היסודן האחרון 83- בקבוק ג'ין ושתי מיתות

עוד פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים מחוץ למרפאה. עוד פעם, האוויר כבד ומוכתם בשתיקה ובמחשבות האיומות של כולנו. האחות שהאוול מסתובב איתה, מרתה, אמרה שאם נייט ישרוד עד מחר בבוקר הוא יצא מסכנת מוות.
כלומר, הוא עדיין לא יהיה מסוגל לעשות דבר בעצמו במשך חודשים, אבל הוא יצא מסכנת מוות.
"אני פשוט לא מאמינה שהיינו טיפשים כל כך." ריין ממלמלת, מלטפת את זנבה התפוח מפרווה סגלגלה בעצבנות. "שיין, אתה ידעת שלטריסטיאן יש כוח ברגע בו גילית מי הוא: ואנחנו ישבנו איתו בחדר במשך שתים-עשרה שעות בלי בכלל לחשוב על זה!"
לאיון מלטף את הסנטר עטור הזיפים הגסים שלו, האצבע שלו מחליקה לרגע על שפתיים סדוקות, ואז חוזרת מיד לשפשוף הגס של שערו- כאילו הנגיעה הזו הייתה הפגנת חולשה אותה הוא לא היה יכול להרשות לעצמו ברגע כזה. הוא נוהם נהימה שקטה, שובר לראשונה מזה זמן מה את עננת השקט שאפפה אותו. "אל תלקי את עצמך. לא היינו אמורים להבין את זה לבד. היינו אמורים לשמוע את זה באופן מסודר -יחד עם עוד הרבה מידע, אני בטוח- ברגע בו האוול נכנס לאוהל שלי וראה את טריסטיאן על הכיסא."
ריין שותקת. אין לה שום דבר להגיד כדי להגן על האוול, הרי לאיון צדק. הוא הסתיר מידע חשוב כל כך, ובשביל מה? בשביל להגן על אבא שלו, עליו הוא חולם חלומות כל כך איומים שאני מתעורר בלילות מהצעקות שלו? אני לא קונה את הטענה שזה פשוט "לא עלה בדעתו". אם הוא מסוגל לזכור כל פרט מידע שאי פעם חשפתי לו בנוגע אלי, ולהרכיב אותן לפסיפס של פחדים ורגשות וכל המניפולציות שהוא יכול להפעיל כדי לגרום לי להתנהג כרצונו: הוא מסוגל לזכור לספר לנו על היכולת של אביו לרסק את כל הצלעות של אדם בנגיחה אחת.
ולנטיין יוצאת מן המרפאה. הפנים שלה קשות וקרות כמו פלדה, והעיניים שלה מוצפות כאב ורגש כמו אוקיינוס שעולה על גדותיו. הקמטים סביב שפתיה ואפה העמיקו בכמה השעות שהיא בילתה בפנים, עם נייט. הייתי יכול להישבע שהיא מבוגרת בעשר שנים מאשר שהייתה היום בבוקר, כשראיתי אותה אוכלת דייסת שיבולת שועל במהירות כדי שתוכל כבר לחזור לעבודה.
היא לא אומרת מילה, רק מתיישבת בכבדות לא חיננית ולא אופיינית לה על אחד הסלעים- וקוברת את פניה בידיה. שערה המאפיר, אשר בדרך כלל קלוע בצמה הדוקה, כעת נח במה שאולי היה פעם פקעת כלשהי. קצוות משוחררים נופלים על אצבעותיה הארוכות.
"הוא?…" אני שואל בלחש. חלק בי רוצה להניח יד על הכתף שלה, אבל הייתי במצב הזה עם האוול מספיק פעמים בשביל לדעת שעדיף להקשיב לכל שאר החלקים שקוראים לחלק ההוא אידיוט.
"עוד לא, אבל הוא היה יכול להיות באותה המידה." ולנטיין אומרת, הקול שלה שקט. "התקווה אבדה יחד עם ההכרה שלו. זה נגמר. הוא לא ישרוד עד הבוקר."
