היסודן האחרון 88- מנגינות ילדות ורגעי לבד

פיטר קיווה שהוא לא נראה אטום כמו שהוא הרגיש.
כלומר, כאב לו לשמוע את קולה הסדוק של לוסיה, והוא כל כך הצטער שלא הייתה לו דרך לעזור לה. אבל, כאמור, באמת לא הייתה לו שום שמץ של דרך לעזור לה. היא רצתה לדעת מה מצב הקבוצה המקבילה לשלה בחזית, אבל לפיטר בעצמו לא היה מושג קלוש.
"איך יכול להיות שאתה לא יודע אם קבוצה זקוקה לתגבורת?! מי בדיוק ידע אם לא אתה?!" היא צעקה. הוא לא רצה להגיד לה שהוא לא יודע בגלל שאף אחד לא יודע בגלל שרוב הסיכויים שכל המחלקה הזו נפלה למארב, ואיש, כולל אחותה הצעירה, לא שרד. במקום זאת, הוא שלח אותה לשאול את רוי אדמס. אין שום סיבה שרוי ידע יותר ממנו בשום נושא, כמובן, להתחשב בעובדה שהמחסור הקל ברגליים מנע ממנו מלהשתתף בפעילות מלחמתית-אסטרטגית לאחרונה. אבל הוא היה בחור טוב עם לשון טובה שהיה זקוק לקצת חברה, וללא ספק היה מנחם יותר מלאיון שבעיקר רצה לרסק בידיו החשופות כיסא עץ נוסף.
אחרי שלוסיה יצאה, נכנסה ולנטיין. מביאה איתה הילה של הוד קריר בניחוח עדין של טינה. מאחוריה היה חסר, כמו זנב לשועל, נער שדוף וחיוור שירשום כל מילה שנייה שהיא תגיד. פיטר חש את הצורך להשתתף בצערה פעם נוספת, אבל מתוך ההבנה שהיא תסבול מכך קשות, הסתפק בלשאול לשלום השבוי.
"שלומו מצוין, למעשה. נחמד לו. הוא צייר את סמל המלוכה על קיר התא שלו והזמין אותי למשחק שחמט."
"אני מניח שהוא לא מסר הרבה מידע?"
ולנטיין גיחכה במרירות. "תלוי אם אתה מחשיב בדיחות קרש על צבא המהפכה כמידע."
"אני מבין… אלו לפחות בדיחות טובות?"
היא תקעה בו מבט מצמית, כאילו לפתע השעשוע הממורמר והמשותף שלהם הפך לעוד טיעון שמוכיח שהוא צעיר וטיפש מכדי להיות מנהיג אמיתי. ואז, היא גיחכה שוב.
"הן מצויינות בעיניי, אבל ייתכן שזה רק בגלל שכולן עליך."
בחינניות חתולית, היא התיישבה על הכיסא שמולו. הבעת פניה הרצינה, ואיתה כל החדר.
"אנחנו חייבים למצוא דרך לדובב אותו. השיטות הקונבנציונליות לא עובדות. הוא מזהה כל טכניקה בה אני מנסה להשתמש לפני שאני משתמשת בה, וכאשר אני מאבדת ריכוז, הוא כמעט מצליח לחקור אותי! זו אינה המומחיות שלי, פיטר. אתה יודע את זה."
פיטר חשב לעצמו שאם ולנטיין מודה שהיא לא טובה במשהו, המצב חייב להיות רציני.
"נקרא לסקיי." הוא קבע. "זה לא יהיה יפה, אבל נשיג מה שאנחנו צריכים."
ולנטיין נחרה בבוז עמוק. "אתה חושב שסקיי, שלא הוציא איש מאנשיו מהמאורה שלו לכבוד המלחמה, יבוא למרכז המחנה שלנו כדי לתחקר שבוי ולחזור הביתה? וגם אם זה יקרה, יקחו שבועות עד שהוא יקבל את ההודעה שלך, שבועות עד שהוא יארגן את ענייניו, ועוד כמה שבועות עד שהוא באמת יגיע לכאן. אנחנו לא יכולים לחכות כל כך הרבה זמן."
כאב עמום החל לפעום בראשו של פיטר, הוא עיסה את רכותיו בתסכול. "אז מה בדיוק את מציעה לעשות?" ולנטיין זקפה את סנטרה, והביטה בו באצילות חסרת מורא.
"אני מציעה שנשתמש באדם הכי קרוב לקלף מיקוח שיש לנו."
"לא."
"כן."
"תגידי לי שאת לא רוצה לנצל את אדוארד בשביל החקירה הזו." פיטר נעמד, והחל מהלך הלוך ושוב בחדר הקטן. "זה לא אנושי."
"עם כמות הצרות שהוא הביא בשלושת הימים האחרונים, יש לנו כל הצדקה לבקש קצת בתמורה."
אגרופיו נקפצו.
"אנחנו קיבלנו די והותר בתמורה. אנחנו כמעט קיבלנו את החיים שלו בתמורה! לא. אני מסרב. זה יותר מידי."
"ומה קרה להחלטה שלא לנהוג באיפה ואיפה?"
הוא פנה אליה בחדות. "זה לא עומד לקרות. לא בגלל שהוא חבר שלי, בגלל שהוא בן אדם והוא אחד מאיתנו. לא הייתי עושה משהו כזה לאף אחד מהאנשים שלי, בלי שום קשר לכמות הזמן שאנחנו מכירים. לא כל האמצעים כשרים, ולנטיין. אנחנו לא המלוכה."
