היסודן האחרון 79 וחצי- יום הולדת והאהבה של האוול

אני מעביר את התער באיטיות על עורי, מקפיד להשאיר אותו בזווית מקבילה שלא תחתוך דבר מלבד שיער לא רצוי. לאט, לאט, לאט… ו…
"שיין!"
צווחה נרגשת גורמת לי לזנק מעט, והסכין מפלחת את העור העדין. החתך פועם בכאב צורב. אני מקלל, מצמיד את המטלית לעורי, ומסתובב. לאיון עומד שם, מקפץ במקומו מרוב התרגשות.
"שיין…" הוא אומר. שפתיו קפוצות בחוזקה, כאילו כדי לא לצעוק באושר. "שיין, שיין, שיין, שיין, שיין!"
אני נאנח. "מה?"
"היום זה יום ההולדת שלי!"
אני מרים גבה, "מה?"
"אני בן עשרים ושתיים! ושתיים! כמה מדהים זה? אני כל כך מתרגש! שיין! זה כל כך כל כך כל כך נפלא!"
עוד לא הכרתי גבר בן עשרים ואחת שכל כך התרגש בגלל יום הולדת. או עשרים ושתיים, בעצם. זה לא ממש משפר את המצב בכל מקרה.
"ואני חושב שריין תעשה משהו. אני לא יודע מה אבל אני מתרגש נורא בכל זאת. אני בן עשרים ושתיים! נכון שזה ממש נהדר?!"
אני מהנהן בעייפות, השרירים שלי כואבים כולם.
"והפסיק לרדת שלג! לגמרי! אתמול בלילה היה קפוא לגמרי והיום פתאום אביב! אני נשבע לך שאפשר להריח שהחורף נגמר!"
אני בולע את רוקי. "החורף נגמר?…"
הוא מהנהן בשביעות רצון, וחיוך קטנטן מטפס על פני. "טוב… אולי לא יזיק שנתפלש קצת בשמש."
אנחנו רצים בהתרגשות אל המישורים, שלראשונה מזה זמן רב, אינם צבועים בלבן. מסביב היערות ירוקים ורעננים, והשמש מלטפת את פנינו. כולם קמו עם חיוך, אפשר לראות את זה. אפילו ולנטיין, החולפת על פנינו עם נייט משתרך מאחוריה, נראית עליזה להפליא.
"בוקר טוב לך, שיין." היא ממשיכה בדרכה, ואז מביטה בלאיון מעבר לכתפה. "ולאיון, יום הולדת שמח."
אני לא יודע איך כל האנשים האלה יודעים מה תאריך הלידה של לאיון, אבל בכל מקום אליו אנחנו פונים, אנשים מברכים אותו ומחייכים חיוכים גדולים. כשהוא נכנס לאוהל, ושולח יד לעבר היומן, אדם סוטר לידו.
"בשם קראווס, זה היומולדת ש'ך, לך תעשה משהו כיפי. אני מטפל בכל זה."
אז הוא מחייך, והולך משם. כמה אנשים שאני לא מכיר בדיוק מתנפלים עליו בחיבוקים. הוא צוחק ומחבק אותם חזרה. אחד מהם, נער צעיר שנדמה לי שנקרא ג'רמי, מביט בו במעין הערצה. כמעט אושר. הם אומרים משהו על זה שהיה ממש כיף ביום חמישי, ואני תוהה מה הם עשו, ואם כאב הראש האיום והנורא בו הוא נאבק כל בוקר יום שישי היה קשור לזה.
בעוד שאני חושב מחשבות שכאלו, משהו מושך אותי מאחורי אחד האוהלים. אני מביט בריין בהפתעה. היא נראית רצינית כמו הגיהינום, עם העיניים הסגולות המצומצמות והשפתיים הדקות שקפוצות בנימה חמורה.
היא מניחה שתיי ידיים על כתפי. "האוול."
"הא?"
