היסודן האחרון 55- ללכת לעזאזל ודיון מביך ביותר

שאני פוקח את עיני אני על כיסא עץ שפני פונים אל עבר היער. משהו קשה פוגע באחורי ראשי והראייה שלי מטשטשת עוד יותר.
"מה, בשם כל השדים והרוחות, חשבת." אני מזהה את קולו של האוול, וזה נעמד מולי. אני מנסה לקום אך מגלה שידי קשורות מאחורי גבי ורגלי זו לזו, לכן אני מסתפק בלירוק לפרצופו. האוול כמובן זז אבל הרגל שלו בכל זאת פוגעת בברך שלי ואני מתעפק שלא לצעוק, "לא הייתי חייב להוציא אותך מהחדר הזה גרין. יכולתי לתת להם להרוג אותך לו רציתי! וזה גם היה מגיע לך!" הוא צועק. "מה לעזאזל חשבת שהגעת לכאן?! ועוד נכנסת פנימה?! אתה רוצה למות תגיד לי?! כי אם כן אני אשמח לעזור לך!" אני לא עונה. "יש לך מזל שצרחת כמו מטורף ושמעתי אותך ממרחק של חצי קילומטר!" אני רק נועץ בו מבט זועם. הוא מרים אותי מעט מצווארון חולצתי. "אני הצלתי את החיים שלך גרין, אל תגרום לי להתחרט על זה!"
"כמו שאתה לא מתחרט על מה שעשית לריין?" הוא דוחף אותי חזרה לכיסא. "אתה לא בעמדה לשפוט אותי." הוא אומר. "כן אני כן. כי אם אני לא אעשה את זה אף אחד לא יעשה ומגיע לך שישפטו אותך וגם יגידו לך מה פסק הדין." אני כמעט יורק את המילים. "היא בכתה אחרי שהלכת,"
"היא בכתה גם לפני שהלכתי." הוא אומר, הקול שלו כל כך קר… כאילו לא אכפת לו בכלל מריין…
"היא לא בכתה לבד האוול." הלסת שלו ננעלת. "אתה יודע הרי מי הגיע לשם, ואתה יודע שהיא חיבקה -אותו- ובכתה על הכתף -שלו-"
"תשתוק."
"הוא האביר על הסוס הלבן, או על האריה. ליתר דיוק. ומה אתה האוול? אתה אביר? נסיך? לא, אתה המכשף הרשע."
"די כבר."
"כואב לך לשמוע? אז אולי לא היית צריך לעשות את זה, הכאבת לה האוול. אתה מבין שהכאבת לה? מספיק כדי שלאיון יצטרך לנחם אותה. מספיק כדי שהוא ישאל מה קרה, מספיק כדי שהיא תענה לו."
"די גרין."
"גרין? אני יודע שאתה שונא שמות פרטיים אבל לא צריך להיות גס רוח, אדוארד."
"תפסיק לדבר לפני שתגיד משהו שלא תוכל לקחת בחזרה."
"אי אפשר לקחת מעשים בחזרה."
"נכון, אבל לא תמיד רוצים."
משמעות דבריו מחלחלת בי, הוא לא מתחרט. ידעתי את זה אבל לשמוע אותו אומר שהוא לא היה לוקח את מה שהוא עשה לריין בחזרה גם לו היה יכול מעורר את זעמי.
"כמה סיוטים היו לך בלילה הזה? שהיית לגמרי לבדך, יודע שכל החברים המועטים שלך שונאים אותך."
"היא לא שונאת אותי."
"אל תחליף את הנושא האוול. על מה חלמת? שוב שמו אותך בשלשלאות? כמו בנבואה. מי זה היה הפעם הא? לאיון? אני יודע שאתה חולם על לאיון הרבה, אתה קורא לי פיטר בחלומות שלך."
"תשתוק, אין לך דרך לדעת את זה."
"בנג'מין?"
הידיים שלו מתאגרפות והלסת שלו ננעלת. "איך אתה יודע את הדברים האלה?!" הוא צועק.
"אתה מדבר מתוך שינה. צורח, יותר נכון. אני חייב להודות שזה די נורא. בעיקר שמות- פיטר, בנג'מין, ריין, אבא…"
הידיים שלו סביב הגרון שלי, ואני נאבק לשאוף אוויר לראותי. הראש שלי כואב ואני מרגיש כאילו העיניים יוצאות מהמקום. עד שהוא משחרר אותי.
"לאיון לא יכול לעשות לי שום דבר, ריין יכולה ללכת לעזאזל, בנג'מין מת, ואבי לא בסביבה כבר שנים." הוא אומר, ריין יכולה ללכת לעזאזל? מה לכל הרוחות קרה להאוול? "ואתה עדיין חולם עליהם בכל לילה. אתה עדיין מפחד מהם."
