היסודן האחרון 84- אלכוהול ודמעות וזיכרונות ישנים

פיטר לא ישן בלילה ההוא.
הוא ישב במשרד האפל, כשרק היין והזיכרון אירחו לו לחברה. הוא הקציב לעצמו שלוש כוסות. לא יותר. הוא צריך לשלוט בעצמו, אסור שהוא יהיה מעורפל אם אדוארד יחזור. ואם הוא לא, אז אסור שהוא יהיה מעורפל כאשר… כאשר הוא יצטרך…
והמחשבה הזו הייתה זו שהובילה אותו אל הכוס הרביעית, ואז אל החמישית… ולמעשה, ממש עד תחתיתה של השישית. אז,סוף סוף, הערפול הגיע לרמה הקריטית הזו בה הוא איבד שליטה על התודעה שלו. מוחו נסחף על גלים של מחשבות, חזרה אל תוך זיכרון ישן.
הוא הריח את האוויר הטחוב של בסיס מסדר הדוב, לפני שהפך לקריק לייק. הוא שמע את הנשימות הכבדות שלו והרגיש את הכאב והכעס מתערבבים אילו באלו בתוך בטנו.
"אני רק רציתי שתישאר כאן, ותעזור לי." הוא נאבק לשמור את קולו מלהפוך לצעקה.
"אני מבין. וכשלא הסכמתי, החלטת שהפתרון הטוב ביותר הוא לסחוט אותי כדי שאשאר כנוע ונתון לפקודתך המיידית?" אדוארד התיז בארסיות.
"זה לא חייב להיות ככה."
"איך עוד זה יכול להיות, פיטר? תסביר לי! אני אמור לעמוד לצידך כמו כלבלב נאמן כשאתה מנצל אותי ואת הכוח שלי?! אני אמור לשמוח להיות תחת שליטתך? אתה לא מבין שזו ההזדמנות שלי להיות חופשי?! זו אולי ההזדמנות היחידה שאי פעם תהיה לי!" קולו נשמע חד מידי, כמו מין הכלאה בין יבבה לצרחה אשר אנושיותה מוטלת בספק. מה שזה לא היה, זה קרע את האוויר לגזרים.
"האוול, אני צריך אותך! הארגון צריך אותך! אני לא יכול לעשות את זה בלעדיך! אני מצטער שזה חייב להיות ככה, אבל לא הסכמת לעזור באף דרך אחרת!"
אדוארד נעמד על קצות אצבעותיו, באותה תקופה פיטר היה גבוה ממנו בראש וחצי.
"אל תנסה לשכנע אותי שאתה האדם הטוב כאן! אילו החיים שלי, ואני יכול לעשות בהם מה שארצה! אם באמת היית חבר שלי, היית מבין את זה!"
משהו נצבט בחזהו של פיטר, ואדוארד המשיך.
"נמאס לי מהשקרים האלה שלכם! אתה ואביך, שניכם מתחזים! מתנהגים כאילו אתם רוצים בטובתו של מישהו, אך בעצם חושבים רק על איך לקדם את עצמכם- במחיר חייהם של אחרים! במחיר החיים שלי!"
כל גופו של פיטר התעורר למשמע האזכור לאביו, למשמע הלכלוך הזה שנדבק לדמות הטהורה ונטולת הפגמים שבראשו. בלי להבין זאת, הוא עבר למצב תקיפה. הדרך היחידה להסיר את הלכלוך ולהגן על דמות אביו הייתה לשנוא את אדוארד, לכעוס עליו יותר מאשר להיפגע ממנו.
"אני נותן לך הזדמנות אחת להתנצל, לצאת מפה ללא קרב ולהגיד תודה שבכלל נתתי לך את האפשרות לעשות את זה! די כבר, האוול, תפסיק להילחם ככה בדברים שכבר נקבעו מזמן!"
"נקבעו מזמן…" אדוארד הרהר. פיטר הרגיש את הלב שלו מחסיר פעימה, זה לא היה דבר שהיה כדאי לומר. "מעולם לא התכוונת לשחרר אותי, נכון? מעולם לא התכוונת לתת לי לחיות את חיי ללא העסקה המקוללת הזו?" הוא ירד מקצות אצבעותיו.
"די. די. לך. תעזוב אותי. הנה, אני נותן לך כמה חופש ארור שאני רק יכול. לך מפה. זה מה שבכל מקרה רצית לעשות כל הזמן."
"לא! תענה לי! אי פעם הייתה לך כוונה לשחרר אותי מחובותי כשתתפוס את מקומו של בנג'מין?!"
"לא חשבתי על זה! לא העלתי בדעתי מה יקרה! לא הייתי מסוגל לדמיין שאני אצטרך להחליף את אבא!" דמעות מילאו את עיניו של פיטר, הוא שנא את זה כל כך. הוא שנא את זה כמו שהוא לא שנא שום דבר בימי חיו.
