היסודן האחרון 56- הכוכב התאום ופרק קצר

"אני מצטער!" התייפח הילד, לא יכולתי לראות את פניו אך הוא הצטופף בפינת חדר כהה קירות. "אני לא מצליח!" הוסיף בבהלה, אדם מבוגר ורחב-כתפיים עמד מולו. "אתה לא מנסה! יצור חסר תועלת שכמותך! אל תשקר לי!" קולו היה קר וקשה כל כך שאפילו הכתפיים שלי התכווצו. ואני הייתי רק כרואה ואינו נראה בסיטואציה המבעיתה. "אני מצטער! אני לא יכול! באמת שלא!" הילד גונן על ראשו בידיו מלאות החבורות ושטפי הדם. "אז למה אתה יכולת אתמול?! שניסית לברוח?! למה אתה יכול בכל זמן שהוא לא מתי שאני אומר לך לעשות את זה?!" צרח, הילד התכווץ והיפחות התחזקו. "אני לא יודע למה! אני לא יודע שום דבר יותר! את חייב להאמין לי! אני לא יודע מתי יש יום ומתי יש לילה ואם אני ער בכלל! אני לא מבין שום דבר! ומה שכן אני אומר לך! אני נשבע!" צעק הילד, גל של רעד חלף בו. "אז כדי שתבין בקרוב, אם אתה רוצה לצאת מכאן. הסברתי לך את זה עשרות פעמים, אם תעשה מה שאני אומר לך- תקבל את העזרה שאני מציא ותקשיב למה שיש לי להגיד אתה תצא מפה, ואז תדע מתי יום ומתי לילה. תוכל לראות בעצמך, את השמיים. ואם לא תשתף פעולה, תמשיך לצחוק עלי ולשקר לי ולנסות לברוח כל הזמן אנחנו נמשיך להתנהל כמו שאנחנו מתנהלים עכשיו. ואתה תמשיך לקבל את העונשים שלך, אתה לא אוהב אותם נכון? את התגמולים אתה מעדיף בהרבה. אתה זוכר את הפרס האחרון שלך? עוגת האוכמניות שקיבלת בשבוע שעבר? אמרת שהיא האוכל האהוב אליך אז השגתי לך פרוסה, ועוד אחת גדולה. אנחנו יכולים להמשיך ככה, בנועם וברוגע. אני מסביר לך מה אני רוצה שתעשה- אתה עושה את זה- אתה מקבל פרס. ושאתה תצליח לעשות את הדברים שאני רוצה שתעשה ממש ממש טוב, תוכל לצאת מפה. אני באופן אישי אוציע אותך מפה וגם אלווה אותך קצת אחרי זה אם תרצה בכך, אם תעדיף אני אוכל לעזוב אותך לנפשך. תוכל לישון על מיטה גדולה ורכה, מאלו ששוקעים בהן ממש…"
"אני אוהב את אלא."
"נכון, הן הרבה יותר נוחות מהמיטה שלך פה. וגם השמיכה שם תהיה עבה, עם נוצות של אווזים בפנים. אלו השמיכות הכי נעימות והכי מחממות, " הקול שלו היה כל כך רך שאני הרגשתי ממש כאילו אני שוקע בתוך המיטה שהוא תיאר, הטון של דבריו היה מרגיע לא פחות מהמילים שלו. "אתה רוצה לישון במיטה גדולה ורכה עם שמיכה חמה ונוצות של אווזים?" הוא שאל, הילד קם עכשיו. והוא עמד קרוב מאוד אל המבוגר. נראה שהצללים בכוונה מונעים ממני מלראות משהו שהוא לא כמה הכתפיים של הילד דקות. "כן." הוא עונה, מוקסם. "ואז תוכל לקבל עוגת אוכמניות כל ערב, נכון שזה יהיה כיף? אני גם רוצה את זה. כואב לי לראות אותך ככה, אתה הרי יודע שאכפת לי ממך." הוסיף המבוגר. הילד התקרב אליו עוד קצת. "כן." הוא ענה בקול רועד. "אני מחבב אותך, אתה ילד נחמד מאוד. קצת מזכיר לי אותי בגילך."