אני מוצא את עצמי אילם. בקושי הכרתי את נייט, ואת מה שהכרתי ממנו לא חיבבתי. אני מנסה למצוא בתוכי איזשהו רגש עז כלשהו שאני יכול להשתמש בו כדי להפיק תשובה רגישה במידה סבירה, אבל אני מוצא רק עייפות ושחיקה. עוד נשמה אבדה. עוד פנים שלא הכרתי באמת ועכשיו אני גם לא אכיר. זה לא באמת משנה. העובדה שזה כל מה שאני מרגיש מכאיבה לי יותר מהמוות הוודאי שמתקרב.
"ולנטיין, אל תאמרי דברים כאלה. כל עוד הלב שלו עדיין פועם, יש למה להתפלל." לאיון חוזר מהשתיקה הקרה ישר אל החום האופייני לו. לוקחות לי שניות מספר להבין שדבריו ככל הנראה לא מתייחסים רק אל נייט, ואפילו לא בעיקר אליו. ללאיון לא אכפת מנייט, אכפת לו מתיאו שעדיין שוכב במרפאה. נושם, אך לא מגיב.
ולנטיין מרימה את מבטה מידיה, ישר אל לאיון. משהו בעיניים שלה מקפיא לי את הדם.
"תהיה בשקט, ילד. ואל תנסה להשתמש עלי בשיטות שאני לימדתי את אבא שלך. אם היית טורח להקשיב לי פעם אחת בכל הקריירה המפוארת שלך, השבוי עדיין היה בידינו במקום חופשי ביערות, ונתנאל היה אוכל עכשיו ארוחת ערב במקום נאבק לנשום כשהריאות שלו מלאות דם."
ושוב חזרה הדממה, רק שעכשיו האוויר היה מתוח עד סף התפקעות.
"ולנטיין," לאיון מזהיר. הוא נשמע כאילו הוא על הסף של משהו, אבל אני לא מצליח להחליט של מה. "אני לא מצפה ממך להיות במיטבך ברגע כזה, אבל במקומך עדיין הייתי נזהר בזריקת האשמות לאוויר."
"במקומי לא היית מתפקד כרגע, ילד. במקומך, לעומת זאת, אני הייתי מוודאת שאדוארד היידס לעולם לא יעז לשקר לי שקרים מסוכנים כמו אלא, או לנסות לשבור את היד שלי. אני במקומך הייתי מוודאת שיש בידי כל פיסת מידע שנחוצה לי, בלי לחוס על רגשותיו של אחד במחיר חיו של האחר. אני במקומך, \ילד\, לא הייתי נותנת לאדם שהוכיח את עצמו כבוגד את ההזדמנות להוכיח זאת פעם נוספת, תוך שימוש באחד הנכסים הכי חושבים במלחמה הזו!"
ריין נעמדת בין לאיון לולנטיין במחווה הגנתית, אבל הוא פשוט מרים אותה, כמו שהיא, ומניח אותה בצד.
"זה לא הזמן ולא המקום." הוא נוהם לולנטיין, ובקולו אפשר לשמוע את האיפוק מתחיל להיסדק. אני תוהה אם כדאי שאתערב, מגיע למסקנה שכן, אבל איכשהו נשאר נטוע במקומי. ריין מתחילה לנסות לגרור את לאיון משם, תוך תחנונים ושידולים נמרצים- ואני מוצא את עצמי מהרהר בדבריה של ולנטיין.
אולי האוול באמת בוגד. אולי הסיבה שהוא עוד לא חזר עדיין היא בגלל שהוא הולך עם טריסטיאן אל הארמון, והוא הולך להיות נסיך באמת וללבוש בגדים כחולים בלי שאנשים יתנו בו מבטים מוזרים ולחיות בשלג כמו שהוא תמיד רצה לעשות בכל מקרה. ואולי אני ישנתי לידו כל הזמן הזה כשהוא תכנן את התוכניות שלו בנוגע לאיך להפיל את צבא המהפכה, ואולי הכל היה רק הצגה גדולה מאוד והוא בכלל היה נגדנו מההתחלה. ואולי, יש עוד דברים שאני לא יודע. אולי יש עוד דברים שכולם יודעים ואני לא יודע. אולי הם מסתירים ממני עוד דברים כמו שהסתירו את טריסטיאן? ואולי, אם מישהו היה מספר לי על דברים, מספר לי על טריסטיאן מוקדם יותר, הייתי חושב על זה שאולי יש לו כוח לפני שלאיון שלח אותו אל השממה כשרק נייט וכמה חבלים רעועים מחזיקים אותו?
