היסודן האחרון 57-התענוג הסדיסטי ותמיד תהיה

"לא נכון." אמר לאיון בהפתעה מדומה וצחק. "אני פשוט לא מאמין." הוסיף, שפשפתי את עיני. "מה?" שאלתי בעצבנות. לא מספיק שהוא מעיר אותי, גם לצחוק עלי הוא חייב? "יש לך זיפים! הא!" הוא קרא. "אני לא מאמין שיש לך זיפים! לך!" דחפתי את פניו הצידה ופיהקתי. "אוי שתוק." סיננתי. "לך, שיין, הילד בן השבע-עשרה בגובה מטר שישים וחמש-"
"שישים ושש."
"או, אז עכשיו זה בסדר." הוא אומר בציניות, אני מגלגל את עיני. "לא כולנו הרי-אדם בגובה מטר שמונים וחמש לאיון."
"שמונים ושש." הוא מחקה אותי. "פשוט תשתוק." אני מצמצם את עיני. "בסדר בסדר, אני לא אדבר על זה שאתה גמד יותר." הוא מושך בכתפיו. כמה זמן יקח לו למות אם אני אפיל לו אבן במשקל שש-מאות קילו על הראש? "אבל להתגלח אתה חייב." הוא מוסיף, "בוא, אני אראה לך איך." אני מקמט את מצחי. "אתה מתגלח?" אני שואל בטמטום נהדר. "שיין, אני בן עשרים ואחת." הוא עונה בגבה מורמת. "עכשיו בוא, יש לי מקום מושלם בשביל זה."

"לעזאזל!" אני קורא בפעם החמישים ושמונה שאני נחתך, לאיון צוחק. "אתה אדם מרושע." אני נאנח ודוחף את סכין הגילוח אל הידיים שלו. "שיין? מה קרה לפרצוף שלך?" נשמע קול, ריין נכנסת אל המערה הקטנה. איפה שאני ולאיון עומדים ליד מעיין קטן שנשפך בצורה נוחה להפליא לברכה קטנה, "הוא מענה אותי בשביל התענוג הסדיסטי." אני משיב, לאיון מגלגל עיניים. "אני מלמד אותו להתגלח." הוא מסביר. היא צוחקת, "באמת? יש לך מה לגלח?" היא שואלת אותי. "אלוהים אדירים אני בן שבע-עשרה! כל כך קשה לכם להאמין שיש לי זיפים?!" אני קורא בתסכול. ריין מושכת בכתפיה, "טוב… אתה לא בדיוק בן שבע-עשרה מפותח במיוחד אם לא שמת לב…" היא אומרת, אני נאנח בתסכול עוד הפעם והולך החוצה. ריין לובשת מגפיים עם עקב, אז אני עומד על קצות האצבעות שאני עובר לידה. מה שכמובן מצחיק את לאיון וריין כל כך שאני חושב שהם עלולים להתפוצץ, אני לא בטוח שאני מקווה שהם לא יתפוצצו. אור השמש פוגע בעיניים שלי, לאיון העיר אותי בשבע בבוקר. עכשיו בשעה בטח שבע וחצי והמחנה בפעילות מלאה, כמה אנשים מסתובבים עם קערות גדולות של תפוחים. אני חוטף לי תפוח אדום וגדול שמסתבר כמתוק ביותר, והולך קצת באזור. בדרך כלל בשעות האלה אני עם האוול, אבל עכשיו זו לא ממש אפשרות… ככה שאני בעיקר מסתובב בחוסר מעש. וממשיך להסתובב בחוסר מעש, ועוד ועוד ועוד קצת. עד הערב אני כבר משועמם למוות, ופשוט יושב על אחד הסלעים ונהנה מהרוח הקרירה עד שלאיון נעמד מולי, על פניו מבט קודר. "עושים את זה, עכשיו." הוא אומר.
"את מה?"
