היסודן האחרון 82- הטעות שהרסה הכל ולצלול אל התהום

פיטר שנא כשאדוארד עשה את הדברים האלה.
היד שלו לא באמת ממש נפגעה, כמובן שלא. אבל בשם כל השדים והרוחות, איך הוא אמור לשכנע את ולנטיין שאפשר לסמוך על אדוארד, תוך כדי שהוא מצמיד קרח למפרק היד הנפוח שלו?
בכלל, הוא חשב שהם עברו את תקופת ההתגוששויות הפיזיות שלהם בגיל עשר: אחרי הפעם בה פיטר כמעט שבר את רגלו של אדוארד כשניסה למנוע מהילד לבעוט בו. אלוהים, איך אביו צעק עליהם.
"אתם אמורים לשמור אחד על השני!" הוא אמר. "לא לנסות להרוג זה את זה!"
זה היה ממש כמה שבועות לפני שהכל נחרב, לפני שהוא ואדוארד מצאו את עצמם לבד מול כל העולם. זו הייתה תקופה נוראית, אבל גם יפה, באיזשהו מובן. הם היו ישנים יחדיו באותה המיטה (פיטר מתחת לשמיכה, כי תמיד היה לו קר מידי, ואדוארד מעל השמיכה, כי תמיד היה לו חם מידי) ויושבים ימים ומדברים על כל מה שהעתיד צופן להם ומה עליהם לעשות כדי לשפר אותו. למרות שבאופן רשמי, קריק לייק קם רק זמן רב אחרי שאדוארד עזב, פיטר תמיד ראה בו כאחד ממייסדי הארגון: ולו רק בגלל כל התכנויות שתכננו יחדיו.
כמו תמיד כאשר הוא שקע במחשבותיו, הוא התעורר ברגע של בהלה.
"לאיון, הכל בסדר?" אדם לטש בו זוג אישונים מחורצים.
"כןכן, סתם, חלמתי בהקיץ."
נער-החתול רכן אליו. "זה היה אחת מה…"
"לא!" פיטר הזדעק. עבר זמן רב מאז שהוא נכנס לאחד מן ה'הבזקים' שלו, אולי מוחו כבר הצליח לשכוח חלק מן הזוועות של השבי?
"טוב, בכל מקרה, מצאתי מקום להחזיק את טריסטן. זו מערה, טיפונת רחוק בכיוון צפון, ויש שם כמה מקומות טובים לקשור שם משהו. וחשבתי, בוא נבקש משיין לעשות לנו כזה תא עם כאלה… נו… איך קוראים להם…"
"סורגים?"
"כן! סורגים. ואז נראה אם הפרינצסה יקרא לנו ילדים!" אדם צחק בקול גדול.
"אני לא יודע אם כדאי לערב את שיין בזה. אני מאוד לא רוצה שאנשים ידעו שיש לנו שבוי: הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה המון שדורש לינץ'."
"אני בטוח ששיין יודע לשמור על סוד!" אדם צעק. חזק מידי. ממש ממש חזק מידי. פיטר נתן בו מבט נוזף.
"אויש, אממ… אני… צעקתי שוב, הא?" הוא גירד בראשו במבוכה.
"כן, קצת."
"מצטער."
"זה בסדר, רק תיזהר עם זה."
אדם הנהן בצייתנות.
"טוב… נתחיל מזה שתיקח את טריסטיאן אל המערה, אני אטפל בסוגיית הסורגים. צריך גם להחליט מי יחקור אותו. אולי ולנטיין, אבל צריך מישהו קצת מאיים יותר שיעמוד לידה ו-"
"אה, לאיון?" אדם קטע אותו. "יש מצב שאני יכול לא להיות זה שייקח את טריסטיאן? לא ממש בא לי להיות איתו לבד, אתה יודע איך אני עם כל הקטע הזה… אני לא רוצה להסתכן שהוא ידע דברים, כאילו, עלי… וזה."
פיטר קם אליו, והניח יד גדולה וחמה על כתפו. כמו חלק נכבד מצמרת צבא המהפכה, גם אדם חווה מיד ראשונה את מלוא האכזריות של המלך ואנשיו. הסיפור שלו אולי היה הנורא ביותר משל כולם.
"את האמת," אמר פיטר. "רציתי שאתה תלך, כדי שאם משהו ישתבש… אתה יודע שאף אחד, במיוחד מתוך האנשים עליהם אני סומך לקחת אותו, לא יהיה מסוגל לטפל בעניין כמוך."
הוא קיווה שהבקשה תמלא את אדם גאווה, תזכיר לו כמה חיוני הוא. אבל גם אם זה עבד, זה לא עבד מספיק. אדם נשאר מכווץ.