אולי אם ולנטיין וריין ולאיון היו מתייחסים אלי כיותר מילד שיכול להכין דברים מסלע, הייתי יכול להיות זה שיציל את החיים של נייט?
"אז מתי יהיה הזמן, ילד?!" הקול של ולנטיין נשמע כמו נייר שנקרע, כאילו הצלילות הקרה והרגילה שלו סוף סוף מתפרקת. "מתי יהיה הזמן, אם לא הרגע בו האגו שלך הביא למותו של הנער ההגון ביותר בכל המחנה הזה?! נמאס לי להבליג כשעוד ועוד טעויות שלך חולפות אל מול עיני, נמאס לי להעמיד פנים שאתה משהו שאפשר לקרוא לו מנהיג מתפקד, כשהדבר היחיד שאתה עושה הוא לשתות וויסקי מתחת לשולחן שלך, ולנסות להגן על הרגשות של קומץ חבריך, במקום על החיים של כל צבא המהפכה!"
לאיון מביט עמוק אל תוך עיניה. אני לא מצליח לשער מה הוא עומד לעשות, אבל מוצא את עצמי מתכונן לרסן אותו בכוח במקרה הצורך.
הוא מגחך.
"את יודעת מה, ואל? את צודקת. את צודקת!" הגיחוך שלו מתגבר לצחוק של ממש, אני מרגיש שהוא אמור להישמע מריר או מוזר או מזויף, אבל הוא לא. הוא אמיתי לחלוטין. "באמת הגיע הזמן שאני אפסיק להתייחס באופן כל כך שונה לאנשים מסוימים רק כי הם קרובים אלי."
הוא מסתובב אלי ואל ריין, חיוך חביב וסטנדרטי ולאיוני להפליא על פניו.
"אם אדוארד היידס לא יחזור עד הזריחה עם הגנרל הראשון מנוטרל בידיו- הוא יחשב מבחינת צבא המהפכה לבוגד. ותהיו בטוחים שגם ינהגו בו כאחד."
הוא מסתובב בחדות ומתכונן ללכת, כאילו לא השמיע כרגע שום דבר מעבר להוראה מנהלתית רגילה, מהסוג שהוא משמיע עשרות פעמים ביום.
"אתה צוחק, נכון?" אני נעמד מולו, חוסם את דרכו. ריין, שעדיין נראית קצת המומה מכך שלאיון הרים והזיז אותה לפני דקות מספר, נעמדת לידי. "פיטר," היא אומרת בקול שנאבק להישאר יציב. "זה לא… הצעד הזה… אתה לא יכול…. אתה לא באמת מתכוון לזה."
הוא צוחק שוב, הפעם הצחוק שלו גדול ומשועשע יותר. הוא מניח יד חמה וגדולה על הכתף של כל אחד מאיתנו.
"כן אני כן."
הוא מזדקף, וממשיך ללכת.
"לא, לאיון!" אני תופס בזרוע שלו. "חכה רגע, להכריז עליו כבוגד?! אין לנו שום הוכחה לשום דבר! זה לא נראה לך כמו צעד קצת קיצוני?!"
"זה כן, וצעד קיצוני זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו."
"אבל מה אם הוא לא יצליח למצוא את טריסטיאן, או לנטרל אותו או להביא אותו בזמן?" ריין כמעט מיבבת. "אתה תניח שהוא משתף פעולה עם צבא המלך בגלל שהוא לא נלחם טוב מספיק אחרי מי-יודע-כמה זמן בלי שינה או בגלל שהוא לא רץ מהר מספיק הביתה?"
"גם אחרי שבוע בלי שינה או אוכל הוא יכול להביס את טריסטיאן אם הוא ירצה, ובנוגע לריצה: נו באמת. זה אדוארד."