"באמת?"
"כן, אפילו מאוד. אתה שאפתן ומתוחכם, וגם לא בטוח בעצמך יותר מידי. ממש ילד נהדר, נפלא אפילו." פתאום הילד חיבק את המבוגר בידיים כחושות ופצועות. רציתי לצרוח עליו, איך הוא לא רואה שהאיש הזה משחק בו?! הוא עושה לו מניפולציות ונוגע בטריגרים ומנפץ תקוות ובונה אותן רק כדי לנפץ אותן שוב? אבל הילד חיבק אותו חיבוק חזק, והמבוגר חיבק אותו חזרה. "אז תנסה שוב, בשבילי."
אני מזדקף בשק השינה, הדבר הראשון שאני שם לב אליו זה שיש משהו על שק השינה של האוול. אבל הוא לא חזר, זה ג'יימס שמביט בי במבט חודר. אני בולע את רוקי, יכול להיות שאני חלמתי את זה בגללו? אני לא מבין בדיוק את הכוחות של ג'יימס, "ז-זה היית א-אתה?" אני שואל בגמגום, הוא נד בראשו לשלילה. ואז נעמד, ומחווה בידו על העיניים שלי. אני לא נושם גם שהוא מצביע על החזה שלי, ואז על עצמו. "אתה הראת לי את זה?" אני שואל בשנית, הוא מהנהן. "ו… מי זה היה?" הוא מביט בי, הישר אל העיניים שלי. נקודה שחורה, בלי קשתית או צבע מסביבה. היא לא מתרחבת ומתכווצת באור מועט או רב- הוא רואה, אבל לא דרכן. "הכוכב התאום." הוא עונה, מסתובב, והולך משם. מה לעזאזל זה הכוכב התאום? למה הילד הזה חייב לדבר בחידות כל הזמן?! הייתי שואל לפשר דבריו אמלא ידעתי שהוא לעולם לא יענה לי. אני נשכב חזרה על הגב, בנבואה האחורנה -ככה ריין סיפרה לי – הוא אמר משהו על כוכב. זה חייב להיות קשור, כוכבים זה מזלות. יש את כוכב הצפון, אבל איך הוא קשור? מזל קשת, מזל גדי, זה עדיין לא קשור לכלום. יש מזל אריה, אבל אני לא חושב שלאיון מתקשר לכל הדבר הזה. ושוב, אין קישור לתאום ו- מזל תאומים. על שם הכוכבים התואמים שבשמיים… איך קוראים להם… לעזאל, אני לא יכול להיזכר… אמא שלי לימדה אותי את הדברים האלה, מיתולוגיה יוונית. למה לא הקשבתי לה אף פעם? אני יכול לשאול מישהו אחר, אבל… יש לי תחושה שג'יימס לא רצה שעוד מישהו ישמע את זה. אני יכול לספר בכל זאת, אבל להמרות את פיו של ג'יימס זה לא יכול להיות טוב. אם אני אשתף פעולה אולי הוא יתן לי עוד רמזים, המשך לחלום הזה ואולי גם אחרים. אף פעם אי אפשר לדעת מה עובר לו בראש, מה הוא חושב. אפילו רד לא יכולה, רד… אולי אני צריך לשאול את רד על זה… אבל אם ג'יימס היה רוצה לספר לה הוא היה מספר… לעזאל, כבר כואב לי הראש מכל הדברים האלה.

