היסודן האחרון 62- "הפרח של סינה" והצד השני

כל כך חשוך כאן…
אני לא בטוח עם העיניים שלי עצומות או פקוחות, לא שזה משנה: כי בכל מקרה הן מכוסות.
אלוהים, שמישהו ישמיע רעש. בבקשה שמישהו ישמיע רעש כדי שאני אדע שלא התחרשתי. רד עדיין כאן? או שהם לקחו אותה כמו שהם לקחו את לאיון ואז את תיאו? אני כל כך מפחד, אני לא רוצה למות. אני לא רוצה שיענו אותי למוות, ויותר מכל: אני לא רוצה להישבר. אני לא רוצה לחשוף כלום, להגיד משהו שאחר כך מסתבר שישמש אותם כדי להכאיב לרד או ריין או האוול. לפחות אני לא יודע הרבה, לא יותר מהחוקרים שלי.
דלת נפתחת מלפני, הם דוחקים בי ללכת עוד כמה צעדים קדימה, ואז יש צליל של דלת שנסגרת מאחורי. מישהו קם, הוא הולך מאחורי, ומשחרר לי את הידיים. אני מחכה שהוא יוריד את כיסוי העיניים, אבל הוא לא עושה זאת.
"שלום לך שיין." האיש אומר, הוא גבר, בעל קול מרגיע. "לפני שנתחיל, יש לי שלוש שאלות אליך, בסדר?"
אני בולע את רוקי ומהנהן.
"תענה על כל אחת בנפרד בבקשה: אתה שמח להיות כאן?"
אני לא צריך לחשוב על זה.
"לא, בכלל לא. הייתי מעדיף להיות בכל מקום אחר בעולם."
האיש צוחק קלות. יש לו צחוק נעים.
"תישאר עם כן ולא בבקשה, שיין, ולשאלה השנייה: מגיע לך להיות כאן?"
"אני לא מבין."
הוא צוחק בשנית.
"לדעתך, מגיע לך להיות כאן?"
"לא, בהחלט לא."
נראה שהוא ציפה לתשובה הזאת.
"ולשאלה האחרונה: אני מוצא חן בעיניך?"
"מה?"
"ממה שאמרתי ועשיתי עד עכשיו, אני מוצא חן בעיניך? בבקשה תתייחס רק לתחושות הראשוניות שלך כלפי, תקשיב ללב שלך."
אני בולע את רוקי, כדאי להיות כנה, נכון? הרי אם אני אשקר זה לא יעזור בכלום. אני מתכוון להגיד 'לא' מוחלט. אבל מפי נפלט משהו אחר:
"אני חושב שכן."
לא ניתן להתכחש לכמה מנומס באופן מקסים הוא היה, עצם העובדה שהוא שחרר את הידיים שלי שכנעה אותי.
"אני רוצה שננהל את שיחתנו כשהעיניים שלך מכוסות, בסדר? אם אתה לא תוכל לעמוד בזה תגיד לי, ואני אוריד את כיסוי העיניים. אתה מבין?"
אני מאשר, והוא מוביל אותי לכיסא נוח להפליא, וככל הנראה מתיישב מולי.
"יש לי שאלה אליך שיין," הוא אומר. "למה לא הורדת את כיסוי העיניים? שחררתי את הידיים שלך, נכון? יכולת להוריד אותו, אבל חיכית שאני אעשה את זה."
"כ- כי ח- חש- חשבתי שא- אתה תעש- תע- תעשה א- את ז- זה…." אני מגמגם.
"אתה מגמגם בדרך כלל שיין?"
אני נזכר, שריין שאלה אותי פעם אם גמגמתי. ביום שבו קאיה… ואני נזכר במה שהיא אמרה כשהשבתי בשלילה: "חוסר ביטחון הוא לא בדיוק הבעיה שלי." אני בולע את רוקי. "מה עם החברים שלי? הם יהיו בסדר? ריין ולאיון- אה, אתה בטח קורא לו פיטר, שניהם נפצעו. מטפלים בהם?"
הוא צוחק.
"ריין קלאוד תהיה בסדר, הרי היא קיבלה בסך הכל מכה באוזן."
"ומה עם החבר השני שלי? מה עם לאיון?"
"אתה מחשיב אותו כחבר שלך?" הוא שואל בתמיהה כנה, אני מהנהן נמרצות. "אם היית מכיר אותו לא היית כל כך מופתע. הוא נחמד, ממש ממש נחמד. אכפת לו מכולם, הוא כזה… כזה…" אני מחפש את המילה לתאר את זה, את ההרגשה החמימה והמרוצה הזאת, כשהוא טופח לי על הגב וצוחק.
"אבהי?" הוא שואל.
עצם ההשוואה מזעזעת אותי, מעולם לא חשבתי על זה אפילו, התיאור הזה מפתיע אותי כל-כך, בעיקר בגלל שהוא מדויק להחריד.
"אני כן מכיר אותו נערי, מכיר אותו היטב. לפי האבחנות שלך לגביו: כנראה גם יותר ממך."
"מה זאת אומרת?" אני שואל בלבול, מאיפה הוא יכול להכיר את לאיון?
"הסיבה היחידה שאתה מקבל ממנו יחס מיוחד היא שאתה יסודן. אתה מבין? יש לך כוחות, והוא מנצל אותם. זה הבסיס של מערכת היחסים בינכם. ריין הצילה אותך מתא הכלא ההוא בפקודתו, ואתה רצית לבוא. אתה חושב שאם לא היית רוצה להצטרף לקריק לייק הם היו מניחים לך?"
כשהאוול אמר לי שפעולת ההתנקשות במלך תוכננה במשך חודשים, שאלתי מה הם היו עושים אם לא הייתי מסכים. הוא חייך ואמר שזאת לא הייתה ממש אפשרות.
"לאיון הוא לא חבר, הוא בובאי. יש לו מאות פיונים, עשרות צריחים, רצים אחדים, אך רק מלכה אחת, ותמיד כדאי לשמור את המלכה קרוב אליך. אולי הוא בעצמו לא מודע במאה אחוז לכמה הוא משחק בכם, אולי הוא אומר לעצמו שהמטרה מקדשת את האמצעים, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא משקר. משקר ומתמרן כדי להשיג את המטרה שלו. אי פעם באמת חשבת על מה יקרה כשהממשלה תיפול? מי יקח פיקוד? חשבת שהמלך עושה כמיטב יכולתו להיות הגון? אולי הוא מעט מלא בעצמו, כמו כל אדם שמניחים כתר על ראשו. אך אי פעם תיארת לעצמך שהוא לא לוקח מיסים מתושבי הכפרים מתוך ידיעה שהם לא יוכלו לעמוד בהם? חשבת שהוא בונה תשתיות? מקים אמפיטאטרונים ובתי-תמחויי?"
את האמת שלא, לא חשבתי.