"תפסיק עם ההצגה הזו, לאיון! שנינו יודעים שאתה משקר!"
ואז, פתאום, ההתנשפויות והצעקות הוחלפו בדממה. סוג הדממה שמשתררת רק בחדר בו נאמר דבר נורא ואיום, רק בחדר שמוקף בים של בדידות. משמעות המילים שקעה במשך שניות ארוכות במוחם של הילדים-נערים. אדוארד כבר לא הטיל ספק בבנג'מין, הו לא. הוא הטיל ספק באהבה של פיטר כלפיו. וזה היה, באופן חד משמעי, הרבה, הרבה יותר גרוע.
"צא מכאן. עכשיו." פיטר התקרב לאדוארד, וראה את גופו הצנום מתכווץ בפחד מפני הגודל המאיים של חברו. "אני לא רוצה לראות אותך. לא אכפת לי לאן תלך, כל עוד זה לא לידי. אני אדאג שהצבא לא ימצא אותך, ואתה תשתמש בקסמים האלה שלך ואתה תחזור כשאני ארצה. אתה בהחלט תחזור כשאני ארצה."
אדוארד התקשח, הוא לקח צעד גדול אחורה, מפנה את גבו לפיטר.
"בסדר עם כך. להתראות, לאיון. תחשוב טוב טוב לפני שאתה קורא לי בעתיד, אתה עשוי לאהוב פחות את מי שיבוא." קולו היה שבור, וצעדיו דוממים. אפילו כשהדלת נסגרה מאחוריו היא לא השמיעה צליל. פיטר רצה לרדוף אחריו, להתחנן שישאר ושהם יקימו את ארגון המהפכה החדש ביחד, כצוות. הוא רצה לחבק את אדוארד, להחזיק אותו חזק כדי שהוא לא יהיה יכול לעזוב ולהשאיר את הבסיס הגדול ריק ודומם. כדי שהוא לא יהיה יכול להשאיר את פיטר לבד.
לבד.
המילה הזו הדהדה בראשו כשהוא שוב הפך לגבר מבוגר ושיכור שם, במישורים האדומים, בעיצומה של מלחמה. הוא היה מצונף וקטן על הכיסא שלו , כשגלי רעד מזדמנים ערערו את יציבתו. כל כך הרבה שנים עברו, כל כך הרבה שינויים התחוללו בו, והוא שוב הרגיש בדיוק באותה הצורה. כמו האדם הנורא ביותר בעולם, כמו מפלצת, כמו בוגד.
אולי אדוארד בגד במהפכה, הוא חשב, אבל פיטר בגד בו. מה יותר גרוע? הוא לא ידע. הוא באמת לא ידע.
עוד כמה כוסות חלפו, פיטר איבד את הספירה. הוא ידע שככל שהוא ימשיך, הוא יאבד שליטה במציאות וההבזקים יהפכו לתכופים יותר וחזקים יותר. ועדיין, כשהבקבוק נגמר, הוא פתח אחד נוסף. לא היו בו הכוחות להילחם בדחף, לכן הוא פשוט קיבל בהכנעה עוד כוס, ועוד הבזק.
היא הייתה קטנה ומטונפת, ולגבה היה תיק מסע גדול. עיניה התרוצצו סביב ללא הפסקה, כאילו היא מנסה לגמוע את כל המידע שרק הייתה יכולה. ההבחנה הראשונה של פיטר לגביה הייתה עד כמה היא מפחדת ממנו. כל גופה היה דרוך, וכשהוא נשען לכיוונה כדי לשמוע אותה טוב יותר, היא נראתה כאילו בכוונתה לברוח מהמשרד שלו בצרחות.
"זה בסדר," הוא חייך חיוך חם. "אני לא הולך לעשות לך שום דבר רע. קוראים לי לאיון,"
"אתה הבן של בנג'מין בורק."
פיטר נרתע מעט. הילדה נראתה מרוצה למדי.
"כן, את צודקת." הוא אמר, משתדל להישאר רגוע. "אני באמת הבן של בנג'מין בורק. איך ידעת את זה?"
"בגלל שאני," היא ניפחה את החזה שלה בגאווה. "הבת של ניקולס קלאוד."
השם היה מוכר לו קלות, הוא התאמץ מאוד לזכור מאיפה כדי לא לפגוע ברגשות הילדה, אך נכשל. לפי המבט שאדם נתן בו, גם לו לא היה מושג. היא בחנה את שניהם.
"אתם… לא יודעים מי הוא, הא?"
פיטר נד בראשו לשלילה בצער. הילדה נאנחה, והתחילה לחטט בתיק שלה- שולפת ערימת דפים מקומטים.
"הנה, תקרא את אילו."
פיטר הביט בדפים בעיון. הם נראו לו כמו אוסף אקראי למדי של אותיות ומספרים גדולים. הילדה נראתה מאוכזבת ממנו.