"האוול." היא אומרת. "זוכר אותו? גבוה? בלונדיני? החבר הכי טוב שלך?"
אני מגלגל את עיני. "כן, כן, אני זוכר. מה איתו?"
היא נאנחת. "תחפש אותו! למה אני צריכה להגיד כל דבר פעמיים? לך, תסתובב," היא מסובבת כך שפני פונות לעבר המחנה, ודוחפת. "ותחפש אותו!"
אני נופל קצת קדימה, ואז מסתובב אליה. "רגע, מה? למה אני צריך לחפש אותו? ומה לעשות כשאני אמצא?"
היא משלבת את ידיה על חזה בחוסר סבלנות. "אני עושה ללאיון הפתעה, מן הסתם. ואני צריכה את האוול שיעזור. תחפש אותו, תמצא אותו, ותשלח אותו אלי. בסדר? ההימור הראשון שלי: המרפאה. קשה לי להאמין שהוא אוכל ארוחת בוקר עכשיו."
אני נאנח, מסתובב, ומתחיל ללכת.
הוא בטח עם האחות הזאת, כמו תמיד. מפטפט איתה על כמה נחמד לו בלעדי. על מה הוא מדבר בכלל עם אחות בת חמישים? מה לכל הרוחות יש להם במשותף? אני לא מצליח להפסיק לדמיין אותם צוחקים יחדיו על כל טעות טיפשית שהאוול אי פעם ראה אותי מבצע.
אלוהים, אני מקווה שהוא לא סיפר לה על הפעם שהתנגשתי בחלון בכל הכוח… לעזאזל, מי מנקה זכוכית כל כך טוב?!
משהו בהיר מבריק בקצה שדה ראייתי, והנה האוול עומד שם, אוחז לחמנייה טרייה וריחנית. את מקום המעיל על כתפיו מחליף כעת צעיף מפוספס בכחול ואפור. סוודר בצבע ספיר עוטף את גופו, ומתחתיו מציצה חולצתו הלבנה והרגילה. הוא נראה הרבה יותר… יפה, מאשר שהיה בפעם האחרונה שראיתי אותו. פחות חולני. אולי בגלל שהעלה קצת במשקל, אולי כי עורו קיבל מעט יותר צבע, ואולי פשוט בגלל החיוך הרך שמאיר את פניו.
"בוקר טוב!" הוא מנופף לעברי. "מה שלומך?"
"אתה דומה יותר ללאיון."
הבעת תמיהה עולה על פניו, אך הוא חוזר במהרה לחיוכו החביב.
"מה?"
"אתה דומה יותר ללאיון, ואתה גם מחייך ונראה לי שהמגפיים שלך פחות גדולים." סקרתי אותו שוב. "ואתה גם לובש צעיף."
הוא ממצמץ כמה פעמים בעיניו הכחולות. "אה… תודה?"
"זו לא הייתה מחמאה."
עיניו מבזיקות הצידה בבלבול, ותוך רגע מופיעה האחות הנמוכה עם שתי כוסות מלאות בנוזל מהביל, היא מביטה בי בדאגה בעיניים חומות וקטנות.
"בשם אלוהים, תראה איך אתה לבוש!" תוך רגע צעיף אדום יורד מכתפיה ונחרך סביב צווארי בקשר חונק. אני מנסה להוריד אותו, "תודה, אבל אני לא-" דברי נקטעים שכוס של קקאו חם נשתלת בידי. "לא כל כך קר עכשיו!"
"שטויות," היא אומרת, ומניחה את הכוס השנייה בידיו של האוול. "אתמול ירד שלג! לא אכפת לי אם אתה שוחה בזיעה כמו בנהר, אתה לא תסתובב לי פה בלי צעיף!"
היא מניחה יד על פתח הכוס של האוול רגע לפני שהוא מניח עליה את שפתיו, בלי אפילו להביט בו. "זה חם, מותק, תיזהר."