***

בשבוע הראשון למאסרה, ריין לא אמרה מילה.
הם לא עינו אותה, לפחות לא בצורה פיזית מופגנת. הגישה הראשונית שלהם הייתה לנסות לדבר איתה בנעימות, שיטה שהוכיחה את עצמה כלא יעילה בעליל אחרי חמש דקות. אז הם דיברו איתה בהרבה פחות נעימות, מידי פעם מישהו נתן לה סתירה. אך היא שתקה. גם בדבר הכאב באוזן שלה שהלך והתעצם בכל יום ויום.
היא ידעה כל כך הרבה דברים, אך היא סירבה לספר. עדיף למות בכבוד ובכאב מאשר לחיות בתחנוננים ובגידות, כך היא אמרה לעצמה. ביום השמיני למאסרה, הם הפסיקו לתת לה אוכל, אך זנחו את האסטרטגיה כבר ביום העשירי. כשהיא נשארה אדישה וחזקה לאור הקרקורים העזים שטילטלו את הגוף הדק שלה, לאור הכאב המתערבל שאתה חש כאשר הגוף שלך מתחיל לאכל את עצמו. היא בכתה רק בלילות, כשהם לא שמעו. היא חיבקה את עצמה ובכתה, מייללת ללא קול.
ביום השנים-עשר למאסרה, היא אמרה להם את המילה הראשונה.
"לך לעזאזל." היא אמרה לחוקר כששאל אותה אם היא מזהה את העין הירוקה: הסמל של ארגון מהפכה קטן יותר בשם "הפרח של סינה". הם שאלו אותה על הסיסמה, אותו משפט שהם מצפינים בכל מכתב כדי לדעת שהוא אמיתי, אומרים לכל חבר כדי שידע שהם לטובתו. היא פלטה נחרת צחוק. אך אמרה את הססימה בראשה שוב ושוב ושוב.
"העין של ולנטיין", אפילו "ולנטיין" יספיק. ולנטיין: שמה האמיתי של מנהיגת "הפרח של סינה". לכל המנהיגים היה כינוי, לרוב הם היו מבוקשים בשני שמותיהם: אך אף אחד לא ידע לקשר בין שני השמות מלבד חברי הארגון.
ולנטיין ורווז, פטריק וסקיי, פיטר ולאיון.
שלושה ארגונים ושלושה מנהיגים. "הפרח של סינה" שלח תגבורת לצבא המהפכה באופן קבוע, בעוד שהארגון השני: "מסדר השמש העולה" או פשוט "המסדר" סיפק אספקה, אך לא כוח אדם.
היא ידעה הכל על הארגונים האלה, היא הייתה מיודדת עם ולנטיין, שהעדיפה שמכריה יכנו אותה בשמה האמיתי. וגם עם סקיי, שהיה זהיר יותר מולנטיין אך לא זהיר כמו לאיון, ולכן סיפר לאנשים מה שמו אך ביקש מהם לקרוא לו בכיונוי. ("פטריק זה שם של לפרקון, סקיי זה אדיר.")
היא ידעה איפה הבסיסים שלהם, מה התוכניות שלהם, איך להביס אותם. היא ידעה על הסוד הכמוס ביותר של ולנטיין: על ביצת הפגסוס שאולי תבקע מאות שנים אחרי מותה, אולי מחר, ואולי לעולם לא.
היה לה הרבה מידע לחשוף, אך היא שתקה. שתקה לנוכח סתירות והרעבות וכאב שנזכר מידי פעם לענות אותה בגלי כאב מתוך האוזן שלה.
היא שתקה גם כשהבינה שאוזן שמאל שלה חירשת.