"אתה לא יודע גם מה הם! מה אני בכלל עושה פה?! מה אתה בכלל עושה פה?! חשבתי שאתה אמור להיות כמו בנג'מין!"
אדם עזב את הפינה שלו, וחצץ בין פיטר והילדה. הוא הניח שתי ידיים על כתפיה, כנראה במטרה להרגיע אותה במעט. לרוע המזל, אדם עוד לא ממש שלט בטפרים שלו בתקופה ההיא… ואכן, הילדה זינקה לאחור, נתנה לכיסא עליו ישבה ליפול ושלפה מכיס נסתר פגיון, ארוך להב ונוצץ. משהו השתנה בעיניו של אדם, ופיטר היה יכול לראות את האינסטיקטים שמשתלטים עליו כאשר הוא נדרך: מתכונן לתקיפה.
"רגע, אדם, חכה!" פיטר נעמד בין השניים, ידיו פרושות. "תירגע, הכל יהיה בסדר. תסתכל עליה, היא רק ילדה, היא לא יכולה לעשות שום דבר לאף אחד מאיתנו."
כשעל פניו חיוך מרגיע, הוא הסתובב אל הילדה בציפייה לראות פנים קטנות ומפוחדות. במקום זאת, הוא זכה לאגרוף, מדויק כפי שהיה עוצמתי, ישר בסרעפת.
הוא ייבב.
"לאיון!" אדם צווח, ואז ופנה אל הילדה. "חת'כת פרא קטן, בואי הנה!"
בעוד לאיון עדיין מתכווץ בכאב ונאבק לנשום, אדם הרים את הילדה באוויר כאילו הייתה בובת סמרטוטים, ואולי אף קלה יותר במשקלה. היא בעטה והתפתלה וחיפשה אחר כל פיסת אדם לנעוץ בה את שיניה החדות. "האוול!" היא צרחה. "האוול! האוולהאוולהאוול!"
אדם הניח יד על פיה, והיא נשכה אותו בכל כוחה. הוא צווח בכאב, אבל לא הזיז את ידו.
הדבר העניק לפיטר מספיק זמן כדי להתאושש מהאגרוף ולגשת אליה, למרות הנסיונות הנחרצים של אדם (אשר ראה בעצמו שומר הראש של פיטר, על אף מחאותיו הנחרצות של המנהיג בעיניין) לעצור אותו.
"תקשיבי לי," היא ניסה לצוד את מבטה הסגלגל, בהצלחה חלקית. "איך קוראים לך?"
"רייבן."
"בסדר, רייבן, את בבירור יודעת כמה דברים שאני לא יודע. אולי תלמדי אותי אותם, ואז אני אוכל לעזור לך? אני מניח שלא הלכת את כל הדרך עד לבסיס הסודי בעולם רק כדי לתת לי אגרוף בבטן."
הוא נתן לה לראות שנשימתו עדין קצרה, בתקווה שהידיעה שהאגרוף שלה היה כה מוצלח תשרה עליה ביטחון. זו הייתה השערה נבונה. הילדה נרגעה. ואחרי קצת ניחומים, התחנפויות וממתקים שמוצאים כשוחד: אדם גם הסכים להוריד אותה מהכתף שלו.
"אלו צפנים." היא הסבירה לפיטר ואדם המרותקים. "אבא שלי השתמש בהם כדי להעביר מידע לבנג'מין. הוא תמיד היה מספר לי על כל הדברים שמסדר הדוב עשה לפני שהוא נפל, והוא היה מראה לי כתבות ישנות בעיתון ואומר 'תראי רייבן, אני ואת עזרנו לזה לקרות!' והוא היה לוקח אותי בכל העולם והייתי עוזרת לו לתרגם דברים מצופן לכתב רגיל ובחזרה. אני טובה בלתרגם דברים מצופן לכתב רגיל ובחזרה."
פיטר ואדם הביטו זה בזה, ופיטר ידע בו-ברגע שהיצור הקטן והמטונף הזה הוא אחד מהדברים הנפלאים ביותר בו הם היו יכולים להיתקל.
הפעם החזרה לגופו הייתה כה פתאומית שהוא איבד את יציבתו. ככל הנראה הוא נעמד באיזשהו שלב, כי עכשיו הוא היה בדרך לרצפה. כשראשו נחבט באבן הקשה, גל של כאב פעם בגופו. הכוויה על גבו ספגה גם היא חלק מן המכה, וגם היא סברה שזהו ללא ספק זמן מצוין להזכיר לו את הפעם בה גופו עלה באש, לפני חודשים מעטים בלבד. הבזקים חלפו דרכו באלימות, כאשר הוא אינו מסוגל לעשות דבר מלבד להתכווץ.
