היסודן האחרון 70- סיוט של תמונות ותמונות של סיוט

הוא הרים את עצמו מעל הענף שוב, השרירים שלו רעדו.
ושוב, העיניים שלו שרפו.
ושוב, הידיים שלו עלו באש.
הוא משך עוד פעם אחת אחרונה, אבל כפות הידיים שלו פשוט לא עמדו בזה. והוא נפל על גבו.
לרגע, הוא לא הצליח לנשום מעוצמת החבטה, שיין נאבק לשאוף ולנשוף. לאחר שניות אחדות, הא פקח את עיניו. המחשבה על לחזור למתח העלתה בו יאוש מחריד, וכך הוא ידע שהוא לא חזק מספיק. לכן שיין גרין עלה עליו שוב. הפעם עברו שניות אחדות עד שהוא איבד שליטה על שריריו, ונפל.
קום. הוא ציווה על עצמו, אך הגוף שלו פשוט סירב.
תניח את הידיים שלך על הרצפה, תיישר את המרפקים ותדחף עם כפות הידיים, תיישב, תעביר את המשקל לכריות הרגליים ואז לברכיים, תיישר את הרגליים, תשלח את רגל ימין קדימה, ועכשיו את שמאל, תתפוס בבליטה הזאת, תניח את הרגל שלך בשקע הזה, תכופף את היד ותיישר את הרגל, עכשיו תתפוס את הענף הזה ביד ימין, ועכשיו ביד שמאל, תכופף את הידיים שלך, ותיישר אותן, תכופף אותן, ותיישר אותן, תכופף אותן, ותיישר אותן.
הוא קילל את עצמו בראשו, צעק על עצמו עלבונות מחרידים עד שהם לא כאבו יותר. כפי שהוא עינה את שריריו עד שהם לא דאבו יותר, ואז הוא ידע שהגיע הזמן להחליף תרגיל.
ריאותיו היו החלק הכי חלש בגופו, כך האוול אמר. ולא משנה כמה פעמים הוא ירים את עצמו במתח, יש רק דרך אחת לחזק את הריאות שלו: לרוץ.
הוא רץ ביער, כדי שיהיו לו הרבה דברים להתחמק מהם, מכשולים שיעשו את הריצה לקשה יותר. הוא רץ במעגל ענק סביב מתחם האימונים שהוא בנה לעצמו.
שיין גילה, שאם הוא שאב את כל המים מהעצים סביבו, הם הפכו לתלי אבק. והוא השתמש ביכולת הזאת כדי ליצור קרחת יער ענקית, מקום שבו אף אחד לא יוציא אותו מריכוז.
מקום שאף אחד אחר לא הגיע אליו,
טוב, כך שיין חשב עד אותו ערב קר ומושלג.
הוא רץ בשיא המהירות, ריאותיו בערו, אך שיין היה מורגל לחלקי גוף בוערים. כשלפתע, רגלו נתקלה בדבר מה, והוא הוטח בעוצמה אדירה בשלג שהוא דחס חזק ככל יכולתו עד שהמצע הרך הפך קשה כמו אבן.
וכשפניו של שיין נחבטו בשלג הדחוס, הנער הבין שהוא עשה עבודה טובה.
הוא הביט במה שהכשיל אותו, ועל מסלול השלג עמד תיק עור מרופט ששיין הכיר על פי זוג הכפפות הקטנות שנתלו ממננו, וזרוע הבובה שהציצה מפתחו. כשהוא הביט קדימה שוב, ג'יימס עמד שם. שערו השחור שאב את כל האור המועט שנתנו הכוכבים והירח, זה היה שחור אמיתי, שחור כמו החושך בפני עצמו. עיניו נתלו בחלל, לא ממוקדות, ומעיל העור הקטן עטף את כתפיו כמו שמיכה מחממת שעוטפת שד נורא.