"בדיוק! זה אדוארד!" ריין נוגעת בפניו. "הוא כמו אח שלך!"
"נכון."
"וזו לא נראית לך כמו סיבה הגיונית לרחם עליו קצת?"
"לא."
"אבל אתה מצפה ממנו לעמוד בתנאים שהוא לא יודע שקיימים!" אני מזדעק. לאיון פונה פנייה חדה לכיוון המשרד שלו.
"בדיוק."
"אז איך הוא אמור לעשות מה שאתה רוצה שהוא יעשה?!" ריין מנסה לחסום אותו, הוא כמובן עוקף אותה באלגנטיות.
"הוא אמור לעשות את זה כי הוא נאמן וכי אין ספק בלב שלו, לא כי הוא מפחד ממני. לא מעניין אותי לבדוק אם הוא מפחד ממני, אני יודע את התשובה לשאלה הזו מאז גיל שלוש-עשרה."
אנחנו מגיעים, שלושתנו, למשרד.
"נו, ומה התשובה?" אני שואל.
לאיון מצחקק, כאילו התמימות שלי מקסימה ומשעשעת אותו עד עמקי נשמתו. "עד מוות." הוא מחייך, ונכנס למשרד. טורק את הדלת בפנינו.
אני וריין עומדים שם במשך כמה שניות, מביטים בדלת ואז זה בזו. ניכר שהיא חושבת בדיוק את אותו הדבר כמוני.
מה לעזאזל.
"מה אנחנו הולכים לעשות?" היא שואלת.
"מה כבר אנחנו \יכולים\ לעשות? ללכת ליער לחפש אותו, ולקוות שולנטיין טועה והוא לא ינסה להרוג אותנו?"
ריין מעבירה ידיים על הזנב הרך שלה, הוא מתנדנד בתזזיתיות עצבנית- והאצבעות שלה חופרות בפרווה בנסיון לרסנו. "אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת. אני רק יודעת שאנחנו לא יכולים לתת ללאיון להכריז עליו כבוגד."
"מה עושים בכלל ל'בוגדים'?" אני שואל, לא בטוח שאני רוצה לשמוע את התשובה.
הזנב של ריין חומק מאחיזתה, ועובר להתחבא בין הרגליים שלה. היא מנסה למשוך אותו חזרה לתנוחה הנינוחה שלו, אך הוא מסרב. הם נאבקים זה בזה במשך זמן רב לפני שאני מבין שהיא מנסה להתחמק מהשאלה.
"ריין!" היא נעצרת, ומביטה בי בעיניים גדולות ותמהות. "מה יקרה להאוול אם לאיון יחליט שהוא בוגד?"
היא נאנחת, וצונחת לישיבה מכורבלת. פניה בידיה.
"לא היו הרבה מקרים… וכשכן היו לאיון ניסה לשמור אותם בסוד, אפילו אני לא מכירה את כל הפרטים… אני רק יודעת שלקחו אותם אל 'הקן'- זה בסיס של ארגון מהפכה אחר, מסדר השמש העולה. הם אמורים לחכות שם עד לסוף המלחמה, ואז יחליטו מה לעשות איתם."
"זה לא עד כדי כך נורא, נכון? לפחות הוא לא יהיה בסכנה." אני מנסה להכניס נימה מעודדת לקולי, אבל ההבעה של ריין רק מחמירה.
"סקיי, המנהיג של המסדר, הוא… טוב, יש סיבה שולנטיין כאן והוא לא." היא מביטה בדאגה לירח שמתקדם מהר מידי לטעמי לרוחב השמיים. "סקיי, כל הארגון הזה, יש להם גישה אחרת למהפכה. הם לא רוצים לגייס את ההמונים למלחמה, הם רוצים לבנות וליצור ולשכלל טכנולוגיה שלא תיתן לאף אחד ברירה מלבד להקשיב להם. הם פשוט… הם לא חבר'ה נחמדים. אני לא יודעת מה הם עושים עם האסירים, אבל אני לא יכולה לדמיין לעצמי שזה טוב."