הוא ראה את עצמו כילד קטן, כמעט פעוט, משוטט לבד במסדרונות אבן קרים ומנוכרים. הוא ראה את גופו הקטן מתאמץ לפתוח את דלת הבסיס הכבדה ולטעום מן העולם האסור שבחוץ, מאור השמש הנדיר, מהאוויר הטהור של היער- שונה כל כך מאוויר המערה אליו היה רגיל.
הוא ראה זוג ידיים גדולות מרימות ונושאות אותו, בכמה דקות נדירות של מגע, חזרה אל חדרו המוגן. שוב הוא בתוך המיטה, ושוב הדלת נסגרת.
"זה לא זמן בשביל ילדים." קול אומר מבחוץ, אחר מסכים. "הוא חמוד והכל, אבל אנחנו לא צריכים להיות אלא שיקריאו לו סיפור או ילטפו לו את הראש. לו יש הורים, ולנו יש דברים חשובים מאוד לעשות."
ואז, החדר השתנה. הכל השתנה. החושך העמיק, ואת משקל השמיכה על החזה שלו החליף משקל איום ונורא שמושך את הרגליים שלו ממנו, כמו מנסה לקרוע אותו לשני חלקי אדם. הוא לא ראה דבר, הוא לא הרגיש דבר מלבד כאב. העולם כולו התחיל ונגמר בכאב הזה, בכאב של קרב הענקים בין המשקל שלו שנאבק למשוך את גופו התלוי באוויר אל הקרקע, לבין השלשלאות המחברות את רגליו לתקרה. הוא בכה, הוא יבב, אבל במקום זרועותיה המגנות של ריין סביב גופו, הוא זכה למכת שוט שמטלפף כמו נחש ומכיש אותו באינספור מוקדי כאב פועמים. והקול, הקול שאל אותו שאלות בחריקה קרה, חדגונית ובלתי מתפשרת. התשובות רצו במוחו. המילים הפשוטות שהוא היה צריך לבטא כדי להפסיק את הגיהינום הזה, אבל הוא לא מסוגל לאומרן. כשיפתח את פיו, כך מוחו המעורפל והכאוב הצליח לשכנע אותו, יצא משם רק דם. והדם הזה יהיה דמם של כל האנשים שימותו אם הוא יחשוף את סודות המהפכה.
במהירות מסחררת, נמוגו הכאב והפחד. הוא הרגיש חזק, חזק וחי ונרגש. ליבו דהר בפראות שרק תדלקה עוד ועוד את האנרגיה הגולמית שהייתה מפוצצת את גופו, אמלא היה מעביר אותה דרך מילים יפות ומלאות להט לקהל לאנשיו המקשיב בשקיקה. הנאמנים לארגון המהפכה אולי היו מעטים, אולי הם היו צעירים, אולי הם היו חסרי ניסיון, אבל האש שהוא ראה בעייניהם כאשר הם הביטו בו אז הייתה כל כך אמיצה וכל כך נחושה, שהוא היה מוכן להסתער איתם לשדה הקרב עוד באותו הרגע. הוא צעק להם שהם עומדים לשנות את העולם ואת גורל ילדיהם ואת גורל ילדי ילדיהם, אבל באמצע המילים- הסביבה שוב השתנתה, והצעקה הפכה לצרחת אימה טהורה של ילד שראה את הדבר הכי נורא שהוא היה יכול לראות. אדוארד משך אותו מדלת החדר הגדולה מיד, כיסה את עיניו ואמר לו למחוק את התמונה ממוחו לפני שהיא תיחרט שם, אבל זה היה מאוחר מידי. שום דבר לא היה יכול להעלים את מראה הגוף הרפוי והחיוור של אמו תלוי כמו תרנגולת שצווארה נמלק, חבל כרוך סביב גרונה ועיניה פעורות, ריקות מחיים.
"לאיון!"
היא נראתה כל כך חלשה, כל כך חסרת אונים. הכאב הזה שפיטר מעולם לא הצליח להבין עזב אותה, האם היא סוף סוף מצאה שלווה?
"לאיון, מלעזאזל?!"
זו אשמת קלייר. היא גרמה לכל הכאב הזה. היא הייתה אמורה להיות חברה, אבל במקום זה היא לקחה ממנו את אימא שלו. היא לקחה ממנו הכל.
"די! תתעורר! פיטר!"
כאב חד, מצליף, פגע בפניו. הוא העיר אותו מערפול החושים ומהזיכרון שהיה מוטב לו להישאר מודחק, ולקח אותו חזרה לרצפת המשרד המסריח שלו. פניו של אדם נראו מבועטות, ידו עדיין רעדה בעקבות הסטירה שנאלץ לתת למנהיג המהפכה כולה כדי להעיר אותו מההזייה שלו. עיניו עטורות אישונים מחורצים ומלאות אימה בצורתה הטהורה ביותר. הוא מעולם לא ראה את פיטר ככה, מכורבל על הרצפה, רועד ושיכור. הוא היה מעדיף לעולם לא לראות.