היא לא נראתה מתרשמת במיוחד. "אתה צריך להבין," קולה היה רך, כמו קול שמדברים בו לילד קטן. "תנסה לראות את התמונה הכוללת. אולי עכשיו, בעת מלחמה, אנחנו נאלצים לעשות דברים שאולי אפילו עשויים להיראות כאילו הם מקרבים אותנו אל השפל המוסרי של המלך, אבל זה רק בגלל שאין לנו אפשרות אחרת! האויב שלנו לא מוסרי ולכן אנו נאלצים להשתמש באמצעים מפוקפקים בעצמנו, על מנת שבעתיד, בזמנים טובים יותר, נוכל להנהיג משטר הוגן וצודק. אתה מבין?"
עיני השקד שלה היו מלאות בחום מזויף להחליא.
פיטר לקח נשימה עמוקה וספר בליבו עד עשר. הוא ניסה לזכור את כל הדברים שאבא שלו אמר לו על ולנטיין פעם, שהיא אדם טוב ואינטילגנטי, שפשוט סובל מבעיית אגו קטנה. הוא ניסה מאוד מאוד לזכור את התרומה שלה להפיכה שלו לאדם שהוא היום, ורק אז הוא דיבר.
"אני לא ילד. אני לא סגן. אני לא האחיין הקטן שלך ואת לא צריכה לחנך אותי. כמה שאני מעריך את התרומה שלך ושל האנשים שלך למלחמה הזו, את לא התחלת אותה, ואת לא המנהיגה שלה. אני אמרתי שלא נשתמש באדוארד ככלי חקירה, ולכן זה מה שיקרה. אני מצטער שהמצב הגיע לנקודה כזו, אבל צריך לסיים את משחקי הכוח בנינו כאן ועכשיו; יש לנו מספיק בעיות גם בלעדיהם. את מבינה?"

פיטר קיווה שהוא לא נראה מרוצה מעצמו כמו שהוא הרגיש.

סומק הציף את פניה של ולנטיין, כלוא בין שרטוטי קמטים מעודנים. סומק של הלם, ואולי אפילו עלבון. הוא היה כל כך מוזר וכל כך מענג, כמו פארודיה שנונה על משהו שבמשך שנים נאסר עליך לצחוק עליו.
"לאיון," היא ביטאה את הכינוי במאמץ גלוי, אולי בגלל שעבורה הוא היה שם למנהיג המהפכה, ולא לילד של בנג'מין. "אני… כלומר, כל מה שהתכוונתי היה… אני באמת אובדת עצות, ופשוט… אני… אני… אני מתנצלת. נדמה לי שסקיי שלח לי לפני כמה שנים מכתב עם כמה עצות בנוגע לתחקור אסירים, אולי אוכל למצוא אותו."
"אני בטוח שתוכלי." פיטר חייך חיוך חביב ורחב. "ביום בו את, האישה שלימדה אותי איך לסדר לפי הא'-ב' מסמכים שכתובים בשפה שאף אחד משנינו לא ראה מימיו, לא תמצאי את הדפים שלך- אני אכין מטוסי נייר מכל אלו שנשארו."
היא גיחכה גיחוך נבוך במעט. "וכל זאת אחרי שלא הצלחתי לשכנע את אבא שלך להפסיק להשתמש במכתבי מודיעין כתחתיות לספלי קקאו." באותה חינניות בה התיישבה, ולנטיין נעמדה ופנתה אל כיוון הדלת. רגע לפני שעזבה, היא נתנה בפיטר מבט ארוך וסוקר.
"אתה נעשה אפילו יותר דומה לו בכל יום שעובר."
ואז היא עזבה. משאירה אותו לצנוח בכבדות אל תוך דקה חטופה של אבל והרהורים.
בין פיטר לולנטיין תמיד היה חיבור משונה שכזה. היא ידעה עליו הרבה יותר משידע עליה, והוא גילה פעם אחר פעם שאביו חלק איתה במכתבים שהם החליפו עוד פרט קטן אודות ילדותו. היא עשתה בשבילו המון, אבל גם מעולם לא הפסיקה לזלזל בו ולהניח מולו מכשולים מיותרים. והיה לה הרגל עקשן של לציין בכל הזדמנות כמה פיטר דומה לאביו. זה היה הגיוני, הם היו שניים משלושת האנשים חיים שבאמת הכירו את בנג'מין לעומק ומקרוב, והשלישי לא הראה הרבה נכונות להעלות זיכרונות ולהתאבל בצוותא.
כלומר, גם ולנטיין ופיטר לא ששו לעסוק בדברים שכאלה ביחד, אבל לפעמים, כאשר מגוון רחב של תנאים נדירים הצטלבו לכדי סיטואציה מושלמת, זה קרה. אז התנהלו ביניהם שיחות כל כך יפות, שוברות ומחממות לב. לפעמים הם היו יכולים לדבר במשך שעות, על אבא שלו ועל אימא שלו, על היסטוריית הממלכה המועטה שהייתה להם ההזדמנות ללמוד, ועל כל מיני דברים שניתן לקרוא עליהם בספרים שנשכחו תחת רגלי ארונות במשך יובל. דברים כמו מלחמת הקסם, מכשפים, רוחות וקללות וברכות. בשעות שכאלה הוא היה יכול לשכוח כל מבט מצמית או אמירה מתנשאת שהיא אי פעם ירקה לכיוונו, ולשקוע עד מעל הראש בכל מה שיש להם במשותף. הו, זה היה נהדר כל כך ורחוק כל כך מאותו הרגע.