אני מרגיש את הדם מתנקז מפני, ממלא את הדרישה של הלב שלי להגביר את קצב הפעימות.
"למה אתם שולחים לשם אנשים, אם אתם לא יודעים מה קורה להם?" בניגוד לרצוני, הקול שלי הופך לדומה יותר לצעקה בסוף המשפט. אני לא יודע מתי הפסקתי לחשוב ב"אנחנו" והתחלתי לחשוב ב"אתם", אבל ברור לי שמהרגע שהתרחש, יהיה קשה להפוך את השינוי.
עוד דברים שאף אחד לא טרח לספר לי, אני חושב. עוד מידע שהם הסתירו. מה עוד אני לא יודע? אבילו עוד שקרים 'הם' האכילו אותי?
ריין משפילה מבטה לאדמה, ונאנחת אנחה קטנה.
"זוכר את הבוקר בו פתאום, אחרי שלושה קרבות גדולים ברצף בהם חוררו את החבר'ה בחזית, המחנה קיבל עשרה ארגזים מלאים ברובים מתקדמים פי חמש מאלו של האויב? אז לא, זו לא בדיוק הייתה מתנה מהמלך. "
אני נרתע. היא באמת כרגע סיפרה לי על עסקת חליפין שכוללת לשלוח אנשים -גם אם בוגדים- לגורל לא נודע בשביל כלי נשק? זה לא מעשה שמתאים לצבא המהפכה, לא מעשה שמתאים ללאיון.
או אולי, הוא בעצם מתאים מאוד, פשוט לדבר האמיתי ולא לשקר שאני מכיר?
ריין, כמובן, קראה אותי כמו ספר פתוח. "שיין, במלחמה אין דבר כזה טוב מוחלט. זו לא אופציה. לא משנה מה תעשה, יהיה לך דם על הידיים. לאיון פשוט בחר בדם של בוגדים על פני הדם של האנשים שלו."
"את מתכוונת, הדם של האוול."
ריין משתתקת. היא נעמדת בחדות, כאילו היא מתכננת לעזוב, אבל אז רק צועדת הלוך ושוב לאורך קיר המשרד של לאיון כמה פעמים.
"יש עוד המון זמן עד הזריחה. הוא בטח פשוט לא הצליח למצוא את טריסטיאן עדיין, הוא אמר שהוא יחזיר אותו: הוא יחזיר אותו. אל תיתן לולנטיין להרעיל אותך עם מחשבות כאלה. הוא נסער, ברור שהוא נסער, ברור שהוא לא במיטבו ושהוא שוכח דברים. תחשוב מה עבר עליו בימים האחרונים! נייט… מה שקרה לנייט הוא נורא, אבל זו לא אשמתו של האוול. הוא נאמן, פשוט קצת נסער. באמת, לבגוד למען המלוכה? זה האוול! אנחנו מכירים אותו! הוא לעולם לא היה עושה משהו כזה! הוא לעולם לא היה בוגד, לעולם לעולם לעולם. האוול הוא לא בוגד! הוא לא… הוא לא, נכון?"
היא מביטה בי בתקווה ילדותית, אבל גם בענייניות. כאילו היא באמת מצפה שתהיה לי את התשובה.
"אני לא יודע… את לא ראית את הפנים שלו כשאני ולאיון שאלנו אותו אם לאבא שלו יש כוח." זה מוזר לקרוא לבחור שעד היום בבוקר היה דמות מצ'יזבטים אבא של האוול, אבל אני מניח שלא מוזר יותר מאשר המחשבה שייתכן והאוול משתף פעולה עם צבא המלך, או שלאיון מסוגל להחליף חיים בכלי נשק.
"הוא מיד התחיל לנסות להרגיע אותנו ולשכנע אותנו שזה לא כזה רע, שטריסטיאן חלש ושהכל בסדר. והחלק המוזר, זה שנראה לי שהוא ניסה לשכנע גם את עצמו. כאילו הוא מרגיש אשם לגבי משהו ומעדיף לחשוב ששום נזק לא נעשה."