אני נאנח, ומחזיר לה את כוס הקקאו, "בסדר, אבל אני לא צמא."
"שטויות!" היא מכריזה. "לא צריכים להיות צמאים בשביל שוקו חם, -אדוארד, אני רואה שאתה מנסה לשתות, תחכה שזה יתקרר קצת- המטרה שלו היא לא להרוות, אלא לחמם לך את הבטן!" היא מניחה את ידה על מרכז בטני, ומביטה עמוק אל תוך עיני.
"אדוארד, אתה תקבל כוויה בלשון."
בשתי ידיים, היא מניחה את כוס הקקאו בידי ועוטפת את כפותי בכפותיה.
מאחוריה, האוול מזדעק בכאב, ומשתעל קקאו רותח על שאריות השלג שעוד לא נמסו. האחות נאנחת. "אל תזוז, אני הולכת להביא קצת מים קרים שירגיעו את זה."
היא הולכת, ואני תופס בכתפו בעוד שהוא מנגב את פיו בידו.
"בוא, ריין קוראת לך."
עיניו מבזיקות לכיוון אליו הלכה האחות, "מרתה אמרה לי לא לזוז."
אנחה.
"אז רוץ להגיד לה שאתה צריך ללכת! צריכים אותך!"
הוא מביט בי, ואז לכיוונה של מרתה, ואז רץ. עוברות שניות אחדות עד שהוא חוזר, עומד כאילו מישהו החליף את עמוד השדרה שלו במוט ברזל. כמו ילד בן שש שסבתא שלו אמרה לו להזדקף.
"אלוהים אדירים… מי אתה ומה עשית להאוול?"
הוא מרים גבה. "למה אתה מתכוון?"
"איפה חוסר הסבלנות? איפה הבעיטות? למה אתה לא קורא לי "ילדון" או "אידיוט" או "חתיכת חרא קטן"? אתה לובש סוודר, למען השם! מה האישה הזאת עשתה לך?!"
להפתעתי, הוא מחייך חצי חיוך קטן, ונוגע בראשי. "אתה מבין מה קורה כאן?"
אני מזעיף פנים. "מה?"
"אתה מקנא."
אני יכול להרגיש את פני מאדימים. "זה מטומטם! אני לא מקנא ואני בכלל לא רוצה להיות איתך! הסיבה היחידה שאני כאן זה כי ריין אמרה לי. לא אכפת לי בכלל עם מי אתה מסתובב או מה אתה לובש. זה סתם מטומטם."
הוא מחייך חיוך גדול ומדושן עונג, "כמובן כמובן. ובכל זאת, למרות שכל כך כל כך לא אכפת לך, אתה תרשה לי "להסתובב" איתך קצת?"
הלב שלי מתעורר לפתע, ומתחיל לדפוק בהתרגשות. אל תראה כאילו אכפת לך, אני חושב. פשוט תהיה רגוע.
"התגעגעתי אליך ואני אוהב אותך ואני רוצה לחבק אותך מאוד."
הוא מחייך חיוך לחוץ במעט, וכורך סביבי את זרועותיו בגומלניות מה. ולמרות שהמחווה נבוכה במעט, וששני הצדדים לא ממש מנוסים בה, זה חיבוק. והוא גורם לי לחייך.

כשאנחנו מגיעים אל ריין, היא אפילו לא נותנת בנו מבט שני. רק אומרת לנו ללכת לאפונה ולבקש ממנה את סרטי הקישוט. אפונה מפנה אותנו אל האוהל שלו, ואנחנו מתחילים לקשט הכל באדום. אדום ועוד אדום ועוד אדום. אדם עוזר לנו להזיז את השולחן לחצי השני של המבנה הקטן.