"מה אתה עושה כאן?" שיין שאל, לא היה שבב יחיד של חמימות בקולו. ג'יימס הביט בו, מאתר את פניו בדיוק מטריד על פי מקור הקול. אולי אלו היו פניו, ואולי משהו אחר בו, אבל שיין ידע מה הילד הקטן מנסה להגיד.
"יש משהו שאתה צריך לראות."
שיין הביט בו בחזרה, למרות שג'יימס לא היה יכול לדעת את זה. "אז תראה לי."
הבעה פקפקנית עלתה על פניו הקטנים והרזים של חוזה העתידות.
"לא משנה מה אתה תעשה, אני אעמוד בזה." שיין השיב בארסיות.
עיניו החלולות של ג'יימס הושפלו לרגליו, הוא נשף נשיפה עמוקה, והביט עמוק אל תוך עיניו הירקרקות של שיין.
סדרת תמונות הבזיקה מולו: שלג ודם, נער חום-שיער שפניו שרוטות ומיוסרות, אבנים ענקיות שמוחצות אנשים למות, גופות שרופות עד העצם, פנים מרוסקים לחלוטין, איש שנחנק מדמו שלו המבעבע מפיו כמו לבה, מליון אנשים בכחול טובחים בחבריו הישנים, גרונות משוספים, איברים שנפשטו מעורם, משהו שכנראה היה פעם רגליים, קרביים מרוטשים, ילדה קטנה שגוועת ברעב,
"ג'יימס!" הוא צרח. "מספיק! די!"
אך התמונות המשיכו לרוץ, מהר יותר ומהר יותר. עיניים שכל הנימים בהם מתפוצצים בבת אחת, נער שכל גופו הוא רק דם, וילד שנקרע מזרועות אימו, התמונות הפכו להיות גיבוב אחד גדול של דם וזוועות, שיין ניסה לאחוז בראשו, לחסום אותן, אבל הן המשיכו לזרום בקצב ההולך וגבר, בשר חשוף מתחת לעור מרוטש, שוט שמצליף שוב ושוב בגוש בשר פצוע שפעם היה הגב של מישהו, גברים נשים וילדים מתפתלים וצורחים מכאב.
"ג'יימס! די! אני מתחנן! די!"
ילדה שחץ נעוץ במרכז מצחה, נער שטובע בדמו שלו שנוהר מחוץ לגופו, ידיים שהיו קשורות כל כך הרבה זמן שהחבל ריטש את העור, נער חום שיער וירוק עיניים שמישהו שיסף את העורקים הראשיים שלו בחרב, נער מוכר, נער שעוד לא מת, נער ששמו תיאו.
"בבקשה! אני ראיתי! אני מבין! די! תפסיק את זה!" שיין אחז בראשו ולחץ בכל הכוח, אולי הוא היה על הרצפה ואולי לא, אך התמונות המשיכו לזרום. "בבקשה! די!" הוא התייפח. "ג'יימס! תפסיק את זה!" דם בכל מקום, דם דם דם ודם. "ריין! ריין! אני רוצה הביתה! אני רק רוצה הביתה!" הוא רק רצה שיצילו אותו, הוא רק רצה שזה יפסק. "אמא! אני מצטער! אני מצטער! אמא!" הדמעות שלו חנקו אותו, אבל זה הרגיש כמו דם. "אמא!"
נער ריק מדם, הפנים שלו ריקות ולבנות וחסרות חיים.
"אני מצטער! אני מצטער על הכל! בבקשה! שמישהו יפסיק את זה!" הוא הרגיש את הדם עליו, הוא לא יכול לראות כלום אבל הוא הרגיש את הדם. "אני רוצה הביתה! בבקשה! אמא!!!"
הוא פקח את עיניו, וראה את ג'יימס עומד מולו, ולהרבה זמן הוא לא היה מסוגל לעשות שום דבר חוץ מלבכות, הוא רצה שאותו אדם מסתורי עם ריח פירות היער יבוא לחבק אותו, הוא רצה שמישהו יגיד לו שמה שהוא ראה לא אמיתי. הוא פחד לפקוח את עיניו, פחד מהדם שהוא ידע שיכסה את כל גופו. והוא רק רצה מגע, הוא רצה אחד מהחיבוקים המוחצים של לאיון או חיבוק מנחם כמו זה שנתן לו האדם שהוא מעולם לא גילה את זהותו, הוא רצה שיגידו לו שהכל יהיה בסדר.