הדלת נפתחה פעם נוספת. הדקה החטופה שלו, כמנהגן של דקות חטופות, באה לקיצה. אך בדלתו לא הופיע עוד מפקד זועם או אחות מבולבלת, אלא האישה היפה ביותר בעולם.
הוא קם, ותוך צעד וחצי היא כבר הייתה עטופה בחיבוק האוהב שלו. "כשהתעוררתי כבר לא היית… במקום לעבוד, ביליתי את כל הבוקר בלהתגעגע אליך." הוא התרחק, אך רק כדי להביט בעיניה ולשקת למצחה. "מה את בכלל עושה כאן כל כך מוקדם? חשבתי שסיכמנו שתפסיקי לשלוח אותם ל'ריצה עד הודעה חדשה' כדי לבוא לבקר באמצע היום. לא שאני מתלונן, חס וחלילה. אבל זה פשוט שאנשים התחילו עם בדיחות לא הולמות… ואני פשוט לא ממש יודע איך…"
היא הניחה יד על שפתיו, עוצרת אותו מלהמשיך.
"עכשיו שש וחצי. סיימנו בזמן, ועוד דחיתי בקשת יציאה לחזית לפני שהגעתי לפה. בוא נצא החוצה, נראה לי שהיית סגור בחדר הזה יותר מידי. אתה כבר מאבד תחושת זמן."
הוא חייך, שיכור מאהבה. אולי היא כבר לא כועסת- היא לא נראית כועסת. או אולי היא כל כך כועסת עד שהיא עברה את שלב החמצות הפנים וההתעלמות, ופשוט מחכה בסבלנות להזדמנות לדחוף אותו מצוק? זה בהחלט נשמע כמו משהו שריין תעשה, והיה קשה לטעון שזה לא אפילו קצת מגיע לו.
במחוות גישוש, הוא לקח את ידה בידו. היא לא אחזה בו בחזרה ממש, רק קצת, ויצאה מהמשרד לכיוון המטבחים. זה רע? זה טוב? פיטר לא הצליח להחליט. והוא עוד היה אמור להיות מוצלח בדברים שכאלה…
כמו תמיד כאשר הוא שוטט במחנה, אנשים ניגשו אליו תכופות עם שאלות כאלה או אחרות. הוא ענה לחלקן, ואת חלקן שלח לאנשים בקיאים ממנו באותו הנושא. אבל, את חלקן הנכבד ריין דחתה בטענת "אנחנו ממהרים לארוחת ערב."
כמובן שהתור לאוכל היה, כרגיל, עמוס עד כדי התפקעות. לפעמים, כאשר היה עליו לחזור במהרה לאוהל שלו עבור עניינים חשובים, הוא תפס את אחד מנערי המטבח וביקש ממנו להביא לו כיכר לחם ונזיד. אבל כאשר היה לו את הזמן, כמו היום למשל, הוא העדיף פשוט לעמוד בתור עם כולם; זה תרם מאוד לתדמית העממית שהוא טיפח. מנהיג צריך להראות לאנשיו שהוא לא שונה מהם, ובטח שלא טוב מהם. זהו ההבדל בין מנהיג לשליט.
"כמה שאתם מקסימים ביחד…" אמרה אישה לא מוכרת ממאחוריהם. פיטר הסתובב אליה בחיוך שובה-לב. "לא יותר משניכם."
במבטו הוא החווה לגבר הצעיר והסמוק שכעת הרפה מהיד של האישה, שניהם נדו בראשיהם נמרצות. "לאלאלא, זה לא ככה," אמרה האישה. "אנחנו רק ידידים טובים, זה הכל."
"ברור, ברור. גם אנחנו." הוא צחקק, ונטע נשיקה קטנה על שפתיה של ריין. שני הצעירים האדימו כמו זוג עגבניות מבשילות בשמש, ופיטר פשוט ידע שהשעון מתקתק עבורם. יש סוג מסוים של ידידות, הוא חשב, שבא רק כהקדמה לאהבה. וזה היה הסוג החביב עליו.
הארוחה הייתה נהדרת, בנזיד צפו נתחים נדירים של בשר צבי, כמה מהציידים נתקלו בעדר אתמול. מזל שכך, בגלל שזה התחיל להיראות כאילו לאנשים נמאס מאורז עם עשבי בר חמצמצים. לפיטר לא היה אכפת. הוא בילה את כל חיו בתוך הבסיס, וזה לא כאילו שם היה הרבה בשר או אפילו עשבי בר חמצמצים. אך ריין, לעומת זאת, נראתה פחות מסופקת.
"טעים לך?" הוא שאל בטון חביב. היא לא הגיבה, רק המשיכה לנבור בקערה.
"זה המתכון של 'אפונה', את אוהבת אותו."
מכשפעם נוספת, לא הגיעה תגובה: הוא העביר לקערה שלה את נתח הבשר הגדול שבבירור חולק לו בכוונה.
"לא, לאיון, אתה לא צריך לעשות את זה." היא סוף סוף הביטה בו, עיני הלילך שלה זהרו.