"אתה בטוח שבאמת חייב אותי לרסן אותו? הוא כולו שבור ועייף כזה… וזקן… מה כבר הוא יעשה שיהיה צריך כזה כוח פיזי כדי לטפל בו?"
פיטר נשך את שפתו. הייתה נקודה בדבריו של אדם. מצד שני, כאשר פיטר נלחם בטריסטיאן בפיגיונות, הוא לא היה נראה זקן או חלוש במיוחד. אבל, הוא עבר מאז שעות רבות של ערות וקשירה הדוקה במיוחד לכיסא.
"אם זה לא אתה, זה כנראה יהיה חייב להיות נייט." פיטר ציין.
"הכלבלבי של ולנטיין? הוא יכול לעמוד בזה. נקשור את טריסטן ממש ממש טוב."
פיטר נאנח, והנהן. "אתה יכול למצוא את נייט ולהביא אותו לפה? אני בינתיים אתיר את טריסטיאן מהכיסא. חייבים להוציא אותו מהמחנה לפני שכולם יחזרו מהאימונים לארוחת צהריים."
אדם הנהן בצייתנות ויצא, כרגיל, בריצה. הוא היה בחור טוב. אמיץ, חזק ומתוק. אבל… לא הייתה לו החוכמה של תיאו. לאף אחד לא הייתה החוכמה של תיאו.
כל היציאה של טריסטיאן לכיוון המערה עברה באופן חלק למדי. פיטר ציפה לנסיונות בריחה, אולי בעיטה לכיוונו או לפחות גידופים: אבל הוא קיבל רק דממה קפואה. זה הזכיר לו את ההתנהגות שלו עצמו בשבי, והוא לא אהב את זה. לא משנה כמה פעמים הוא הזכיר לעצמו שהם לא עשו, עושים או יעשו לטריסטיאן שום דבר קרוב למה שעשו להם במרתפי הארמון: התחושה האשמה והכבדה הזו נשארה בדיוק במקומה, במרכז חזהו, איפה שהוא הרגיש שהלב שלו אמור להיות.
פיטר עמד להתחיל לחפש את שיין, למען האמת, כאשר משהו סגול וקטן הסתער על הצוואר שלו. הוא חיבק את ריין חזרה, ושאף את ריח שערה.
"שלום גם לך." הוא צחקק. "הצלחת לתפוס את אדוארד?"
היא פשוט חיבקה אותו, נתלית על צווארו. רגליה היו כעשרים סנטימטרים מעל הקרקע. מבלי להרפות את החיבוק, הוא התכופף. מניח אותה חזרה על האדמה הקשה.
"את בסדר?" הוא שאל, והעביר ליטוף על גבה.
"כן, בערך. פשוט… אל תעזוב." היא הידקה עוד את האחיזה שלה בו. זה כבר התחיל להיות מדאיג, אבל פיטר לא מיהר מידי להתלונן כשזה נגע לחבוקים מריין.
"היד שלך בסדר?" היא שאלה בלחש. הוא השיב בחיוב.
כעבור כמה דקות כאלה, אנשים התחילו לחזור מהאימונים ולנעוץ בהם מבטים מוזרים. אז פיטר לקח אותה אל האוהל שלו.
"טריסטיאן כבר לא פה?" היא שאלה.
"כן, בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. נייט לקח אותו אל מערה מרוחקת בכיוון צפון. אני רוצה ששיין יכין שם תא עם סורגים והכל, אולי את תוכלי לדבר איתו ולהסביר לו את… המצב? אני חושב שהוא עדיין לא בוטח בי, הוא מרגיש שאני מסתיר ממנו יותר מידי דברים."
ריין נאנחה. "הוא גם לא ממש שמח לראות אותי בזמן האחרון. אני עדיין מאמנת אותו יחד עם הקבוצה שלי, והוא די סובל."
"הוא צריך להתחזק אם אנחנו רוצים לקחת אותו למדרגה הבאה. במיוחד עכשיו, כשאנחנו עומדים לקבל כמויות אדירות של מידע מטריסטיאן. זו יכולה להיות ההזדמנות שלנו להנחית מכה שתשנה את המאזן! אבל, בשביל זה כולם צריכים להיות במיטבם. במיוחד ובמיוחד שיין. אז אולי… תלכי את לדבר איתו? בבקשה?"
ריין נתנה בו מבט שהוא לא אהב בכלל, אבל הוא ידע שזה הגיע לו כעונש על כך שניסה להשתמש בנאומי המנהיג שלו עליה. במקום להתווכח עוד, הוא פשוט עשה מה שידע שבכל מקרה יצטרך לעשות בסוף והלך למצוא את שיין.