ואז הוא הפסיק לבכות, והתחיל לחשוב. מוחו האיטי והמזועזע הבין מה הוא עשה במשך החודשים בהם הוא החרים את חבריו אחד-אחד, והוא התחיל לבכות שוב. לא נשאר מי שיגיד לו שהכל יהיה בסדר, לא נשאר מי שיחבק אותו חיבוק מרגיע. לא נשאר אף אחד שיציל אותו.
"שיין." קול חדר מבעד לבכי שלו, הנער פקח את עיניו בחשש, וגילה שהדם לא היה שם, הוא רק דמיין אותו. ג'יימס עמד מולו, ולפתע, הוא פשוט ידע. שהדברים שג'יימס הראה לו לא רק קרו או יקרו, הם קורים עכשיו. בכל רחבי העולם, הם קורים.
וזה אומר…
"אני חייב להציל אתם!" שיין נחרד וזינק לעמידה, רץ בכל כוחו לעבר המחנה. הפעם כשרגליו כשלו הוא לא חשב על כמה חלש הוא, אלא קם והמשיך לרוץ. העצים נראה מאיימים בחושך, כמו יער מלא בזקנים גרומים ששולחים ידיהם כדי לתפוס אותו, יללת זאב נשמעה במרחק, אבל שיין לא האט לרגע. הוא פרץ מבעד לעצים הצפופים, וסקר במבטו את המישורים המושלגים, שנמשכו עד האופק בתור בור משונן, כמו משטח מרוצף באבנים שטוחות שאבן אחת נלקחה ממנו.
הלוחמים בכחול תקפו ללא היסוס, ואנשי המהפכה הישנונים ניסו להילחם חזרה, אך החיילים לבשו שריונות ואחזו במגנים, בעוד שלאנשי המהפכה היה מזל אם הם הספיקו ללבוש את מכנסיהם.
הוא ניסה לאתר אחד מחבריו בגיבוב המחריד, אבל הכל היה רק אדום וכחול ולבן.
הוא רץ במורד השביל, מסייע לעצמו בעזרת כוח האדמה, והתחיל מיד להילחם, מחפש נואשות אחר תיאו שלא נראה בשום מקום, הוא ראה מרחוק את ריין, וֵלק* נלחם לצידה.
לפני חודשיים וחצי הביצה של ריין בקעה, וזאב בלהות אפור שזכה לשם ולק יצא ממנה. הוא לא גדל מהר כמו סנואו, אבל מספיק מהר בשביל ששיניו החדות וטפריו הארוכים יהוו סכנה ממשית לכל מי שמטריד את ריין.
ואז הוא איתר עוד אחד מחבריו, אריה זהוב השליך אנשים בכחול באוויר, רעמתו המפוארת הייתה מוכתכמת בשלג לבן ודם אדום, כמו שניו ופרוותו. עיניו הזהובות היו פראיות במאת האחוזים, זועמות. שיין שיאר שהוא לא היה מסוגל להפסיק גם אילו רצה בכך. זה לא הפחיד אותו, רק הרשים אותו.
האריה פתח את פיו לשאגה, ושיין הבחין בקנה המציץ מעל ראשיהם של הלוחמים. אם ההדק ילחץ, הכדור יכנס היישר אל תוך פיו של לאיון.
הוא ניסה לפלס לו דרך בין הלוחמים, אך לא היה מספיק זמן, הכדור נורה, ולשבריר שנייה שיין חשב שתיאו לא יהיה זה שימות הלילה.
אך אז הכדור קפא במקומו, מילולית, קפא. צופה בקרח ונפל לאדמה. שיין לא היה זה שעשה את זה, הוא היה בטוח בכך במאת האחוזים.