"ל- לאיון…" הוא גמגם. גרונו חנוק מדמעות. "מי זו קלייר?"
פיטר רצה לזנק לעמידה, להראות לאדם שהוא בסדר, ששום דבר רע לא קרה. אבל השרירים שלו הרגישו כמו חמאה, לא היה להם שום קשר אליו והם סירבו לעשות שום דבר שהוא רצה שהם יעשו.
"הכל יהיה בסדר." הוא מלמל, וקיווה שהמילים ייתנו אפקט דומה. אדם לא נראה מתרשם במיוחד. הוא העביר ליטוף רך על ראשו החבול של פיטר, מרפרף על החתך הקטן שגרמה הנפילה על הרצפה ומחייך חיוך עצוב.
"בוא חבר, בוא נכניס אותך למיטה."
אדם העמיס את הזרוע של פיטר על כתפו, וגרר אותו לאורך המשרד, אל תוך חדר השינה ועל המיטה הגדולה שלו. מאחוריהם נשאר הכאב שלהם, כמו שובל של אלכוהול ודמעות.

***

אדם ישב לידו דקות ארוכות, החזיק את ידו ודיבר איתו למרות שהייתה לו תחושה שהבחור האומלל לא מבין מילה. זה היה כל כך מוזר לראות אותו ככה… חסר אונים, פגיע. שום דבר ביצור הזה לא דמה ללאיון, איפה היה החיוך החם? מה קרה למילים הבטוחות, לקסם האישי הזה שפשוט גרם לך לפלוט כל מה שישב לך על הלב אחרי דקה של שיחה? האם את כל אלו האוול לקח כשהוא עזב?
למרות שהעדיף לחשוב שהתגבר על כך לפני שנים, אדם עדיין ידע שהיצר להגן הוטבע עמוק בנפשו וגופו. באותו רגע הוא הרגיש את היצר הזה, מתפרע ונאבק להשתחרר מכל כבלי האנושיות שנכפו עליו. הוא רצה לשאוג, הוא רצה למצוא את האוול ולדאוג שישלם על הכאב הזה שהוא גרם ללאיון שלו- בשיניים וטפרים בלבד.
יבבה חלושה נשמעה, ואדם נחרד לגלות שטפריו נשלפו, ועוד הספיקו לשרוט את עורו החבול ממילא של לאיון. הוא מיהר לזנק לעמידה.
זה למה אסור לחשוב מחשבות כאלה, הוא גער בעצמו. אסור להרשות לצד הזה בו לקבל שום כוח, גם לא במחשבה בלבד. ה… חיה הזו, הוא כבר למד שעם שבריר הכוח הקטן ביותר היא יכולה להשתלט עליו לחלוטין.
עוד יבבה הגיעה מכיוונו של לאיון, אבל אדם לא הצליח להבין מה זה היה שמכאיב לו הפעם, לכן הוא החליט שיהיה מוטב לנקות את המשרד. הדבר האחרון שלאיון היה צריך הוא שבזריחה ולנטיין תיכנס לחפש אותו ותמצא שני בקבוקי יין ריקים על השולחן סירחון זיעה באוויר.
במשרד לא היו חלונות, ולכן גם אחרי שאדם ניקה אותו היטב, הוא התקשה להיפטר מניחוח האלכוהול הברור. הוא ניסה לסגור את דלת חדר השינה ולפתוח את דלת המשרד, אך ברגע שנפתח חריץ קטן החוצה, אף שחור רטוב וגדול נדחף בו. אדם חייך, ונתן לזאב הבלהות של ריין להיכנס פנימה. תחילה הוא חשב שולק פשוט קיווה לקצת אוכל, אבל הצורה בה הזאב חצה את המשרד בריצה וזינק מיד על הדלת מאחוריה לאיון שכב: גרמה לו לשער שהיה מדובר במשהו עמוק יותר. הוא בטח בולק, לעיתים יותר משבטח בעצמו, ולכן פתח לו את הדלת והעניק לו גישה אל מנהיג המהפכה המעולף-חלקית. בלי להסס, הזאב עלה על המיטה, דילג מעל לאיון ונשכב לצידו. את ראשו הפרוותי הוא הניח על החזה של לאיון ואת אפו הקריר הוא חיכך כנגד הלחי שלו. לאיון צחקק חלושות, וכרך את זרועו סביב ולק. וכך, אדם עזב אותם.