ריין יורה מבטים לשני צדדיה. יש אנשים מעטים באיזור המבנים הראשיים, הרוב כבר מתכוננים לשינה בתוך המערות או באוהלים שלהם, אבל חבורות אחדות עדיין משוטטות, מתנודנדות מעט לאחר כוס משקה אחת יותר מידי. לראשי קופץ מה שולנטיין אמרה ללאיון, על כך שהוא שותה וויסקי מתחת לשולחן.
"בוא. זו לא שיחה לנהל כאן."
ריין תופסת בזרוע שלי וגוררת אותי אל העלייה למצוק. אני רוצה לשבת ליד הצוק, באיזור שעדיין מואר מעט מהאור של המחנה. היא אומרת שזה מסוכן, ובתגובה אני צועד אחורה, מעבר לצוק, ובכל מקום בו אני מניח את הרגל שלי גוש אדמה מחזיק אותה. היא מתכווצת, ואנחנו מתפשרים על מרחק בינוני. באותה אווירה שחצנית, אני יוצר לשנינו מן כיסאות-כורסאות עגולים מאבן, אבל ריין מתעקשת לשבת על האדמה ולהשתמש הכורסא כמשענת. אז אני עושה כמוה.
אנחנו שותקים במשך הרבה זמן. היא מביטה לכוכבים, וצופה בחרדה בירח מתקדם כמו שעון חול שקוצב את זמנו של האוול. ואני? אני צופה בה.
את תווי פניה אני מכיר כל כך טוב, אולי טוב יותר משאני מכיר את שלי. ראיתי אותה בוכה, ראיתי אותה צוחקת, ראיתי אותה נלחמת כמו חיה חסרת מורא בקרבות אבודים מול אויבים רבים וחזקים ממנה, וראיתי אותה חסרת הכרה ומכורבלת לכדור קטן של רוך ותמימות. זה לא יאמן שבקרוב תעבור שנה וחצי מאז שהיא הופיעה בפתח התא שלי, עם חיוך ממזרי וסיכת שיער, ואמרה "שמעתי שאתה צריך סנגור."
לפתע עצב ממלא אותי. היום, אני כבר לא בטוח שכל הסיפור הזה לא היה עוד אחד מהשקרים של לאיון…
"מה אם הוא לא יחזור?" היא שואלת בקול שקט, מעירה אותי ממחשבותי. "מה אם הוא באמת בוגד, והוא עומד להילחם עכשיו בצד של המלוכה? מה אם הוא ולאיון יהפכו לאויבים בדם? מה אם הוא באמת יהיה נסיך עכשיו, והם יהיו אויבים מושבעים ונצחיים? ומה אם בסוף המלחמה, כשאחד מהם ינצח, הוא יצחק בסיפוק וניצחון כשמוציאים את השני להורג?"
זו הפעם הראשונה שאני שומע את ריין מכירה בקול בכך שייתכן שנפסיד במלחמה. זה מרוקן את החזה שלי מאוויר ואת הלב שלי מתקווה, אבל אני מתאמץ לנשום למרות זאת, ולקחת את היד שלה בידי.
"ריין, זה לא הולך לקרות, בסדר? אנחנו נשב פה, ואנחנו נחכה להאוול, וכל עוד השמש עוד לא בשמיים- הוא יהיה מבחינתנו אותו החבר הנאמן שאנחנו מכירים. לא משנה מה ולנטיין או לאיון אומרים."
היא מחייכת חיוך עצוב, ומוחצת את היד שלי. הגשתי לה את יד שמאל, זו עם הכוויה, אבל היא לא מביטה בה בכלל. רק בעיניים שלי.
יש הרבה דברים דרמטיים להגיד ברגע כמו זה, אבל אף אחד מאיתנו לא חש שום צורך לעשות זאת. במקום, אני מושך אותה לחיבוק ונותן לה להתכרבל עם הראש על החזה שלי. היא חמימה ומריחה טוב, והתחושה של מגע אנושי נעימה לי. בין אימונים של שתים-עשרה שעות ביממה לליללות נטולי חלומות בסמוך להאוול שיוזם לחיצות יד לעיתים נדירות, לא יצא לי לקבל הרבה מהתחושה הזו לאחרונה.