הוא חייך אליה, והעביר ליטוף לאורך לחייה. "אני יודע, אבל אני רוצה לראות אותך מחייכת."
באי נוחות קלה, אך עדיין בעדינות, היא התרחקה מידו. מבטה הפך מעט עצוב.
"אני מצטערת שאני כזו קודרת… זה פשוט… זה היה יום ארוך."
"אין לך שום דבר להצטער עליו." במאמץ רב, הוא החזיר את ידו לחיקו, נאבק שלא להראות את תחושת העלבון. "אני מבין. ו… אם תדברי איתי, אולי אני אוכל לעזור."
ריין נאנחה. "אני בסדר. רק צריכה קצת מנוחה."
פיטר הכיר את ה'אני בסדר' הזה. זה היה ה'אני בסדר' שאתה נותן למישהו שלא יכול לעזור, ולא מבין אותך מספיק בשביל לדעת את זה. היה בו משהו מגונן, אבל גם שומר-סוד. והוא כאב כמו אגרוף בבטן. היא יודעת שאין דבר בעולם שהוא לא היה עושה בשבילה, ועדיין,היא לא אומרת מה היא צריכה. היא לא נותנת לו לשלב את ידו בידה. אולי זה כבר לא כעס? אולי זה משהו גרוע בהרבה?
שארית הארוחה עברה בשקט, למעט רסיסי שיחה קלושים שפיטר נאבק להשאיר בחיים, למרות האדישות של ריין. היא לא הפסיקה להביט סביב בחיפוש חסר מנוח, וכשהוא שאל, היא טענה שהיא "סתם, בוהה."
הוא לא היה טיפש, כמובן שהיא חיפשה את אדוארד. זה לא הטריד אותו. אבל השקר, לעומת זאת…
אחרי האוכל, פיטר היה צריך לחזור לעבוד. הוא ניסה לשכנע אותה לבוא איתו, שישבו ביחד כשהוא כותב מכתבים למפקדים בחזית, אבל היא טענה שהיא לא רוצה להיות סגורה כרגע. "אני רוצה להסתובב קצת." היא אמרה. "אולי לבדוק מה שלום שיין, לא ראיתי אותו היום."
"שיין זה אומר אדוארד, נכון?"
מבטה הפך המום מעט לפתע, כמו של ילד שנתפס בשקר. היא זעה באי-נוחות. "אה… אולי.. כלומר, אם הם במקרה יהיו ביחד, אז אולי אני אראה גם אותו… אבל אתה יודע, כלומר, בעיקר שיין."
לרגע הוא התחיל להרגיש כעס ועלבון מתערבלים אילו באילו בבטן שלו, אבל הוא עצר אותם: וחייך חיוך חם.
"אין שום בעיה." הוא התכופף אליה, מניח יד אוהבת על כתפה. "גם אני דואג לאדוארד. בואי, נלך לחפש אותו ביחד. בסדר?"
ואז, בפתאומיות מדהימה, האוויר המתוח ביניהם נרפה. גופם העצבני נרגע, ומבטי אשמה הוחלפו בחיוכים. מעט מעורערים אמנם, אבל עדיין נעימים. ממש כמו האהבה שלהם. והם הלכו ביחד, רוח נעימה נושבת ביניהם, כמעט כמו לפני הגילוי על הקשר בין טריסטיאן לאדוארד. בצעד קליל ונינוח, הם עלו למצוקים ושוטטו שם תוך שיחה אגבית על כל הדברים שקרו כאשר ריין לא הייתה בנמצא. זה היה נורמלי להפליא, וחסר לפיטר כמו אוויר לנשימה.
"אה, שכחתי להגיד לך," הוא אמר, בעודם מפלסים להם דרך בין פיתולי המערה. מכשלא נמצאו ביער, הוחלט לחפש את אדוארד ושיין בפינת הלינה שלהם. "זוכרת את אדגר?"
"הנפח?"
"לא, זה גרגור. אדגר הוא צעיר כזה, עם שיער שחור, חוש הומור רע והרבה כוונות טובות?"
ריין צחקה. "כן כן, המאמן החדש. נזכרתי."
"אז הוא החליט שהוא רוצה לקחת את הקבוצה שלו לגייס אנשים מהמזרח."
"בבקשה תגיד לי שלא הרשית את זה!"
"כמובן שלא, אבל אני עדיין אשמח אם תוכלי לקחת אותו לשיחה ולחדד את העניין. נראה לי שהוא יקשיב לך יותר מלי."
ריין הנהנה לאות הסכמה. וכעבור דקות מספר של הליכה, צליל משונה הגיע לאוזניהם. מעין שריקה מעודנת שהתבררה כיותר ויותר מוזיקלית ככל שהם התקרבו אליה. המנגינות היו מוכרות לפיטר, ונעימות לאוזניו. הן הזכירו לו ארוחות חגיגיות מהילדות שלו, בהן אביו היה מוריד את בד הקטיפה שהגן על הפסנתר הקטן והרעוע מתנאי הבסיס הקשים, וכולם היו רוקדים לשירים שניגן. למעשה, הוא אפילו זיהה את השיר הספציפי שנוגן באותו הרגע. זה היה שיר ערש מילטנטי בשם 'תזמורת העכברים' שגולל את סיפורם של חבורת עכברים שיוצאים למלחמה בחתול.