לא היה ניתן להכחיש, גאוותו נפגעה מכך שזאב בלהות יכול לעשות עבור לאיון יותר ממנו. אבל הגאווה שלו הייתה הדבר הכי פחות חשוב באותו הרגע. הוא השאיר את הדלת פתוחה, ונתן לאור הירח, הבריזה והמנגינות שהוא שרק לשטוף מהמשרד את זיכרון הלילה. לשטוף מעצמו את זיכרון הלילה. בראשו הוא ניגן את כל רגעיו הטובים ביותר של לאיון, כל הפעמים בהן הוא הגן עליו מפני המילים הרעות של האנשים, כל הפעמים בהן הוא אמר לו שהוא מוצלח ושהוא מיוחד ושהוא חשוב ושהכל יהיה בסדר. הוא נזכר בצורה בה לאיון ישב לצידו, כשעוד היה ילד בן שתים-עשרה ודומה יותר לחיה מאשר לאדם. הוא נזכר איך כשכל הניסיונות האחרים למתן את הפרא שבו נכשלו, כשכל חברי הארגון המעטים אמרו שאין לו שום תקווה, לאיון יצא איתו מהבסיס. דבר שעד היום האחרון שלהם שם, הוא כמעט ולא העז לעשות. הם הלכו ביחד אל היער, והוא הוריד מאדם את המחסום ששמו על פיו: דבר שבוודאות היה עולה לו בכמה אצבעות אמלא הוא היה משנה באותו הרגע את צורתו לאריה ארוך-רגליים ודליל-רעמה.
אדם היה המום לחלוטין. הוא שכח מנסיונותיו לקרוע לגזרים את העולם כולו בשיניו, ופשוט בהה ביצור המרהיב והלא יאמן הזה. ממש כמוהו, לאיון היה חיה כמו שהוא היה בן אדם. אבל, לאיון שלט בחיה שבו באופן מופתי. הוא אילף אותה עד כדי שלמות, עד כדי כך שהוא היה מסוגל למחוק לחלוטין את הגבול בינו לבינה. זה לא היה כמו הפעמים בהן הגבול של אדם הטשטש, אף צד לא התעלל בשני וחטף את המושכות בכוח. הם התמזגו באופן הרמוני. הבחור קרא לעצמו לאיון, לעזאזל! הוא היה גאה במה שהוא, במה שהם!
הוא השתמש במילים כמו 'כישרון' ו'מתנה' ואמר לאדם שהוא יכול לעשות כל מה שרק יחלום עליו. כשהוא הרים סלעים ששוקלים פי חמישה ועשרה ממנו, לאיון הריע וצחק ועודד אותו והוא אף פעם, מעולם, לא הכריח את אדם לעשות משהו שהוא לא רצה לעשות. הייתה לו הזכות, הוא האכיל אותו וטיפל בו והשקיע בו ובכוח שלו כמויות אדירות של זמן ומשאבים. אף אחד לא היה מאשים אותו בדבר אם הוא היה דורש שאדם יתחייב לעזור בכל זמן בו הוא יהיה נחוץ. אבל לאיון, בכך אדם היה בטוח לחלוטין, כבר עבר את ניסיונותיו עם אנשים אשר יועדו במשך זמן רב להיות כלי נשק ותו לא. הוא תמיד הקפיד לומר "אתה לא חייב" ו "רק אם זה בסדר" ו "אני מבקש, לא דורש" ולהזכיר לו שהוא אמיתי ושהוא חשוב ושיש לו ערך. לאיון היה הראשון להראות לאדם שהוא יותר מחיית שמירה או כלי נשק או מפלצת של צבא המלך: וכתודה על כך הוא היה מוכן לעשות הכל.
"אדם?" קול צרוד נשמע מפתח חדר השינה. הנער הסתובב בחדות, וראה אותו עומד שם. חיוור, רועד ומסוחרר. הוא נשען על ולק בשביל להתייצב ביד אחת, ועיסה את מצחו ביד השנייה. אולי כדי להפעל לחץ על הרכות ולהקל על כאב ראש, ואולי כדי להסתיר את פניו ככל הניתן ולהקל על בושה.
"לאיון! בוא, בוא, שב מהר, לפני שתיפול." אדם שלף את כיסא העץ ממאחורי השולחן (היה זה כיסא גדול וחזק במיוחד, לאחר שקודמו בתפקיד התרסק לחתיכות בנסיבות מחשידות קלות) אבל לאיון דחה את ההצעה, וחיוך חיוך עצוב במעט.
"אני בסדר." הוא הביט באדם במבט חם, כאילו הוא האחד שזקוק לעזרה. "הכל יהיה בסדר."
אדם נד בראשו באיטיות. "לא בסדר ולא נעליים! שב, אני יביא לך משהו לשתות."
לאיון הביט בו במבט מוזר.
"מים. לאיון. אני יביא לך \מים\ לשתות."
הוא הסמיק קלות, והנהן. מתיישב על הכיסא בכבדות.
אדם יצא מהמשרד, ומיד התחיל לרוץ. בניגוד לידיו, הרגליים שלו, מהקרסול ומטה, היו חייתיות כמעט לחלוטין. הדבר איפשר לו לבצע זינוקים ארוכים ונחיתות רכות בזמן הריצה. אבל… זה דרש ממנו לרדת לארבע, וזה לא היה דבר שהוא אהב לעשות מול אנשים.