באחד מימי השלג האכזריים יותר, אוהל הבד פשוט קרס תחת משקלו של המצע הלבן. באותה הזדמנות, ריין גילתה כמה לילות בשבוע לאיון מבלה בשינה טרופה תחת שולחנו. ומאז הוחלף האוהל במבנה עץ קטן ועגול, בן שני חדרים. באחד מהם היה שולחן העבודה וכונניות רבות שמגירותהין היו מלאות במסמכים, ובשני הייתה רק מיטה נמוכה אחת, וארון פשוט שלאיון התקין בעצמו. כשגררנו את השולחן לחדר השני, לא יכולתי שלא להבחין כמה קר בו, קר ומחניק. טחוב.
"לכל הרוחות," גיחך אדם. "המיטה הזאת, הארון, אין חלונות. הבחור בנה לעצמו ת'חדר שלו מהבסיס."
הבטתי לרצפה, לא היה שם עץ, כמו במשרד, אלא אבן. אני תוהה כמה זמן לקח לו להיפטר מכל החול כדי לחשוף אותה. "זה כל כך מלחיץ…"
האוול בלע את רוקו, ולטש מבט במיטה. "זה לא העסק שלנו על איזו מיטה הוא ישן. בואו נלך."
אדם בוחן את החדר בפעם האחרונה, ואנחנו עוזבים.
כל פעם שאנחנו מסיימים לתלות את הקישוטים, ריין מגיעה שבידיה עוד ארגז של קישוטים. כל אחד ואחד מהם נצבע בגוון אחר של אדום. כשאנחנו מסייימים לבסוף, החדר מוצף בכל כך הרבה ארגמן, שהכחול של האוול נראה בולט יותר מעץ ברוש באמצע המדבר. הוא זע באי נוחות, ומוריד את הצעיף הכחול מצווארו. אך אני יודע, שלא משנה אילו צבעים הוא ילבש, הכחול של עיניו ימשיך לבעור כמו להבת קרח. כמו סופת שלגים בלתי מתפשרת שמטיחה קרח ושלג בכל חום עד שהיא מצליחה להקפיאו.
ריין מגיעה לאחר דקות ספורות, ומוסרת שבעוד חצי שעה היא תביא את לאיון לכאן. אני מביט החוצה, ונדהם לגלות כי השמש כבר נעלמה כמעט כליל מעבר לעצי היער.
ולנטיין מגיעה גם היא, מוכנה, מזומנה, ונוטפת נוסטלגיה.
"איך יתכן שעברו עשרים ושתיים שנים? שני עשורים? מתי הספיק לחלוף כל הזמן הזה? הרי שרק לפני חודשים מספר בכלל שמעתי שמאדי בהריון!"
"מאדי?" שאלתי. האוול נתן בי מבט נוקב, "מדיסון בורק. אימא של לאיוון."
עוד כמה אנשים מגיעים, רד עם סנואו נצמד לרגלה. חסרונו של תיאו מעולם לא היה בולט יותר, וכשהמחשבה עוברת במוחי, לבי מתכווץ.
ריין נכנסת בסערה, "מה אתם עושים גלויים ככה? מהר! תתחבאו!"
היא דוחפת אותי מתחת לשולחן עץ שהציבה באמצע החדר, ומחביאה אותי מתחת למפה. היא צועקת עוד קצת, ובמהרה רד מצטרפת אלי שם, במרחב הקטן והבטוח הזה.
עיניה הארגמניות מתרוצצות סביב, והיא בולעת את שפתיה הדקות והבהירות. אני מתפתה לגעת בשערה הבהיר, הוא נראה כל כך רך…
"הוא מגיע!" לוחש מישהו בהתרגשות, ואני ממהר למצוא חור הצצה במפת השולחן הגולשת כמעט עד לרצפה, ומסתירה אותי ואת רד ברוב יעילות. ריין עומדת כמעט באמצע החדר, רועדת מרוב התרגשות לרגע המיוחל בוא כולנו נזנק ממחבואנו ונצעק. גם אני מוצא את עצמי לא נושם מרוב צפייה למראה הבעת פניו, איך הוא יגיב? הוא יצחק? הוא יחייך? ארגנתי פעם מסיבת הפתעה לאבא שלי. הוא נכנס בדלת, ואנחנו צרחנו, והוא צרח חזרה. זה היה מאוד מצחיק, אני קצת מקווה שלאיון יעשה את זה גם.