זה לא היה קשה מידי, הוא רק היה צריך לחכות שג'יידן (המאמן שהחליף את ריין כאשר היא הייתה עסוקה בדברים כמו שבויים וחקירות ואדוארד) יריץ את הקבוצה חזרה אל המחנה, ואז לחכות עשר דקות עד ששיין יצליח להדביק את הפער.
"וואו, הפגרה מהאימונים של האוול לא עשתה לך טוב." פיטר צחקחק למראה פניו האדומות ממאמץ של שיין.
"כן, כי אני בטוח שאתה בכושר מדהים." היסודן התנשף.
"ובכן, אני עושה ריצות בוקר."
"הו, באמת? ניסית לעשות ריצת בוקר סביב כל המישורים המזורגגים, מיליון וחצי פעם, עם ציוד קרב מלא?"
"עוד לא. אני עסוק לרוב ב-, אתה יודע, לנהל את המהפכה."
שיין צנח לישיבה על האדמה הקשה. "אז למה בדיוק אתה מנהל שיחת שיחות חסרות חשיבות עם בורג קטן במערכת, כמוני?"
פיטר נגע בכתפו של הנער, ולפתע הפך חמור סבר. "אתה ממש לא בורג קטן במערכת, ומה שיש לי להגיד לך הוא ממש לא חסר חשיבות."
פיטר מאוד לא אהב את הרעיון של לספר לשיין מה שהוא, בסופו של דבר, הסוד הכי גדול של אדוארד סתם ככה. אבל זה לא ישמר בסוד לעוד זמן רב בכל מקרה, ופיטר לא היה יכול להרשות לעצמו לספר לשיין חצאי אמת ולהסתכן שהוא יתפוס זאת מאוחר יותר כבגידה באמון. וכן, כמה רע שזה היה נשמע, פיטר ידע שכרגע האמון של שיין בו חשוב יותר מהאמון של שיין באדוארד. למען טובת הכלל.
הוא באמת ציפה ששיין יצעק או יצרח או יעלב עד עמקי נשמתו כאשר ישמע את האמת, או לפחות יראה המום וחסר מילים- כמו שפיטר היה. אבל הוא רק השפיל את מבטו למשך זמן רב, וחשב.
"לאיון," הוא שאל לבסוף, מבלי להביט בפניו של פיטר. "לך ולהאוול יש את אותו הכוח, בסופו של דבר. נכון?"
"אה… כן… כלומר, זה קצת יותר מסובך מזה, אבל… כן."
"ו… מה לגבי אבא שלך? לו היה את הכוח הזה?"
"כן."
"אז… זה לא אומר שיש סיכוי שגם לאבא של האוול יש אותו?"
פיטר החוויר לפתע. הוא לא חשב על זה. הוא לא שקל את זה. הוא אפילו לא העלה בדעתו את האפשרות שאולי יש יותר בטריסטיאן יותר ממה שנראה לעין. זה כל כך הגיוני, האם זו הסיבה שהוא היה שקט כל כך כאשר יצא עם נייט?
ואז, לפתע, הוא חשב על נייט. על נייט הקטן, הרזה והחלש ועל החבל הממש לא עבה מספיק שהוא החזיק. הוא חשב על השלשלאות בהן השתמשו כדי להחזיק אותו בשבי, הוא חשב על האזיקים ההדוקים האלה, עם הדוקרנים מבפנים, שדאגו לכך שאם הוא ינסה להשתנות- עשרות מסמרים יחדרו אל תוך גופו הגדל. הוא חשב עליהם לעומת החבלים שהחזיקו את הגנרל הראשון, והוא הרגיש טיפש כל כך.
"איפה טריסטיאן עכשיו?" שאל שיין.
"איפשהו רחוק, יחד עם נייט וכמה חבלים דקים מידי."
"צריך את האוול, הוא ידע אם טריסטיאן יכול להשתנות."
"בפעם הקודמת שראיתי אותו הוא ניסה לשבור לי את היד, אין לי מושג איפה הוא." יש זמנים, אביו של פיטר היה אומר לפעמים, בהם גינונים והליכות צריכים לעוף מהחלון.
"הוא בטח במרפאה עם האחות ההיא." אמר שיין, ולפני שלאיון הספיק להגיב, היסודן התחיל לרוץ. זו הייתה נראית כמו אסטרטגיה נבונה.