פיטר הגביר את קצב הליכתו בציפייה, ובמהרה נתגלה להם סוף המערה. קיר אבן גדול, ולמרגלותיו, מעיין קטן שנובע בזרזיף רך. לידו נפרשו שתי ערימות של שמיכות ושלל חפצים אישיים, אשר היו מסודרים, בין היתר, על מדפי אבן סמוכים שללא ספק היו פרי ידיו של שיין. ממש כמו הכניסה הצרה (ויש יגידו, ברת הסגירה) לחלל הקטן שלהם, הבריכה שמנעה מהמים שנבעו מהמעיין להרטיב הכל, ואולי אפילו המעיין עצמו. במרכז החלל, אדוארד ישב בשילוב רגליים, וניגן על חליל משונה עשוי אבן. סביבו שיין ריקד ריקוד מגושם, שאולי אפילו אפשר לכנות חמוד. כל זה, הכוונה, עד שהם הבחינו באורחים שלהם. ואז, שניהם קפאו בהלם ולטשו מבט קרוע בריין ופיטר.
"לא ידעתי שאתה יודע לנגן." אמר פיטר בעליצות, מקווה לשבור את ההלם. אדוארד מיהר לתחוב את החליל מתחת לערימת השמיכות, כאילו כעת אין להם שום דרך לגלות היכן הוא נמצא.
"אני מכיר את השיר הזה. זה היה 'תזמורת העכברים', נכון? 'וגם גור רך בקרב קורבן נפל, לא יהיה כה רך אם וכשהוא יגדל. ואף שוחה לא הופקרה, ואף רובה לא נדם, עד שקיסר החתולים התבוסס בדם.'"
כל שלושת הנוכחים הביטו בו בזעזוע. אם כי בעוד שריין ושיין נראו מודאגים בעיקר מכמה אלימים היו שירי הילדות שלו, אדוארד התעסק, ככל הנראה, בעניין מהותי בהרבה.
"לשיר קוראים 'מרד העכברים', ואלו לא המילים. זה אמור להיות 'ובאומץ, נחישות והרי ייסורים, נכלא גם אחרון אחרוני מורדי עכברים. וחתול לא שקט, וחתול לא נם, עד שששלום חזר לשרור באסם.' זו חייבת להיות הגרסא המקורית. אני זוכר את הספר ממנו הקריאו לי אותה, והוא בבירור היה קיים לפני כל רובה שמוזכר בגרסא שלך."
פיטר דיכא במהירות, כמעט באגרסיביות, את הטינה שהחלה מטפסת במעלה גרונו- כמו בכל פעם בה אדוארד ערער את יסודות הילדות שלו (דבר אשר קרה לעיתים קרובות מידי) ואילץ משיכת כתפיים קלילה. "כנראה שאילו גרסאות שונות מאיזורים שונים, או משהו שכזה. זה לא משנה בכל אופן."
"או שמישהו שינה את המילים כדי שיתאימו לילדי-מורדים."
נימת דבריו של אדוארד עדיין הייתה סתמית, אבל לפיטר היה נדמה שהמילים 'ילדי מורדים' לוו במרירות מסוימת. לא, הוא בוודאי דמיין את זה.
"עכשיו כשאתה אומר את זה… נראה לי שגם אני שמעתי את השיר הזה פעם!" ריין צנחה לישיבה מול אדוארד. "את הגרסא של לאיון, כשבסוף מעלים את החתול באש."
צמרמורת חלפה בפיטר. חתולים שעולים באש היו דומים מידי לאריות שעולים באש, דומים מספיק כדי לשלח בו גל קטן של רעד שכשהגיע לכוויה שעודנה התנוססה על גבו- הפך לכאב. הוא התיישב לצד ריין במהירות, וקיווה שהתנועה תסווה את הרעד.
"בגרסא של אבא שלי לא היה שום דבר על חתול שעולה באש. כלומר, הם הרגו אותו, אבל עם רובים. לא עם אש." הוא אמר. מצחה של ריין נחרש קמטים כאשר היא התעמקה בנושא, והוא מצא את ההבעה מקסימה.
"אבא שלי בטח הוסיף את האש, זה מתאים לו. בגרסא שלך בטח גם לא אמרו כלום על ניקור עיניים."
"ניקור עיניים?" הזדעזע פיטר. "זה שיר ילדים! הוא לא אמור להיות מפחיד!"
"ניקור עיניים זה לא יותר מפחיד מהחלק שאתה שרת על רצח של גורים רכים."
"רצח של גורים זה לא עד-כדי-כך מפחיד. זה עצוב, אבל לא מפחיד."
"זה כן מפחיד כש'גור' זה כינוי החיבה שלך!"
שיין מיהר לנצל את הפרצה שאפשרה לו להזדחל אל השיחה. הוא הצטרף למעגל, בין ריין לאדוארד, והתרווח בביטחון שלהם. היה נדמה לפיטר שהנער נמנע מלהביט בו ישירות, כנראה שייקח לו יותר זמן מזה להתגבר על מה שקרה.
"גור זה שם חמוד." הוא אמר, מעט נבוך. "סבא שלי היה קורא לי שמש, בגלל שאני מעצבן אבל אי אפשר בלעדי."
במבט מהורהר, אדוארד נגע בסנטרו. "מצחיק. זה מה שאבא שלי אמר על נשים."
