכול להישמע החיפוש אחר עלמה ראויה. בשביל זה יש לך את אביך לצידך! זה לא ממש תחום המומחיות שלי, אבל למה לא… נשדך לך מישהי!"
"לא!" אדוארד הזדעק. טריסטיאן נראה הלום במקצת.
"כלומר… אני לא רוצה שתשדך לי אף אחת. זה פשוט ש… אה… יש מישהי. בסדר?"
חיוך רחב התפשט באיטיות על פניו של הגנרל הראשון, משועשע ומוקסם ואבהי להפליא. "אז לזה התכוונת כשאמרת 'חברים'… זה בסדר, אני מבין, אין כמו אהבה ראשונה. אז מה אם היא לא מלומדת או מפקדת מכובדת? קח אותה איתך. אני כבר אטפל במצקצקי הלשון למניהם."
"אני… לא חושב שהיא תסכים לבוא."
ובאותה מהירות בה הוא הופיע, החיוך נעלם מפניו של טריסטיאן.
"מה?"
"היא מאמנת. בצבא המורדים. וגם יועצת אסטרטגית וסגנית-לא-רשמית ועוד הרבה מאוד דברים. והיא נלחמת מאז שהיא נולדה בערך. אבא שלה גם היה מורד, הוא לימד אותה לקרוא צפנים לפני שהוא לימד אותה לדבר. יש לה זאב בלהות בתור חיית מחמד, בסדר? אני לא חושב שהיא תסכים לבוא איתי ולהיות נסיכה."
הגנרל בחן אותו ארוכות, ומבטו הפך לפחות מרוצה מרגע לרגע. "אני מניח שזה אותו זאב בלהות שכמעט שבר את כל הצלעות שלי, ושהנערה שאתה מדבר עליה היא רייבן קלאוד? יצור בלתי נסבל, פושעת מבוקשת וארוסתו של אדם אחר?" הוא נעמד. "זו מי שאתה 'לא יכול לנטוש'?! פרחחית עם בעל לעתיד?! אתה נשאר כאן, בחור העלוב הזה, עם כל האנשים שלא מסוגלים להעריך קמצוץ ממה שאתה מסוגל להיות, בשביל זה?! בשביל חבורת ילדים?!"
"א- אבא…" אדוארד יבב. הצעקות קרעו את ליבו, וביטחונו החדש התחיל להתערער.
"בן שלי, " טריסטיאן רכן אליו, מעביר יד בין הסורגים ומושיטה אל פניו. "אתה הנסיך, היורש היחיד שלי. תסתכל מסביב, זה באמת כל מה שאתה רוצה בשביל עצמך? לחיות כאן כגולה, להילחם נגד כל מה שהיית אמור להיות, בשביל מורדים ששונאים אותך ואת המורשת שלך? תשחרר אותי מפה. נברח ביחד. נלך לארמון ושם תקבל את כל מה שכאן לעולם לא היו חושבים לתת לך. אני לא מדבר רק על נוחות וביטחון. אני מדבר על שייכות, מטרה, זהות. הזהות שלך. מי שאתה נועדת להיות. אתה לא רוצה את זה בשביל עצמך? בשבילנו?"
לבו של אדוארד השתולל בחזהו. הוא לא הצליח לשמוע דבר מלבד שאגת הפעימות או להרגיש דבר מלבד המחנק הכואב בגרונו. לפני שהצליח לעצור בעצמו, הוא נעמד. טריסטיאן קרא לו לחזור אבל הוא רק כשל אחורה בפחד. הגוש הכבד בתוכו רק גדל וגדל, מקשה עליו לחשוב, לנשום. הוא הסתובב, ורץ בכל כוחו אל מעבר לעיקול שיסתיר אותו מעיניו הרושפות של אביו. כל מה שהוא רצה היה לחזור למיטתו, לצד שיין ולהקשיב לדממה. אך מיד הוא הבין שזה לא מה שעומד לקרות.
הוא התנגש במשהו בעוצמה. למרות שזה היה קטן ממנו, הוא היה האחד שניתז אחורה. ולנטיין אילטאגון עמדה שם, עורבת בין פיתולים וצללים ומקשיבה. בידיה נחו הלחם העבש והמים שהיא ככל הנראה תכננה להביא לטריסטיאן. הוא התפלל לכל אל שהוא הצליח לחשוב עליו שהיא לא עמדה שם מספיק זמן כדי לשמוע את שיחתו עם אביו, אבל החיוך הרחב על פניה רמז אחרת.
באצבע אחת, היא החווותה לו להישאר בשקט, ולעקוב אחריה כאשר היא יוצאת מן המערה בצעדים חרישיים. כאשר הוא הלך שם, מאחורי האישה הקפואה הזו שכל אחד מצעדיה וכל אחת מנשימותיה נמדדו בקפידה, הוא הרגיש את הפאניקה נאבקת לגנוב את השליטה על גופו. הוא הרגיש את הנוצות השחורות רושפות מתחת לעור שלו, ורק שבריר קטן של ספק הניע אותו לעצור אותן.