ההשערה של שיין הייתה נכונה. אדוארד ישב עם האחות הזקנה, אכל מרק וסיפר סיפור כלשהו כשהם הגיעו. הוא נראה מאוד מבוהל למראה שניהם. למעשה, המבט שנתן בהם, והצורה בה הוא שמט את קערת המרק ברגע שראה את פיטר, גרמה לו לחשוב שאדוארד מתכונן לכך שחברו משכבר הימים יתקוף אותו. אבל, לא היה לו זמן להרהר בכך.
"יש לו כוח?" נבח פיטר, עדיין מתנשף מהריצה.
"מה?"
"לאבא שלך! לטריסטיאן! יש לו כוח?!"
תוך רגע, כל עין בטווח שמיעה הייתה מכוונת אל אדוארד.
"אה, כן… כן. הוא… הוא כמונו… הוא…"
"הוא מה, אדוארד? הוא מה?!"
"צבי!" הוא הזדעק. "הוא צבי!"
"אז למה לעזאזל לא אמרת לי את זה?!" פיטר התקרב אל אדוארד יותר מידי, גם הוא עצמו לא היה בטוח למה. "שלחתי אותו עם נייט ישר אל תוך המישורים! אלוהים יודע מה קורה איתם! טריסטיאן יכול להיות בחצי הדרך לארמון עד עכשיו! הוא יכול לספר לאבא שלו את כל קורות המהפכה המזורגגות לפני שנספיק בכלל לגלות אם נייט עדיין חי! אתה מבין מה עשית?!"
"לא, זה לא ככה!" אדוארד ניסה לסגת, בעתה בעיניו הגדולות. "הוא לא מסוכן, הכוח שלו לא חזק!"
"באמת?! הוא לא מסוכן?! הוא לא חזק?! הוא משנה צורה, אדוארד! אתה אמור לדעת אילו דברים נוראיים אפשר לעשות עם הכוח הזה, גם כשאתה חלש!"
"זה מספיק!" שיין נכנס ביניהם. רק אז פיטר הבחין שהוא אחז בדשי חולצתו של אדוארד בכוח, והרפה. מיד הוא זינק מטר אחורה, אבל שיין עצר אותו- למורת רוחה של האחות הזקנה.
"אין זמן לשטויות האלה, בואו. שניכם." שיין נתן בכל אחד מהם מבט חמור ורציני ולא אופייני, ויצא מהמרפאה. לאיון עקב אחריו בריצה, ואדוארד השתרך מאחוריהם. פיטר היה יכול לראות אותו רועד.
"לאיון, אתה מוביל את הדרך. אמרת שנייט היה אמור לקחת אותו לאיזו מערה, לא? אז נלך לשם ונקווה לראות את נייט בריא ושלם עם טריסטיאן ברצועה איפשהו בדרך. אם נראה משהו אחר… טוב, נראה מה נעשה אז, אני מניח."
אנשים ניסו לדבר עם פיטר כשהוא חלף על פניהם בדרך החוצה מן המחנה, אך הוא, באופן מאוד לא מתאים לעצמו, פשוט התעלם. הזעם בתוכו געש ושצף, והוא פחד שאם ינסה לענות לשאלות מאנשים אקראיים, הוא ימצא את עצמו פעם נוספת אוחז בצווארון החולצה של מישהו. ואולי, למען האמת, לא רק בצווארון.
יותר מכל הכעיסה את פיטר האשמה בקולו של אדוארד- היא הייתה מה שגרם לו להאמין ש"חברו" לא סתם שכח לספר להם על הכוח של אביו, אלא שמר אותו בסוד בכוונה. וזה? זה כבר קירב את פיטר אל גבול השליטה העצמית. הוא לא ידע שיש לו גבול כזה, עד שהוא עמד ממש בדיוק עליו, והביט אל התהום החשוכה שמעבר לו. תהום שכולה יצר, תאווה, אימפולסיביות ועוד שלל דברים שפיטר לא ידע שקיימים בו. הוא לא היה בטוח אם ברצונו לדחוק את הגבול הזה הרחק מעצמו ככל האפשר, או לבצע צלילה חופשית אל תוך התהום.
"טוב, יצאנו מהמחנה." אמר שיין. "זמן טוב בשביל שניכם להשתנות."
לרגע פיטר תהה אם זה רעיון טוב לתת לעצמו כמות אדירה של כוח ולקחת מעצמו עוד חלק מהשליטה העצמית ברגע כמו זה. אך, למרבה המזל, הוא לא נאלץ להתחבט בשאלה הזו הרבה זמן.
"אני לא יכול." אמר האוול בשקט, בבושה. פיטר השתכנע עוד יותר בכך שהוא אשם בדבר מה איום ונורא.