ריין נעצה בו מבט נוזף קשות, מה שכמובן גרם לו להעלות מעין חיוך עקום אך פייסני. "טוב, זו בעצם חצי מחמאה. לא?"
במהירות מרשימה היא קמה, תפסה אותו בקצה האף, ומשכה עד שהוא התנצל. ואז עוד, בגלל שההתנצלות הראשונה לא נראתה לה כנה מספיק.
"זו רק בדיחה…" הוא נאנח, ממשש את אפו בשתי ידיים, כאילו כדי לוודא שום דבר לא זז רחוק מידי ממקומו. "בכלל, את אמרת לפני רגע שאבא שלך שר לך על ניקורי עיניים, ואף אחד לא מנסה לתלוש חצי מהאף שלך!"
ריין בחנה אותו קצרות לפני שקבעה, "יקירי, אם חצי מהאף שלך יתלש, זה יעשה לך רק טוב."
פיטר החניק נחרת צחוק בהצלחה חלקית. לא בגלל הבדיחה כמו בגלל הצורה בה אדוארד צמצם את עיניו לזוג חריצים כחולים של שנאה יוקדת.
"חשבתי שסיכמנו כבר שאסור לך לצחוק על האף שלי."
"אני ניסיתי, אבל אחרי שראיתי מאיפה קיבלת את הדבר הזה? זה חזק ממני!"
הוא גלגל את עיניו בזעף, וריין המשיכה לצחוק.
פיטר ציפה שעם הרמיזה לטריסטיאן, האווירה תהפוך מתוחה והצחוק ישתתק. זה מה שנושאים כאלה נוטים לעשות לאנשים, במיוחד בסביבתו של אדוארד. אבל, הפעם, הצחקוקים גברו על המבוכה. היה נעים לראות את זה.
הם המשיכו בשיחה שטותית. עכברים וחתולים וכינויי חיבה, והזקן של פיטר לעומת הזיפים הצעירים של שיין, וההיעדר המוחלט של שערות על פניו של אדוארד. פיטר חשב לעצמו שאם לאדוארד היו זיפים, הוא היה דומה אפילו יותר לאביו- וזה לא היה דבר שהתחשק לו לראות.
לאחר כחצי שעה של שיחה ותחנונים רבים, אדוארד הסכים להוציא את החליל שלו ממתחת לשמיכות. הוא ניגן עוד שירים רבים, אשר את חלקם הגדול פיטר הכיר. הזכרונות הציפו אותו, מילאו את נשמתו וליבו בנוסטלגיה, געגוע וכאב. הוא ציפה כל הזמן שהעולם יבזיק אל רגע ילדות כזה או אחר, אבל לא. הוא נשאר בדיוק שם, במערה, בגיל עשרים ושתיים, עם אדוארד, שיין וריין.
"גם את השיר הזה אני מכירה." ריין אמרה. "זה משהו… משהו עם ילדות, וכלב שרודף אחריהן ואוכל אותן."
אדוארד הפסיק לנגן, ופשוט בהה בה למשך שניות ספורות.
"ריין, זה שיר על עוגה. מה לכל הרוחות לא היה בסדר בילדות שלך?"
"זה רק שיר."
שיין גירד בראשו, מעט מודאג. "אני לא יודע… כשאימא שלי שרה לי, הכל היה תמיד על אהבה ושלווה וטבע וכאלה. שיר על כלב שאוכל ילדות נשמע כמו משהו די רע."
היא הביטה בלאיון, כאילו מצפה לתמיכה ממנו, אבל הוא היה מזועזע לא פחות מאדוארד. היה מובן לו למה אביו, וככל הנראה גם אביה של ריין, שינו את המילים של 'תזמורת העכברים'. זה בבירור היה שיר שנועד לחנך ילדים ללכת בתלם, לא לפקפק בשלטונות ולא לעשות צרות. אף מהפכן לא היה רוצה שילדיו ישמעו דברים כאלה. אבל למה להפוך שיר על עוגה לאחד שמספר על ילדים שנאכלים? כלומר, הוא ידע שניקולס קלאוד היה קיצוני בדעותיו, אבל לא היו לו גבולות?
אדוארד בחן אותו, מקשיב אל תוך מחשבותיו כפי שנטה לעשות לעיתים, וחיכה שהוא יגיד את כל הדברים הללו בקול רם. אבל, ריין היא ארוסתו, הוא חשב, ועליו לעמוד מאחוריה.
"תראו, כל השירים האלה בבירור עשו עבודה טובה." הוא חבק את ריין ביד אחת. "אולי הם מה שהפך אותה למספיק קשוחה בשביל להיות המאמנת הכי טובה של צבא המהפכה."
ריין חייכה חיוך ניצחון מרוצה, שהעביר בפיטר גל של חמימות. היא פשוט כל כך יפה…
המנגינה התחדשה. אדוארד הביט באדיקות על החליל ועל תנועת אצבעותיו, ויותר הוא לא עצר את המזמורים על מנת להחליק ביניהם מילים חינניות. אילו כבר לא היו שירי הילדות שפיטר הכיר, אלא דברים משונים בהרבה, זרים, אשר חסרה בהם החזרתיות המנחמת. משהו בהם הזכיר לו את צל צילון המבטא שעוד דבק בדיבורו של אדוארד כשהם היו ילדים קטנים.