ובכן, הוא חשב, כולם ישנים במערות ובאוהלים עכשיו. אף אחד לא יראה. ובנוסף, היה עליו למהר. הירח כבר התחיל להראות כוונה רצינית לשקוע- ולאיון עדיין לא היה במצב לעמוד לבדו, ובטח שלא להכריז על חבר הילדות שלו כבוגד.
האוול עדיין יכול לחזור. קול -הקול של ריין, למען האמת- אמר במוחו, שוב. הוא מיהר לנער את ראשו לשלילה. האוול לא יחזור. האוול הוא לא אדם שחוזר, הוא אף פעם לא היה. צבא המהפכה פשוט היה הדרך הכי טובה להגן על התחת שלו עד כה, ועכשיו טריסטיאן הציע להגן על התחת שלו אז הוא ברח חזרה לאיפה שהוא היה שייך כל הזמן הזה.
האוול הוא בוגד. אדם ידע את זה מהרגע שהוא הגיע בפעם הראשונה לבסיס של קריק לייק, עם הרגליים הארוכות האלה והמבטים החודרים שהוא תקע בלאיון והמעיל הכל כך, כל כך כחול. הדבר הטוב היחיד שהוא אי פעם הביא איתו בבקתה המהלכת המבעיתה שלו היה ריין, וגם אותה הוא ניסה בלי הפסקה להגביל ולאלף ולהדביק לרגל שלו.
אדם ידע שהוא יזכור לנצח את סוף הביקור הראשון של האוול בקריק לייק… הוא פשוט ניגש אל ריין ואמר "בואי, פוקאסו, אנחנו הולכים" בכזה ביטחון והוא כבר התחיל לצאת מהדלת ואז היא פתאום אמרה לו "אני לא באה איתך" הוא הסתובב לאט-לאט עם כזו הבעה המומה על הפרצוף! חה! זה היה פשוט יקר מפז!
טוב, בסדר, יכול להיות שבפעם הבאה בה לאיון זימן את האוול ריין התחננה שייקח אותה איתו, כי היא לא מסוגלת להיות סגורה בתוך מערה גם לא לעוד רגע אחד… אבל, גם איתו בבקתה היא לא הצליחה להישאר! ריין לא באמת הייתה מסוגלת להישאר בשום מקום שאינו הדרכים בתקופתו, כשחושבים על זה… אבל בכל מקרה, הנקודה היא שאדם ממש, ממש לא חיבב את האוול.
עד שהוא סיים לחשוב את כל הדברים האלה, הוא כבר עמד מול דלת המשרד עם חצי כיכר לחם, שני בקבוקי מים וקצת חמאה. ובכנות, לא היה לו מושג אם הוא רץ על שתיים או על ארבע, או כמה זמן לקח לו.
הוא ניער את ראשו, ונכנס אל המשרד. הריח נעלם כמעט לחלוטין, וכעת היה ניתן לטעון שמדובר רק במחנק הסטנדרטי של בניין אבן נטול חלונות באיזור עם אקלים בעייתי שכדוגמת המישורים האדומים.
לאיון, לעומת זאת לא נראה כאילו מצבו השתפר רבות. הוא ישב על הכיסא, וידיו לפתו את משענות הידיים בכזה כוח עד שציפורניו חפרו בעץ הקשיח. עיניו התכולות נפערו לרווחה, ונדמה ששכבת ערפל דקה כיסתה אותן. אדם קפא. ההבזקים של לאיון היו מאוד שונים באופיים, חלקם הקפיאו את כל גופו למשך שבריר השנייה, ובחלקם הוא המשיך לפעול באופן אינסטנקטיבי- כאשר מוחו נמצא במקום אחר לחלוטין. אדם לא הכיר או הבין את כל הסוגים. למעשה, הדבר העיקרי שהוא ידע על ההבזקים היה שלאיון מאוד, מאוד מתאמץ להסתיר אותם. את הסוג הזה, כך היה נדמה לו, הוא מעולם לא ראה בעבר.
"תברח." קולו של לאיון פילח את האוויר הכבד. מיד אחרי המילה, הוא נאנק בכאב ואחז בראשו. אדם השליך את האוכל על השולחן וזינק אליו, אבל הכאב כבר הספיק, ככל הנראה, להיעלם.
"הבאת לחם…" פיטר חייך חיוך גדול והביט בכיכר היבשה למחצה כאילו היא הייתה מטיל של זהב טהור. "וחמאה!"
"אומרים שהיא מצפה ת'בטן שלך בשמן מבפנים ואז אלכוהול לא משפיע." אדם ציין. לאיון צחק צחוק גדול וצרוד, עדיין קצת מעורפל.