"ג'יימס." לחש האוול, הוא לא דמיין לעצמו שהילד יהיה ער בשעה שכזו. ובטח ובטח שלא יסתובב מחוץ למערה כשומר על פתחה, וג'יימס שמע אותו. הוא ידע שהוא שם. וכעת הוא נעץ בו מבט נוקב- טוב, לא ממש בו. אבל כנראה במקום שהוא העריך שהוא, קצת שמאלה מידי. האוול החליט שלא להגיב לכך וניסה להיכנס אל המערה, הילד חסם את דרכו. הוא נראה כמבהיר שהוא מעדיף למות מאשר לתת לאיש הזה להיכנס, "זוז הצידה ג'יימס." פקד האוול בקול יציב ושקט. הילד לא מילימטר, ראשו פנה אל עבר פתח המערה. השומר הקטן החזיר את מבטו הנחוש אל הפושע המסוכן שמפניו עליו להגן. "זה אני, זוז הצידה ותן לי לעבור." הוסיף בשנית. ג'יימס המשיך שלא לזוז, האוול תהה בליבו האם הוא נושם בכלל. "למה אינך מוכן לתת לי להיכנס אל המערה?" שאל, ג'יימס נשא אליו עיניים ריקות. "הכאבת לה." אמר בקול קר וחסר רגש, ליבו של האוול התכווץ. "אני לא אעשה לה כלום, אם תיתן לי להיכנס." קבע, השומר הקטן לא זז. "אתה יודע שלו ארצה בכך אוכל לעקוף אותך בקלות? אוכל גם להרים אותך בידי לעבור, ולהניח אותך במקומך. אתה ילד קל ג'יימס, לא אתקשה לעשות זאת." הסביר. ג'יימס מצמץ כמה פעמים. "אבל אתה לא תעשה את זה." קבע, לסתו של האוול נחשקה. בעיקר כי הילד צדק. "אתה דואג לשלומה של ריין?" שאל, ג'יימס לא ענה. "או אולי רד וייט היא זו שאתה מגן עליה?" אין תשובה, "שיין? לאיון? כי לאיון בכלל באוהל אחר ג'יימס." אמר כאילו אין דבר המניע את דבריו מלבד סקרנות בסיסית ורצון לעזור. "לא הוא לא." ענה ג'יימס, והביט בשנית אל עבר המערה. לבו של האוול התכווץ פעם נוספת. "תן לי להיכנס." אמר בשניים חשוקות, ג'יימס נד בראשו לשלילה. "אם כך, אכנס בכל זאת." הוסיף האוול וניסה לצעוד אל עבר המערה המוארת באור לפידים חלש. ג'יימס הטיח כנגדו את כל גופו הקטן, דחף אותו בכל כוחו ומשקלו לאחורנית. רגליו הנתונות במגפי הליכה בלוים חפרו תלמים באדמה, ופניו אדומות ממאמץ. האוול המשיך ללכת קדימה בצעדים מדודים ונחושים, ולא הביט אפילו בג'יימס הנלחם בכל כוחו. "תפסיק!" נאנח הילד, כמעט מתחנן. "די!" קרא, ודחף שוב ללא הועיל. רגליו נאבקו עד שנגעו באבן, לא אחת גדולה במיוחד- אבל גם לא קטנטונת. בדיוק בגודל המתאים כדי לטמון אותה בידיו. והוא הרים אותה מהאדמה הסלעית והשתמש בה כדי להכות את רגלו של האוול, ממש מעל קצה המגף. בדיוק – בצורה כמעט מפחידה – בנקודה בה חרב ננעצה בקרב האחרון. והוא הפסיק ללכת קדימה, והחניק צרחה. ג'יימס הכה באבן בחוזקה, יותר חוזקה ממה שהוא היה אמור להכות. האוול נפל על האדמה שרגלו הבריאה קרסה תחתיו ונשך את שפתו כל כך חזק שטעם הדם מילא את פיו. "אל תיכנס למערה." אמר השומר הקטן בקול קר כקרח. "אל." הוסיף, ופנה משם בהליכה קצרה ואיטת של אדם שלא בטוח בסביבה המקיפה אותו. והאוול נשאר שם, לנסות שלא לצעוק. בדבר אחד הוא היה בטוח, השיחה עם שיין תצטרך לחכות.