"שיין, אתה רוצה לשמוע סוד?" היא אומרת, זמן רב לאחר שהירח עבר את קו אמצא השמיים.
"תדברי."
"אבל אתה חייב לספר שאתה לא תספר לאף אחד, לעולם. זה יכול להרוס הכל אם תספר."
אני מהסס לרגע, ואז נאנח. "אני מבטיח. תדברי."
"אני כמעט נישקתי את האוול אתמול."
אני שותק.
"שיין?"
"כן?"
"נו, מה אתה חושב?"
"את באמת רוצה לדעת מה אני חושב?"
"כן."
אני שותק שוב, אך הפעם לפרק זמן קצר יותר. "אני חושב שאף אחד משניהם לא טוב מספיק בשבילך. את לא צריכה את כל זה, את צריכה מישהו עקבי, מישהו כנה. מישהו טוב יותר משניהם ביחד."
"כמוך?" היא אומרת בטון לעגני. משום מה, הרעיון כל כך מוזר בעיני עד שאני מוצא את עצמי מתחיל לצחוק.
"לא, גאונה. לא כמוני."
"אז כמו מי?"
"לא יודע. אולי אדם?"
"אדם? אתה שפוי?"
"למה, מה הבעיה? הוא בחור נהדר."
"נו, אבל הוא אדם! אני לא חושבת שהוא בכלל מתעסק בדברים האלה. חוץ מזה, הוא חצי נמר. תדמיין לעצמך שפתאום נשלף איזה טופר או משהו באמצע…"
אני מכסה את האוזניים שלי ומתחיל לשיר שירי ילדים של יסודנים. ריין צוחקת.
"בסדר, בסדר, אני אהיה בשקט. תפסיק."
אני עושה כדבריה, וחוזר לחבק אותה.
"אתה באמת חושב שלאיון לא מספיק טוב בשבילי?" היא שואלת, שוב, מבטה נעוץ בירח. אני נאנח.
"את ראית את החיוך שלו כשהוא דיבר עם ולנטיין? זה היה חיוך מזויף, אבל באופן פשוט מושלם. סבא שלי אמר פעם, שאנשים יכולים לזיייף חיוך באופן מושלם רק כשאף אחד מהחיוכים שלהם הוא לא כנה באמת."
ריין מקמטת את מצחה כשהיא חושבת על מה שאמרתי. זה מקסים ושובר לב בעת ובעונה אחת.
"והאוול, אדוארד, הוא יותר טוב?"היא שואלת, עדיין לא מביטה בי. אני מופתע מכמה משוחררת היא, מכמה משוחרר אני. אולי אילו המשקאות שבמקרה מצאו את דרכם לידינו מתישהו באיזור שלוש לפנות בוקר, אולי הקרבה שיוצר המצב האיום הזה בו נתקלנו שנינו, ואולי פשוט ההרגשה הזו שהלילה לעולם לא יגמר. לא היה אתמול ולא יהיה מחר, כל האנשים האחרים בעולם אינם מוחשיים כרגע. כרגע, קיימים רק אני, ריין והכוכבים.
"כן. הוא לא צפוי, והוא יכול להיות רשע, וקשה להבין אותו, אבל לפחות הוא לא… מזויף כל כך. לפחות אפשר להבין מה הוא באמת מרגיש. נכון, אנחנו לא יודעים עליו הרבה דברים חשובים… אבל עדיף כבר לא לדעת על מישהו כמעט כלום מאשר לדעת המון המון שקרים."
כרגע, אני בוחר לדבר לפי הכלל שאני וריין קבענו קודם. האוול הוא חף מפשע עד שיוכח אחרת.
"ראיתי אותו בלי חולצה." היא מצחקקת בילדותיות. זה מוצא חן בעיני, אני מצחקק גם.
"את צוחקת? אני ישן לידו במשך שנה, ועוד לא ראיתי את הפופיק שלו!"
"הוא בולט." ריין לוחשת כממתיקה סוד.
"וואו."
"כן, אני יודעת! והיית מצפה שיהיו לו נמשים על הגב, אבל אין שם כלום. פשוט עור חלק כל כך שקשה להאמין שהוא מחובר לבן אדם."