"לך מכאן, תחזור למחנה."
"בתנאי שאתה בא איתי."
"אני אבוא כשאני אמצא את זה לנכון."
"אני מוצא את זה לנכון עכשיו."
"מזל שזו לא החלטה שלך."

וכך התחלתי ללכת חזרה לכיוון המחנה, השעה כבר הייתה אחר הצהריים ועד שחזרתי לפנות ערב. ברגע שירדתי בשביל רד רצה אלי.
"שיין!" היא צועקת, ואחוזת בכתפי. "מחפשים אותך כל היום! ו-" היא מתנשפת. "חשבנו שאתה מת! שבחיים לא תעשה לי כזה תרגיל שוב! אתה שומע? הבהלת אותי למוות!" דמעות ממלאות את עיניה
"חשבתי שאתה מת! חשבתי שאתה מת והדבר האחרון שאני אי פעם אמרתי לך היה זה שלא אמרתי כלום אחרי-" היא נקטעת שאני מחבק אותה. והיא מחבקת אותי חזרה וקוברת את פניה בעצמות הבריח שלי, דמעות מרטיבות את העור שלי.
"אני בסדר, רק הלכתי ל…טיול. ארוך, מאוד. וחזרתי, אני בסדר." אני אומר בשקט, ומלטף את שערה הלבן והארוך והחלק. הוא רך, אז אני מעביר בו את אצבעותי שוב ושוב. זה נעים, אני חושב שזה נעים גם לה. אז אני לא מפסיק,
"אל תצא לעוד טיולים כאלה." היא אומרת, ואני עוצם את העיניים. אבל זה נקטע שאני שומע קול חנוק במקצת, אני ורד מביטים ביחד בריין שנראית כאילו היא מתעפקת שלא להיאנח.
כל אחד מאיתנו זז מטר הצידה, אבל זה מאוחר מידי. ריין כבר ראתה והיא פולטת את ה 'אוו' הארוך שהיא החניקה. היא נשמעת כמו בפעם ההיא, שראינו גור זאבים ישן בצד הדרך. שלטענתה היה 'הדבר הכי מתוק שראיתי בחיי!' אני ורד מביטים בה במבט שמבהיר לה בדיוק כמה כדאי לה להפסיק עכשיו. אז היא ניגשת אלי ומרביצה לי באחורי ראשי.
"שבחיים, לעולם. אל תפחיד אותנו ככה עוד הפעם." היא אומרת, לאיון ותיאו מגיעים אחריה. תיאו נראה כאילו הוא מאוד מתעפק שלא לחבק אותי ולאיון נראה כועס. "נעלמת ליום שלם." הוא מודיע, אני בולע את רוקי. ידיו של לאיון משולבות על חזהו הענק במחווה שגורמת לו להראות מאיים אפילו יותר.
"אני כל כך שמח שאתה בסדר." הוא אומר תופח על גבי כל כך חזק שאני נהדף קדימה מעט, הוא מחייך חיוך נבוך ומתנצל. "אני יכול לדבר איתך רגע באוהל שלי?" הוא שואל בחיוך חביב להפליא, אני עוקב אחריו לאוהל האדום הגדול שדגל אדום גדול תלוי בראשו. בפנים יש מה שנראה כשולחן שדה ועליו ניירות מכל מיני גדלים וסוגים, מולו שני כיסאות בצד אחד ועוד כיסא בצד השני. בפינת האוהל יש מיטה נמוכה עם מזרן דק. לאיון מתיישב בכיסאו הגדול ליד השולחן, ומזמין אותי לשבת על אחד הכיסאות האחרים. "מה הוא אמר?" הוא שואל, אני בולע את רוקי. "מי?"
"האוול." הוא מסביר. "הרי לשם הלכת."
"אני לא יודע על מה אתה מדבר." הוא מגלגל את עיניו. "אפשר לדלג על כל החלק בו אתה משקר לי ולהגיע ישר לחלק התכליתי? אני מאמין שמחכים לשנינו." אני לא שואל מי מחכה לי. "הוא אמר… שהוא יחזור שהוא ימצא את זה לנכון. ושריין…" אני נעצר. "מה הוא אמר על ריין?"
"שהיא יכולה ללכת לעזאזל." לאיון שותק.
"גם אני הופתעתי."
"הוא התכוון לזה?" לאיון שואל. "מה?"
"את מי הוא ניסה לשכנא, אותך או את עצמו?" הוא מסביר. "הוא נראה די בטוח בעצמו…"
"די בטוח בעצמו או ממש בטוח בעצמו?"