"כן, אם אוכלים אותה \לפני\ ששותים!" הוא נתן טפיחה גדולה על גבו של אדם, אך במקום לערער את יציבתו של הסגן, היא ערערה את יציבתו של המנהיג. אדם הצמיד את הכיסא של לאיון לשולחן ככה שגם אם ממש ינסה, הוא לא יצליח ליפול לאדמה.
למען האמת, הוא התכוון לאכול יחד עם לאיון, אבל לפני שהוא הספיק בכלל להתיישב, חצי מהלחם כבר נעלם. הוא צחקק לעצמו תחילה, אבל אז לפתע הפך למודאג.
"לאיון, תאט קצת. שלא תקיא פה או משהו."
או שלאיון לא שמע אותו, או שהוא היה רעב מכדי שיהיה לו אכפת. בכל מקרה, הוא הקיא. ואחרי שכל הבלאגן נוקה (בעזרתו הלא קרואה של ולק) אדם התיישב מולו בניסיון הכי מוצלח שלו למבט רציני. הוא הקפיד לתת ללאיון מנה קטנה של מזון בכל כמה דקות, והבחור לא התווכח. רק אכל, שתה ושתק. אדם נהנה להביט בו, איך לאט לאט הפנים שלו מקבלות חזרה את צבען, איך הוא מצליח להתייצב טוב יותר ואפילו מסדר את השיער והזקן הקצרים שלו. עדיין לא היה קשה לנחש מה הוא עשה הלילה במקום לישון, אבל לפחות הוא לא נראה כמו מי שעלול למות מהרעלת אלכוהול בכל רגע.
כאשר לאיון לקח לגימה גדולה של מים, אדם מצא את עצמו שואל- "למי אמרת 'תברח'?"
הטון היה אמור להיות אגבי, קליל, ברוח ההתאוששות. אבל הקיפאון הרגעי שתקף את לאיון ברגע ששמע אותה, ויותר מכך, הניסיון המאולץ לחזור לתנועה רגילה, הדגישו את השאלה. הם הפכו אותה, פתאום, לדבר מה דרמטי שאין להימלט ממנו. אדם כמעט קיווה שלאיון פשוט יעמיד פנים מכך שהוא שאל את זה, אבל לא. הו, לא.
"אדוארד." הוא ענה. קולו היה רציני כמו המוות, ועליז באותה המידה. "ראיתי את כל צבא המהפכה המזורגג רודף אחריו, ראיתי את סקיי עושה לו איזה דברים נוראיים שסקיי עושה לבוגדים, וכל מה שהיה לי להגיד לו זה: תברח. אל תיתן לי לתפוס אותך. תחזור לבקתה, תחזור להרים, קח את אבא שלך מצידי, רק אל תיפול לידיים שלי. בידיים שלי דברים נוראיים יקרו לך."
"הוא עוד יכול לחזור." אדם מצא את עצמו אומר, למרות שלא האמין בכך. הוא פשוט רצה לרומם את רוח חברו, רק לראות אותו מחייך אחרי לילה קשה כל כך ולפני יום קשה עוד יותר. לאיון צחק צחוק קודר במעט, אבל נעים.
"כן, הוא עוד יכול."
בשעה הבאה, אדם עזר ללאיון להתהלך ברחבי החדר, ולשבת בכל פעם שהסחרחורת גברה עליו. הוא סיפר בדיחות, חייך חיוכים אוהבים והעמיד פנים שהוא משחק בכדור צמר, אבל לאיון נותר שרוי במן ערפל שכזה. הוא המעיט במילים, ובצחוק שלו נשאר מן גוון אפל, במקום עמוק יותר משאדם הצליח להגיע.
כשהשמש הציצה מעבר לאופק החלק והישר של המישורים, לאיון הביט בה באדיקות, כאילו הוא מצפה שדבר יוצא מן הכלל יקרה. כאילו בכל רגע היא תהפוך לכחולה או תתחיל לחזור למטה. אבל, היא רק עלתה לה בשלווה, כרגיל. לשמש, חשב אדם, לא אכפת את גורלו של מי היא גוזרת. לא אכפת לה מבגידות, נסיכים או מלחמות. היא עולה והיא יורדת, כפי שעשתה במשך נצח לפניהם, ותעשה במשך נצח אחריהם. הם יכולים להפסיד, הם יכולים לנצח, הם יכולים לשנות את גורל הממלכה כולה- אבל השמש תזרח ותשקע במחזור הקבוע שלה. היא אדישה לחלוטין, גם לנוכח הדמעות של לאיון.
"הכל יהיה בסדר, נכון?" אדם לחש. לאיון נתן לראשו ליפול אחורה, והביט על השמיים. פניו השרוטות והחבוטות הוארו באור הרך של הזריחה.
"כן, אדם," עוד דמעה הזדחלה מזווית עינו אל הרכה, ומשם לאורך הלסת "הכל יהיה בסדר."