"קוברים אותה. בחלק הצפוני הקרוב של היער, אזור של עצים דלילים. זה שטח של כמה מאות מטרים- הקבר חפור, הארון מוכן. פשוט תבוא." הוא אומר בקול מותש, כאילו הוא כבר כל כך עייף מכל העצב הזה. אני תוהה כמה זמן לקח לו לשכנע את עצמו לקרוא לי, אני קם בכבדות והולך אחריו בצעדים נוקשים. שוב הקולות מתחילים להתעמעם, אני פשוט ממשיך ללכת אחרי לאיון אל השביל. גם שריין מצטרפת ורד וג'יימס ותיאו. ואז… גם האוול. אני לא בטוח מתי זה קרה, הוא פשוט חמק לתהלוכה הקודרת בצעדיו הדוממים. והתחיל ללכת מאחורי כולם, הוא צולע. אם ריין ראתה אותו היא לא מגיבה, אבל דווקא ג'יימס נתן בו מבט יחיד וריק. אני לא בטוח כמה זמן אנחנו הולכים, אבל שאנחנו מגיעים לשטח הרבה אנשים עובדים שם במרץ. קוברים ארונות עץ פשוטים שכנראה יתפרקו אחרי פחות משנה, פה ושם יש חבורות של אנשים שעומדים ובוכים או פשוט בוהים מול ריבוע של אדמה מהודקת שחתיכת עץ עליה חרוט שם מונחת עליה. חלק משליכים אדמה על בורות ללא ציון, חלק עושים את שני הדברים ביחד. בדממה מוחלטת לאיון ניגש אל אחד הארונות הסגורים ומנסה להרים אותו, זה ארון עץ קטן ופשוט. לאיון מביט מאחורי, ובדממה מוחלטת תיאו ניגש לעזור לו. אני מצטרף אליהם. וביחד אנחנו מרימים את ארון העץ ומניחים אותו בתוך אחד הבורות העמוקים, ריין בוהה בנו שעל פניה מבט אטום. רד בוכה בדממה מוחלטת, ג'יימס אוחז בידה. אנחנו עומדים בשורה מול הבור, לאיון נעמד ליד ריין והיא אוחזת בידו בחוזקה. "היא הייתה ילדה." ריין לוחשת לבסוף. "ילדה שמחה, קופצנית." היא מוסיפה. "היא הייתה ניצן, פרח שעוד לא הספיק לפרוח וכבר נקטף." לאיון לוחש. "היא הייתה בן אדם מאושר, והייתה כזו עד הרגע האחרון." אני מוצא את עצמי אומר. "היא הייתה מיוחדת." רד לוחשת בקול שבור. "היא הייתה כל כך טובה, רק רצתה שכולם מסביבה יהיו שמחים כמוה." תיאו אומר בשקט. "היא הייתה הפיה האהובה." ג'יימס לוחש, לא דרך רד- פשוט לוחש. "ותמיד תהיה." האוול חותם את דברינו. במילים האלה ריין פורצת בבכי, אני מרגיש את הגוש בגרון שלי גדל ומתחזק ודוחף למעלה. גם לאיון מזיל דמעות שקטות, ג'יימס קובר את פניו בקפוצ'ון של רד. תיאו בוכה גם הוא, אני חושב שבעיקר בגלל שאנחנו בוכים. ואז לאיון לוקח את העת ומשליך רגב של אדמה על הארון, "חכה!" ריין צועקת. "תחכה!" היא אומרת בפניקה, ונוברת בתיק שלה. מוציאה משם משהו, ויורדת אל הבור. "ריין." לאיון אומר ושולח אליה יד. "לא! חכה!" היא צועקת, ופותחת את הארון. הנשימה שלי נעצרת, קאיה שוכבת שם. העיניים שלה סגורות והעור שלה חיוור ועל הפנים שלה אין הבעה. אבל ריין לוקחת את מה שהיא הוציאה מהתיק ומניחה אותו בין הזרועות שלה, זו בובת פיל ורודה עם כנפיים ורודות ועיניים שהן שחורות וקטנות. ואז לאיון שולח יד ומושך אותה משם. היא בועטת וצורח אבל הוא מחזיק אותה ומרים אותה אל האדמה, ומישהו סוגר את הארון ואדמה ועוד אדמה ועוד אדמה. וריין צורחת וכולם בוכים ואז זה פוגע בי.
"היא מתה." אני מוצא את עצמי לוחש. לא, לא, לא. היא מתה. היא לא חיה יותר, אני לא אראה אותה יותר. הזיכרון האחרון שלי ממנה יהיה ריין בועטת וצורחת להם להפסיק ולאיון שמחזיק אותה במקומה, וגם בוכה אבל בשקט. ורד שגם היא בוכה, וג'יימס שקובר את הפנים שלו בקפוצ'ון שלי כי גם הוא כנראה בוכה, ותיאו שמניח את הידיים על הפה שלו כדי לא להשמיע קול, והאוול שמביט בריין והעיניים שלו מתמלאות גם הן בעצב, והוא הולך אל לאיון ומחזיק אותה גם כי אם הם לא יחזיקו אותה היא תרוץ לשם ותנסה לחפור. והיא ממשיכה לצרוח כי היא לא מוכנה לקבל את זה, כי כמוני זה באמת פוגע בה עכשיו. וכולנו עומדים שם כל כך הרבה זמן, ואני לא זוכר מה קורה אחר כך. רק את לאיון שמחבק את ריין ואת האוול שעומד מהצד ומסתכל עליהם.