"מה זאת אומרת?" שיין שאל, הוא כנראה ניסה להסתיר את התסכול בקולו- אך לא הצליח בכך במיוחד.
"אני לא יכול, אני לא מסוגל להשתנות כרגע. זה פשוט לא יעבוד. אני אמרתי לכם, אני אמרתי לכם כל כך הרבה פעמים שזה לא יציב ואי אפשר לסמוך על זה וגם אני לא מבין את החוקיות ו-"
"האוול," שיין קטע אותו. העביר שתי ידיים בשערו הכתמתם ונאנח. "זה בסדר, בסדר? אל תשתנה. פשוט תעשה מה שאתה יכול ובוא נמשיך כבר, כי אנחנו מבזבזים זמן חשוב. "
אדוארד הנהן, והתחיל לרוץ. כמובן, עוקף את שיין ופיטר בהרבה. כאילו רק כדי לא לתת לאדוארד להביס אותו, פיטר השתנה והחל לרוץ בעצמו. הוא הצליח לעקוף את אדוארד, הרץ הכי טוב שהוא הכיר. אבל, ובכן, זה לא היה עד כדי כך קשה בתור אריה ענק, כאשר כל צעד שלו נפרש לאורך ארבעה מטרים.
לא עבר זמן רב לפני שהם נתקלו במה שפיטר קיווה מאוד שלא יתקלו בו- נייט. או אולי, מה שהיה פעם נייט?
הוא היה שרוע על צידו, שם, באמצע המישורים. עיניו היו עצומות ברובן וגופו רפוי כמו בובת סמרטוטים ישנה. חולצתו הייתה מוכתמת בכתם גדול ועמום באיזור החזה- סימן לפגיעה קהה. השיער החיוור שלו היה מוכתם בדם גם הוא, אולי מהחבטה באדמה?
שיין ניגש אליו באיטיות, הניח יד מתחת לאף שלו ושתי אצבעות צמודות למפרק כף היד. לפיטר הייתה מין תחושה שהוא מפחד לחפש אחר נשימות או פעימות לב באיזור החזה, מתוך חשש ממה שירגיש אם הוא יגע שם.
"הוא עדיין חי, בקושי." הכריז שיין כעבור שניות מספר, אך לא נשמע שמח במיוחד. "ואני ארשה לעצמי להניח שטריסטיאן הלך בכיוון ההוא."
הוא הצביע לכיוון עלייה תלולה שאיפשרה יציאה מהמישורים אל היער. על הדרך היו זרוקים שאריות חבלים ובגדים, ומעיל כחול אחד- מקופל בקפידה ושמור.
"לאיון, בוא לפה. מהר. נעמיס אותו על הגב שלך ונרוץ חזרה למחנה, אולי עוד יצליחו להציל אותו."
נייט פקח את עיניו לפתע, והביט סביב בפאניקה מוחלטת. "השבוי…" הוא נאנק בכאב נורא. "השבוי נמלט!"
הוא השתעל שיעול כואב לשמיעה שהשאיר רסס של דם על חולצתו האדומה של שיין.
"נייט, תנשום עמוק, אל תצעק," פקד שיין. "תישאר רגוע."
"הוא ברח! הוא ברח אל היער! הוא משתנה, הוא משתנה כמוכם!" נייט השתעל שוב, ופלט עוד דם. הצלעות שלו בוודאי מרוסקות…
"נייט, תירגע, הכל יהיה בסדר!" שיין התחיל להילחץ בעצמו, ולאיון פשוט הצטער על כך שבצורה הנוכחית שלו הוא אינו מסוגל לדבר.
"הוא ברח! הוא יחזור למחנה! הוא יספר הכל! הוא-" עוד שיעול, עוד דם. "הם ישחטו אותנו! הם ישחטו את כולנו!"
"נייט, בבקשה!" שיין יבב בייאוש.
"אנחנו הולכים למות!"
"נתנאל." קולו של אדוארד, דווקא בגלל שהיה שקט ורגוע, הדהד חזק יותר מכל צעקה. "תנשום עמוק, תירגע, אל תפחד." הוא הרים את המעיל, וחבק אותו לחזהו. "אני אחזיר את השבוי."
וממש ככה, ללא כל מאמץ, גופו של אדוארד התכסה בנוצות כהות- גפיו התארכו ועורו הבהיר נבלע על ידי הינשוף. בחבטת כנפיים אחת, הוא המריא והחל במעופו מעל היער, המעיל נח ללא פגע בין טפריו החדים. כמו תמיד, כמובן, הוא פנה אל כיוון ההרים.