הדלת נפתחת. לאיון ממש רץ פנימה, ומשליך מעליו את הכובע הצבעוני שמישהו חבש לראשו. "תודה לאל שאנחנו לבד…" הוא ממלמל לריין, ואז הוא מנשק אותה.
הוא מנשק את ריין. ממש ממש ממש מנשק אותה. על הפה. לא כמו שמנשקים ידידה, לא נשיקה של שנייה בשפתיים סגורות. הוא מנשק אותה באמת, מהנשיקות האלה שכל הגוף מגיב, שאתה מתחיל לנשום מהר והלב שלך דופק כמו משוגע.
ואז אדם מזנק ממחבואו מאחורי הדלת, וצועק "הפתעה!" כאילו דבר לא קרה. לאיון מזנק אחורה- כל הגוף שלו דרוך, והוא מסמיק כמו עגבנייה. לא עובר רגע עד שהמחבואים של כולם נחשפים. אחד אחד עומדים כל חבריו הטובים ביותר של לאיון ובוהים בו. המומים מכדי לדבר. רק אדם מנסה לשכנע את כולם לשיר שירי יום הולדת, לא נראה שהוא ממש מבין את כל המצב.
לאיון וריין מביטים זה בזו, ואז הוא סוקר במבטו את שבעת באי החדר.
"שיהיה." הוא אומר, חיוך מטפס באיטיות על שפתיו. "אנחנו מתחתנים!"
לרגע סוררת דממה, אפילו הזבובים שעל הקיר לא מעזים לנשום. אני מוצא את עצמי בוהה, לא בו, אלא בה. יש בעיניה מבט נוזף ונוקב, כמו אומר "אני לא מאמינה שעשית את זה עכשיו!", אבל אז הוא מביט בה במין חיוך מתנצל ועקום מה, ובראשי, כך נדמה לי, אני שומע את מילותיו. "אני מצטער, פשוט לא יכולתי לחכות. תסלחי לי?"
היא מנסה לשמר את המבט הכועס, אבל חיוך מתמוסס ממלא את פניה, וחום את עיניה.
ואז גם אני מחייך. אולי בגלל המבט הזה בעיניים של שניהם, שראיתי רק בעיניהם של אנשים אחדים בעבר, מבט שגורם לי להאמין בכל ליבי, שהם באמת באמת מאוהבים. מסוג האהבה שמחזיקה נצח נצחים. אותו מבט שהיה בעיניה של אמי כל פעם שאבא חזר הביתה, אותו מבט שזרח מעיניו כשהוא נשק למצחה כשנרדמה ליד שולחן המטבח. מן מבט כזה, שאדם נותן רק לדבר הכי חשוב בחיו. לאור שנותן תקווה לימיו. לאדם הכי יפה והכי נפלא והכי טוב ומתוק ומקסים שיש. ולפתע, אני מוצא את עצמי שמח. לא, לא סתם שמח. אני מוצא את עצמי מאושר עד הגג, כי אני יודע, בכל ליבי ונשמתי, שהם נועדו זה לזו. אני יודע שהוא יעשה אותה מאושרת יותר מכל אדם אחר.
כל החדר מפשיר מקפאונו, אדם מזנק על לאיון בחיבוקים ונשיקות, צורח את כל הברכות שבעולם. רד מממהרת אל ריין, וקריאות התרגשות ממלאות את החדר, אפילו ולנטיין נותנת מין חצי-חיוך. כולם מתחילים לדבר על חליפות ופרחים ושמלות ועוד כל מיני דברים של חתונה.