"בסדר, יש לי שאלה, ואת צריכה להבטיח שלא תצחקי עלי."
"אני מבטיחה. תדבר." היא מחקה אותי, אני צוחק. שיכור מאושר לא פחות מג'ין.
"יש לו… הבטן שלו, היא…"
"אפשר לשחק עליה דמקה."
שנינו פורצים בצחוק מתגלגל ורם, לא חינני בשום צורה, רצוף נחירות והשתנקויות. וזה, בדיוק מה שעושה אותו כל כך נהדר. ניצנים ראשונים של כתום מופיעים באופק והירח, הירח המזורגג הזה, סוף סוף מתכונן להיעלם מעבר לקו העצים. אני נעמד, ומאלתר מין הצדעה צולעת.
"להתראות, האוול." אני ממלמל בניסיון לרשמיות. "היית חבר טוב, באמת שכן. אני מניח שלכאן אתה כבר לא תחזור, אלא בראש צבא. היה טוב להכיר אותך, האוול. אבל לרוע המזל של כולנו: אתה העדפת להיות אדוארד."
אני שופך את שארית הג'ין על הקרקע, בגלל שזה מה שעושים לפעמים כשלוחמים מתים ומבחינתי, האוול מת הלילה. לאיון צדק, הוא צדק מההתחלה. עם המשקה נופלות גם הדמעות שלי ושל ריין. הן מרוות את האדמה, ומשחררות משהו בתוכי. אני חושב על כל מה שהוא היה בשבילי, איך בהתחלה הוא היה השטן ואז המורה הכל יכול ואז החבר הכי טוב שלי ואז מין יצור פתטי ועלוב ואז שוב החבר הכי טוב שלי ואז מפלצת מסוכנת ואז כולם ביחד ועוד אינספור דברים. אני חושב על כך שאני לעולם לא אנהל עוד אחת מהשיחות הפילוסופיות האלו שלנו, על כך שהוא לעולם לא יעיר אותי לפני אור ראשון שוב, עם הפנים הסקרניות והעיניים הגדולות והכחולות. אני חושב על כל הדברים האלו שאני לעולם לא אדע עליו עכשיו. עכשיו הוא עומד להיות האויב, אני עומד להילחם בו. לא באימון ולא בתגרה כי עיצבנתי אותו, אלא באמת באמת באמת להילחם בו. אני חושב על זה שהוא היה אחד מהאנשים שהכי אהבתי בכל חיי, ואני לעולם לא אזכה לראות את הפופיק המזורגג שלו.
ובדיוק כשהמחשבה הזו עוברת בראשי, לא רגע אחד לפני ולא רגע אחד אחרי, אני רואה את גוש הכאב והנוצות השחורות צולל לכיווננו מהשמיים. בלי לחשוב, אני שולח את הרוח הכי חזקה שלי שתהדוף את ריין מהדרך ואכן- היצור פוגע בדיוק היכן שעמדה וממשיך להתגלגל על הקרקע כמעט עד לשפת המצוק, משאיר אחריו פצע פעור – מלא נוצות שנשרו ודם – באדמה. בכל גלגול הוא הופך לפחות חיה ויותר אדם. כנפיו הופכות חזרה לידיים, וחושפות את מה שהתחבא, מצטנף בין הנוצות השחורות. הגנרל הראשון שוכב שם, חסר הכרה ולבוש בדבר מלבד המעיל הכחול שכופתר עד לרגליים. הוא נראה כמעט מוגן על ידי היצור, עורו בקושי נפצע במהלך ההתרסקות. הדמות השנייה, לעומת זאת…
על הקרקע מולנו, למרבה התדהמה, הוא שרוע. עירום כביום היוולדו, מטונף ומכוסה חתכים עמוקים- כולל מה שניתן לתאר רק כפצע דקירה בבטנו. פניו השרוטות והחבוטות של האוול מוארות באור הרך של הזריחה.
ובצורה שיין-גרינית להפליא, שתיראה לכל צופה כדבר מלבד שיגעון: אני מחייך מאוזן לאוזן.