הלוואי שהוא היה יכול לשמוע את המבטא הזה שוב… הלוואי שאביו מעולם לא היה מבקש ממנו ללמד את אדוארד לדבר כמוהם, ועד היום הייתה לו הי' הארוכה הזו, או הר' המתגלגלת, או הק' שהיא גם קצת ה'. פיטר התגעגע לק' שהיא גם קצת ה'.
די, הוא אמר לעצמו. פשוט תקשיב למוזיקה.
והוא הקשיב, למשך כמה דקות. הוא ממש ניסה להתרכז במוזיקה, ולתת לעצמו להתמקד בה ולהיאחז בה, להיאחז ברגע הזה, ולמנוע מהמוח שלו לשוטט למקומות אחרים. אבל… אז ריין הניחה את ראשה על כתפו, והוא נמס מרוב אהבה. הוא כרך זרוע אחת סביבה, ליטף אותה קלות, במחווה כל כך קטנה עד שהייתה יכולה לחמוק בקלות מעינייהם של שיין ואדוארד, והתחיל להתעמק בפניה במקום במוזיקה. הוא ספר את הנמשים שלה והרהר באורך וצבע ריסיה, הוא בהה בשפתיה במשך דקות ארוכות, והוא בעיקר חשב על כמה היא יפה. חיוך גדול ומטופש פרח באיטיות על פניו כאשר הוא חשב על כך שאחרי כל הלבטים והמחשבות והבהייה, הם ביחד. היא שלו והוא שלה, ויש להם חיים שלמים לבלות זו בזרועותיו של זה.
עבר זמן רב לפני שהמנגינה נפסקה. אדוארד קם, וכששיין התחיל לקום גם הוא, הוא דחף אותו בעדינות חזרה לישיבה.
"לאן אתה הולך?" שאל היסודן. בתגובה, אדוארד רק נופף לשלום וחמק מעבר לעיקול המערה. שיין נאנח.
"אני מניח שזה אומר… לילה טוב."
ריין הנהנה. "כדאי. לנו יש עוד עבודה לעשות הלילה."
ואז, הם חלקו חיבוק ארוך במידה כמעט מחשידה, ונפרדו לדרכם. פיטר התכוון לשאול על כך כאשר הם יצאו מטווח השמיעה של שיין, אבל מצא את עצמו שותק. ריין נראתה פחות מרוחקת והוא לא רצה לעשות דבר שיסכן את זה.
הם הלכו למשרד, התיישבו בשני הצדדים המנוגדים של שולחן הכתיבה הכבד, והתחילו לנסח מכתבים למפקדים של החזית. היו רבים מהם, ואדם אחר בוודאי היה מתקשה לזכור את כל שמותיהם- שלא לדבר על האופי שלהם, החולשות והיתרונות שלהם, כל מה שהם יודעים ולא יודעים והשמות שלא כדאי להזכיר במחיצתם. אבל פיטר ידע את כל אלו ועוד, מה שאיפשר לו להוסיף לעיתים למכתביו עוד דברים מלבד מידע צבאי. גם אם אילו היו רק כמה מילים טובות משורבטות על גבה של מפה, הוא ידע שכל מה שיזכיר לאנשים הללו שהם נראים, שהם מוערכים, שהם בני-אדם: יהפוך אותם למפקדים וחיילים טובים יותר. לאחד המכתבים הוא החליק חופן עלי תה שנחו במקרה על שולחנו, ולאחר טבעת שניתנה לו במתנה על ידי איש צעיר לפני שבועות מספר.
"לאיון, הדבר הזה שווה בערך שלושה מטבעות זהב. אתה לא יכול פשוט לשלוח את זה לחזית."
"למה לא?"
"מה זה כבר יעשה בחזית?"
"מה זה כבר עושה כאן?"
היא לקחה את הטבעת בידה. היא הייתה עשויה ארד, ואבן כתומה-אדמדמת משובצת בה.
"טוב, קודם כל, היא בהחלט יכולה להוסיף לכל המראה המנהיגותי שלך."
לאיון חטף אותה חזרה בשובבות. "כאילו שאני איזה גנרל שצריך תכשיטים, גלימות ושבעה תארים שהמצאתי לעצמי כדי להרגיש בעל ערך."
ריין נעמדה, מתחה את גבה לזקיפות מוגזמת, והצמידה את אגרופה לחזה בהצדעה. "כן אדוני, לא אדוני, כיצד תרצה שאלקק את ישבנך אדוני?"
פיטר צחק. החיקוי שלה לחיתוך דיבורו, נימתו וקולו של טריסטיאן היה כמעט מושלם- כמו לשמוע את הגנרל הראשון מתוך גופה הקטן ושופע החמוקיים של ארוסתו. אם זה לא היה כל כך מצחיק, זה בוודאי היה מבעית.
"השתפרת בזה." הוא צחקק ונעמד, מניח שתי ידיים על מותניה. "תנסי את ולנטיין?"
היא זקפה את סנטרה, והביטה בו בבוז מתנשא ועמוק. "למה שאעשה דבר כה אינפנטלי ומטופש?"
ואז היא צחקה, ונעמדה על קצות אצבעותיה כדי לנשוק לשפתיו- אך הוא הניח שתי אצבעות בינה לבינו. "גור, אני אצטרך שיעבור יותר זמן מזה בין חיקוי של ולנטיין לנשיקות."