"ברור שאתה!" קורא לאיון אל אדם, בתשובה לשאלת השושבינים. "אתה חייב להיות השושבין! אתה, שיין, ותי-" הוא נעצר בבת אחת. "זאת אומרת, אתה, שיין, והאוול."
ואז, לפתע ובאופן מוחלט, משתתקים כולם, ומביטים מסביב. נזכרים פתאום בהאוול החסר. ריין ניגשת באטיות לוילון מאחוריו הוא מצא מחבוא, כמו שמתקרבים לאיילה פצועה כדי לא להבריח אותה, אך רק צעיפו האומלל נמצא על הרצפה. מקומט לכדור גס. היא מכניסה את כדור הצמר הסרוג מתחת למעילה, ויוצאת מהאוהל בריצה.
"ריין!" קורא לאיון, וממהר לרוץ אחריה. אך אדם תופס בזרועו, ונותן בו ממבט ארוך ורציני בעיניים אנושיות למחצה. "תן לה, לאיון. זה בינה לבינו."

ריין הרגישה אשמה יותר משהרגישה כל ימי חייה, היא נזפה בעצמה על כך שאפילו לא הבחינה שהוא לא שם. איזו מין חברה לא שמה לב כשחברה הטוב ביותר לא נוכח באחד מהימים החשובים ביותר בחייה? אך במעמקי ליבה, היא ידעה שהיא לא מרגישה אשמה על כך שלא הבחינה שהוא לא שם, אלא על כך שהוא ברח מלכתחילה. שהיא גרמה לו לברוח מלכתחילה. היא הרגישה אשמה על כך שהתחתנה עם לאיון.
לא היה קשה לדעת לאן האוול רץ, אפילו אמלא עקבותיו היו טבועים עמוק בבוץ, הוא תמיד ברח לאותו מקום. או ניסה לפחות. למצוא את האוול זה קל, ככה היא תמיד אמרה. פשוט צריך לרוץ בכיוון ההרים. לא היה קשה למצוא את האוול כשהוא נמלט, הקושי היה לגרום לו לחזור.
הייתה לה טכניקה אחת בנושא החזרת אנשים למקומות. אך לרוע המזל, האוול היה כבד מכדי שתסחוב אותו.
הוא לא הספיק להתרחק, היא קיוותה. למרות שידעה כי אם הוא החליט לברוח באמת, לחזור לבקתה ולהיעלם כליל, הוא לא יתקשה לעשות זאת. הוא רץ כל כך הרבה יותר מהר ממנה, כל כך הרבה יותר מכל אדם שהיא הכירה.
העקבות הפכו פחות עמוקים כשהיא נכנסה ליער, עד אותו רגע החלק הקדמי של כף הרגל היה הרבה יותר שקוע, משמע: הוא רץ. משם הטביעות היו שוות, והצעדים פחות גדולים. היא ידעה שהיא ממש קרובה כשהיא מצאה את הסוודר שלו זרוק בבוץ. ואכן, רק כמה מאות מטרים קדימה, הוא עמד בגבו אליה. כמו שהוא היה פעם. באותה חולצת כותנה חיוורת שהיא תמיד שנאה.
"האוול?…" היא לחשה. כתפיו רעדו, וקולות חנוקים הגיעו לאוזנה הבריאה. היא התקרבה עוד, עד שהניחה יד על כתפו. "האוול, תדבר איתי."
הוא הסתובב. עיניו היו אדומות, וכל לחיו שטופות דמעות מלוחות. ואז, חיוך ענקי ומזויף עלה על פניו.
"מזל טוב." הוא אמר. "אני כל כך שמח בשבילכם, זה הולך להיות כל כך יפה."
הדמעות המשיכו לרדת, הוא ניגב את אפו בתנועה מגושמת. נאבק להשאיר את החיוך על פניו.