"ממש." לאיון משפיל את מבטו. "מתי אתה חושב שהוא ימצא לנכון לחזור?" אני מושך בכתפי. "איפה מצאת אותו?" אני מושך בכתפי. "שיין." הוא אומר בנימת אזהרה. "בבקתה שלו, בערך ארבע וחצי שעות הליכה לכיוון דרום."
"נכנסת פנימה?" אני מהנהן בראשי המושפל, הוא רוחן קדימה. "מה יש שם?!" הוא שואל בסקרנות ובהלה. "מה?"
"בתוך הבקתה? מה יש שם?" נראה שהשאלה מטרידה אותו הרבה זמן. "לא ראיתי הכל… הרצפה הייתה כמו בוץ אבל עץ והיו שתי דלתות נעולות ובאחת מהן היה אור חזק, מהסוג שכואב להסתכל עליו. אני לא יודע מה יש מאחורי השנייה. הדלת השלישית לא הייתה נעולה אבל…" אני מבין שקשה לי לזכור מה יש בדלת השלישית. אני זוכר שפתחתי אותה, שנכנסתי פנימה. שהיא נסגרה מאחורי ואז כלום…
"אני לא ממש זוכר." אני מודה בהשפלה.
"אני חושב שאני יודע שיין."
"מה?" אני שואל בבהלה. "משהו ממש רע."

את ארוחת הערב אני אוכל עם ריין תיאו לאיון ורד, ואפילו ג'יימס מצטרף. למרות שהוא לא ממש מדבר, כהרגלו. ולא ממש מגיב, כהרגלו. ורק בוהה בחלל האוויר ומחזיק את היד של רד, כהרגלו. ריין מספרת בדיחות וצוחקת מהבדיחות של אחרים, אבל אני יכול לראות את החשש והכאב והספק שאוכלים אותה מתחת לפני השטח. היא אוחזת בידו של לאיון ושואבת ממנו תמיכה, כמו שפעם היא נתנה להאוול. אבל היא ולאיון מחזיקים אחד את השני, נעזרים שניהם כל אחד באחר. לא רק היא בו, ואף אחד מהם לא מושך את השני לישיבה, ואף אחד מהם לא מחזיק את השני כל כך חזק שזה משאיר סימנים אדומים ובכי. רק ככה, בנועם בגלוי ובשלווה. לאיון אפילו מזמין את החדשים- ארט ואווה, לאכול איתנו. אני חושב שהם אחים, תאומים אולי. בני שמונה-עשרה או תשע-עשרה, אף אחד מהם לא דברן גדול. אבל היא יותר חברותית וחייכנית ממנו, שרק יושב שם עם תספורת האימו שלו ונובר בפירה תפוחי-האדמה ומפריד אותו מחתיכות הבשר שבתוכו. זה בשר של עוף כלשהו, אולי הודו בר. כנראה תערובת של כמה ציפורים, יש לקטים ויש גם גינה עם כל מיני ירקות. אבל לא מספיק כדי לוותר על הצייד והליקוט. אחרי ארוחת הערב אווה ניגשת אלי. אני מתכוון להיכנס למערה והיא מחזקה בכתפי, מסמנת לי לעצור לרגע. "שיין, נכון?" אני מהנהן. "הבחורה הזאת, רין-"
"ריין."
"ריין. היא החברה של לאיון?" היא שואלת, אני מקמט את מצחי. "נו, אתה יודע. הרי אתה והבחורה עם השיער הלבן ביחד לא? אז אתה מבין למה אני מתכוונת. היא החברה שלו או לא?" לרגע אני כל כך מזועזע ממה שהיא אמרה שאני לא יודע מה להגיד.
"אני ורד לא- למה החלטת ש-"
"הם ביחד או לא?" היא שואלת, אני לא ממש יודע מה לענות לה. "אם את מתכוונת- זאת אומרת, למה את שואלת?"
"וואו, אתה משהו משהו. כי הוא ממש חמוד ואני רוצה לדעת אם יש לו חברה או לא!" אני מביט בה בעיניים פעורות, אני לא בטוח מה זה 'חמוד' אבל יש לי תחושה שאני יודע לאיזה כיוון זה מתקדם. "אני לא הייתי מציע לך… את יודעת. זאת אומרת- הם לא זוג, נדמה לי. אבל… פשוט אל-"
"הבנתי למה אתה מתכוון." היא אומרת באכזבה. "ואם אתה והבחורה עם השיער הלבן-"
"קוראים לה רד."
"אם אתה ורד לא חברים הייתי מציעה לך ללכת על זה בזריזות." היא קורצת. "מה? ללכת על מה?"
"מקרה אבוד, אתה פשוט מקרה אבוד." היא אומרת והולכת. "רגע! מה?!" אני קורא אחריה, היא רק צוחקת.