"גור? ממתי אתה קורא לי גור?"
"לא יודע, הדיון על כינויי החיבה מצא חן בעיניי."
"אז החלטת להעתיק מאבא שלי?"
"מה לעשות, אני לא טוב בדברים האלה."
"אתה לא יכול לא להיות טוב בזה, יש לך כינוי שהוא יותר השם שלך מאשר השם שלך."
"טוב, אדוארד היה זה שהמציא אותו. הוא טוב בכינויים."
כאילו היא רק חיכתה להזמנה הזו, ריין נעמדה על קצות אצבעותיה וניפחה את חזה. עיניה נפערו מעט, ושפתיה התהדקו זו לזו. אילו לא היו מחוות פארודיות, אלא הבעות מדויקות ושובות לב. פיטר נרעד.
"אנחנו חיים את כל חיינו בבריחה. אנחנו נלחמים, אנחנו אוהבים, אנחנו עושים הכל רק כדי לשכוח כמה כל מה שאנחנו עושים לא משנה. זו הכל הסחת דעת חסרת משמעות שנועדה לדחות כמה שיותר את הרגע בו כולנו נבין שלקיום שלנו אין שום מטרה."
היא נשמעה בדיוק כמוהו, בדיוק בדיוק בדיוק כמוהו. לא כמוהו של עכשיו, כמוהו של פעם. היא דיברה עם צל צילון המבטא, עם הק' שהיא גם קצת ה', למרות שלא אמורה להיות לה שום דרך לדעת שהוא התקיים.
זה כבר לא הצחיק את פיטר, זה פגע בו כמו כדור תותח באמצע החזה, זה רוקן את ריאותיו מאוויר ואת ראשו ממחשבות. פעם נוספת הוא נזרק באלימות לעולם של שברי זכרונות שמשספים את עורו כמו זכוכית. הוא ראה את הדמעות שלה, הוא שמע את התחנונים שלה, הוא הרגיש את הידיים שלה מחזיקות את פניו ואת הרעד שבהן, אבל מה שהיא ביקשה נראה לו בלתי אפשרי. הוא לא רצה לעשות לה את זה, הוא לא רצה שהיא תראה אותו ככה, הוא לא רצה שהיא תצטרך להתייפח ולהתחנן בפניו שינשום כשהוא פשוט לא מסוגל. הבושה רק גררה אותו עמוק יותר אל תוך הבדידות הכל כך גדולה וכל כך ריקה שהתפשטה בתוכו. ככל שהוא שנא את זה יותר, זה התחזק. ככל שהוא שנא את עצמו יותר, הוא הפך ליותר אבוד. הוא רצה שהיא תהיה שם, הוא רצה שהיא תהיה איתו בבדידות הזו, הוא רצה שהיא תיכנס אל תוך הנשמה שלו עם אששית, תאיר ותנחם ותחזיק אותו חי דרך כל הזכרונות האלה שרדפו וחיללו אותו.
הוא ידע שהיא יכולה ושהיא רוצה ושאם רק הייתה לו הדרך להכניס אותה לשם- היא הייתה מתקנת את זה. בגלל שהיא ריין והיא מתקנת דברים. אבל כל עוד היא הייתה בחוץ והוא היה בפנים, עולם שלם הפריד ביניהם. עולם שלם הפריד בינו לבין כל אחד, הוא עמד לרגע אחד מול כל השדים שלו וכל הפחד שבו וכל זיכרון נוראי שיש לו, מעוכים יחדיו למן מפלצת בלתי מוכרת ובלתי ניתנת להשמדה שהיא הוא עצמו: והוא עשה את זה לחלוטין, לחלוטין לבד.
וכל זה, עד שריין הניחה כוס ביד שלו.
ברגע יפייפה של חסד, הנוזל הענברי והחריף החליק אל תוך גופו, משאיר מאחוריו נתיב של דממה. כמו חומצה הוא המיס את כל המחשבות, שרף אותן עד שאפילו אפר לא נשאר. הוא הפסיק את הרעד, הוא אפשר לפיטר לנשום נשימות עמוקות, הוא רוקן את עולמו הפנימי עד שלא הייתה לו ברירה מלבד לחזור למשרד שלו- לצידה של ריין.
בלי מילה, הוא הרים אותה, הניח אותה במיטתם ועירסל אותה כמו שמערסלים ילדה קטנה. הוא הרגיש כל כך אשם על כל דמעה שהיא הזילה, כל נשימה שהייתה רדודה ומהירה מידי, אז הוא המשיך לעטוף אותה בחיבוקו המגן וללטף את שערה עד שנשימותיה האטו. ואז עוד, עד שהן האטו מספיק בשביל שלא יהיה בו הספק שהיא ישנה.
כל מיני מחשבות חלפו בראשו, בנוגע לדרכים למנוע ממנה לחזות ברגעי החולשה האלה, מזימות שנועדו לחסוך ממנה את הכאב והפחד שהוא חש, אבל כולן נקטלו במהרה. זה כבר לא כמו פעם, הוא אמר לעצמו. אנחנו מאורסים עכשיו. אני לא יכול היה לשקר לה כדי להגן עליה יותר.
ולמרות זאת, הוא קם מהמיטה בעדינות ובחרש, ושתה כוסית נוספת לפני שהלך לישון גם הוא. רק כדי לוודא שלא יהיו לו חלומות.