"האוול, אתה לא חייב להתנהג ככה, אני-"
"אני בטוח שאתם תהיו כל כך מאושרים ביחד, ותוכלי ללבוש שמלה יפיפייה ו-" הוא השתנק, ומשך באפו מבלי להפסיק לחייך. "ורד תוכל להיות השושבינה שלך. עם סל פרחים יפים שהיא תפזר מסביב." חיוכו הפך רועד יותר ויותר, והבכי יצא מכלל שליטה.
"ואת תהיי כלה כל כך יפיפייה!" הוא התייפח. "אני כל כך שמח בשבילכם!"
הוא קרס על ברכיו וידיו בבוץ האביבי.
"ו- ו-" הוא נחנק מהדמעות של עצמו. "אתם תהיו כל כך מאושרים ביחד!"
כמו כלב בגשם, הוא רעד והתיייפח וצעק מכאב, ואז הוא הרים את ראשו המושפל, פניו ושערו מטונפים מבוץ ודמעות.
"אני מצטער שגררתי אותך עד לכאן."
חיוך גרוטסקי ומחליא בגודלו טיפס על פניו כמו עכביש על רשת. "כדאי שתחזרי, זה יום ההולדת של הארוס שלך."
ריין הרגישה את הדמעות מציפות את גרונה. היא התקרבה אליו ביד רועדת, כמתכוונת לגעת בפניו, אך אספה במהרה את ידה לחזה, והביטה בעיניו הכחולות מידי והגדולות מידי. עמוק עמוק בתוכן, עמוק עמוק בעיניו של האוול, היא ראתה משהו מקולקל, משהו לא בסדר. משהו שבעבר זרח משם בשלמות מעוררת תקווה שהפכה את ימיה לקלים מעט יותר כל פעם שהיא הביטה בו. היא ראתה את הדבר שהשרה קסם על עיניו, שהפך את עומקן למקסים, ולא מבעית. הדבר שמילא את החלל העצום שאחרת היה ריק ושומם. היא ראתה את האהבה הזאת שבורה, והבינה שהיא זו ששברה אותה.

אנחנו שוכבים על גבינו, ומביטים בכוכבים.
"ימי הולדת הם חרא." אני אומר. "ביום ההולדת שלי, היינו בשבי. גיליתי את זה רק שלושה שבועות אחרי שחזרנו."
האוול מהנהן. "ימי הולדת הם באמת חרא. אבא שלי לא חגג אותם. לא היה לי מושג שיש בכלל מנהג כזה עד שהייתי בן שמונה. וגם אז לא הייתי מלא מוטיבציה לעשות איתם משהו. אמלא היה לי זיכרון כל כך טוב, אני בספק שבכלל הייתי זוכר באיזה יום נולדתי."
אני מהנהן. "כשהייתי ילד זה היה כיף. היום זה נראה לי פשוט מדכא. רק מזכיר לי שחצי ממי שאני מכיר מתים."
"אבל זה דווקא יכול להיות כיף, אני חושב. הייתי רוצה לנסות את זה שנה אחת. לא מסיבה, פשוט ללכת ליער ולבלות שם את היום. בשלווה. בלי דאגות. רק אני והיא." הוא הביט בי. "וגם אתה, בעצם. לפחות לחצי מהיום. הייתי רוצה אותך ביום ההולדת שלי. יום אחד בשנה שבו אנחנו לא צריכים להילחם ולא ללמד או לעשות תורניות. סתם, ככה. יום הולדת."
"זה נשמע נחמד."
"נכון," הוא אומר. "אבל זה לא באמת יקרה."
"למה לא?"
"כי דברים כאלה לא קורים לי. ימי הולדת פשוט לא קורים לי." הוא מביט לכוכבים הרבה זמן לפני שאני מעיז לשאול,
"מתי יום ההולדת שלך?"
זיק של חיוך עצוב מופיע על פניו. הוא מצביע על הירח שעובר במקצת את קו אמצע השמיים.
"הוא נגמר לפני בערך חמש דקות."