"עכשיו, מר היידס, כאשר עזבנו את טווח השמיעה של הגנרל," היא הסתובבה אליו. משהו רע נצנץ בעיניה. "אני חושבת שיש לנו שיחה לנהל."
הוא בקושי הספיק לפתוח את פיו, והיא כבר קטעה אותו.
"-ובבקשה, תחסוך ממני תירוצים או הסברים שקריים. שנינו יודעים בדיוק מה שמעתי."
"אז מה כבר תרצי שאני אגיד?"
"קיוותי להצעה."
"הצעה?"
"אתה יודע, סחר חליפין פשוט. אתה רוצה שאני אשמור קצת מידע לעצמי? אין שום בעיה. אני רק אצטרך שתעזור לי להשיג קצת מידע שיחליף אותו."
לסתו של אדוארד ננעלה. "איזה סוג של מידע?"
"מידע מהסוג שרק אתה יכול להוציא ממנו."
"לא."
היא נאנחה. "ובכן, אם ככה אתה רוצה שזה יקרה. אני מניחה שיש רק דרך אחת בשבילנו להמשיך מכאן. אני אגש לפיטר, והוא ינהג בך כמו שהוא נוהג בבוגדים. הו, כמה חבל… אחרי שסוף סוף הצלחת לגרום לו להאמין בהצגה הגדולה שלך. אני תוהה מה הוא יגיד, כאשר הוא יבין שהחבר עליו הוא התאמץ כל כך להגן שיקר לו במצח נחושה כל הזמן הזה." היא לכסנה אליו מבט נבזה. "למרות… שאתה בבירור מוטרד יותר ממה שמיס קלאוד תגיד."
אדוארד רצה לצרוח, אך מצא את עצמו מגחך.
"את טועה. יש לנו הרבה יותר מדרך אחת להמשיך."
הוא לקח צעד אחד, מדוד, לכיוונה.
"אני יכול לברוח. אני אפילו יכול לשנות צורה, לשבור את הסורגים לקחת את אבי ולברוח איתו."
ההבנה חלחלה אל תוכו באותה איטיות בה היא חלחלה אל תוכה, וחיוך איטי, רע ממש כמוה, הזדחל אל פניו. "אני יכול להרוג אותך לפני שבכלל תספיקי לצרוח."
קיפאון תקף אותה לשבריר השנייה, ואז היא ניסתה להימלט, אך הוא חסם בגופו הכל כך יותר גדול. "את דחקת אותי לפינה, גברת אילטאגון, ובתור המפקפקת העיקרית בשפיותי: הייתי מצפה שתדעי שאני לא אדם שכדאי לדחוק לפינות."
עיני השקד החומות שלה התרוקנו מאציליות והתמלאו באימה. היא כבר לא נראתה כמו מפקדת מכובדת אלא כמו החולדה העלובה שהיא באמת הייתה, והוא כל כך נהנה לראות את זה. הוא התענג על איבוד השליטה שלה, על הקור המניפולטיבי שנקרע לרסיסים ונשבר כאשר היא הבינה את מה שהוא היה צריך להבין ממזמן: הוא יותר חזק ממנה. והוא יכול גם להיות יותר חזק מפיטר, ומבנג'מין ומאבא שלו ואפילו מהמלך. עכשיו, כשמשמעותו של כוח היא רקימת תוכניות והפעלת מניפולציות, הוא יכול להיות הכי חזק בעולם. למה לא? היה לו את הכישרון והוא היה נואש מספיק. אם הוא רק ישחק את קלפיו בחוכמה, הוא יהיה יכול לדאוג שרצונם של אחרים לעולם לא יכפה עליו שוב.
הוא חייך אל ולנטיין את אותו החיוך המזויף שהיא חייכה אליו בכל פעם בה היא חששה שהוא יאבד את עשתונותיו, ולקח חצי צעד אחורה. מפנה לה נתיב בריחה, אך שומר על הזכות לחסום אותו כרצונו. "יש לי הצעה בשבילך. את לא תהרסי את חיי, ואני לא אסיים את שלך. מה דעתך על סחר החליפין הזה?"
חיוורת כמו סיד, היא הנהנה ברעד.
"אה, ואל תגשי לפיטר בבקשה. הוא לא יאמין לך, או לפחות לא יאמין לך מספיק בשביל להציב שמירה על האוהל שלך בלילה. ואת בוודאי יודעת מה תנשמות עושות לעכברושים בלילה."
ואז, הוא השלים את הצעד, ושיחרר אותה לחופשי. כמובן שהיא ברחה בריצה ברגע בו היא יכלה, והוא רק נשאר שם להתענג על כמה שונה הייתה הדהירה הזו מהצעדים המדודים בהם היא הגיעה.