לפני שהיה לו זמן להרהר בכך, כאב מעוור פגע ברגלו השמאלית, הוא צרח. הדם החמים נשפך על השלג על רגלו לפי קצב פעימות הלב שלו. כתמים שחורים מילאו את שדה ראייתו, קור השלג צרב את הפצע, הוא לא העז להביט לשם, אך לא הייתה לו תחושה מתחת לפצע. אמא שלו לימדה אותו מספיק על רפואה בשביל לדעת שהוא הולך למות. אבל באותו רגע שיין לא יכול היה לחשוב על דבר מלבד הכאב, זה כל כך כאב, עד שכשהוא ראה כחול: הוא צרח בכל הכוח, שיהרגו אותו כאן ועכשיו.
עיניים כחולות הביטו בו, ומשהו הונח על פניו. ואז הרגל שלו נשרפה, הוא היה יכול להישבע שהיא עולה באש. הוא רצה לצרוח, אך משהו נתחב אל תוך פיו, הוא נחנק, אך המשיך לנסות לצרוח. משהו הרים אותו, ואז הניח אותו. לא כאב לו יותר.
כשהוא פקח את עיניו, הרגל שלו, חוץ מהיותה עירומה מהמכנסיים שנקרעו קצת מתחת לברך, נראתה כמו תמיד.
הוא נגע בה בידיים רועדות, ואז הוא הבחין בדבר אחד שונה, רונה משונה צוירה בכתב קטנטון על כף רגלו, ממש מעל העקב.
"שיין!" צווח קול, הוא הרים את מבטו, ואיתר את ולק השועט לעברו, אחריו רצה ריין. "שיין! אתה חייב לבוא עכשיו!!!" היא תפסה בידו ומשכה אותו, דמעות ודם התערבבו על פניה. "בבקשה! שיין! זה תיאו! הוא-" היא השתנקה. "הוא פצוע! אנחנו חייבים להביא אותו למקום בטוח!"
הוא נשרך אחריה, רגלו השמאלית הרגישה מוזר, כאילו הוא ישב בצורה שחסמה את אספקת הדם אליה, ועכשיו התחושה בה משונה. קהה שכזו.
היא לקחה אותו למקום רחוק מהמהומה, תיאו שכב בתוך ברכה ענקית של הדם של עצמו, עיניו היו פקוחות בקושי, ולאורך שתי אמות ידיו נפערו חתכים עמוקים שדם נשפך מהם כמו נהר, ריין צרחה וניסתה לחסום את העורקים הפעורים.
"תיאו!" היא התייפחה. "תיאו?! אתה שומע אותי?! אל תירדם! אל תירדם!"
היא ניסתה לחסות את שתי ידיו באותו זמן, אז שיין הפשיר וחנק את הפצע בידיו, הדם ביעבע בין האצבעות שלו.
"תיאו! אל תירדם! אל תירדם!"
"תיו…" הוא לחש. "אף אחד מכם לא מסוגל לבטא את זה נכון… כי אתם לא מדברים בשפה הנכונה… רק האוול…" הוא השתעל דם. "רק האוול אמר את זה תיו… כשהיינו רק שנינו…"
"בסדר!" היא צעקה. "אני אעבוד על זה! אני אצליח להגיד את זה כמו שצריך! אל תירדם, בבקשה אל תירדם! תיו! תיו!"
"לא…" הוא לחש. "תיייו, עם י' שמתגלגלת כמו ר'…"
היא התייפחה.
"אני אגיד מה שתרצה, באמת! כל דבר!"
"קר לי…"
"זה בגלל השלג!"
"לא…" הוא לחש. "זה בגלל שאני מת."
שנייה לפני שעיניו של תיאו נעצמו, שיין הרים את ידו האחת, ונופף לשלום כמו ילד קטן. חיוך קטנטן עלה על שפתיו של תיאו, ואז הוא מת תוך כדי צחוקוק מתוק.
שביל עדין של ריח פגע באפו של שיין, בין הריח של הדם לריח של הכאב,
הוא הריח פירות יער.