היסודן האחרון 54-ציתות לא מכוון ובקתת עץ

במשך שארית היום הזה אני מדבר עם תיאו, וגם ריין מצטרפת באיזשהו שלב. אפילו לאיון הצליח לפנות חצי שעה בשבילנו, איכשהו. את רד ראיתי פעם אחת, והעמדתי פנים שלא שמתי לב שהיא עברה לידי. זאת אומרת, במרחק של עשר-חמש עשרה מטרים. אבל ממש ממש לידי, יצור חסר טקט שכמותי. זה מה שריין אמרה. בכל מקרה, אחרי ארוחת הערב (שהייתה כמה אנשים שהסתובבו עם סירים ענקיים של מרק דליל וקערות פח.) אני הולך לישון, הפעם האוול לא חוזר בעמצא הלילה והוא גם לא רוחן מעלי שאני מתעורר. אבל שהעיניים שלי נפקחות מעצמן בחמש בבוקר אני מקלל אותו ביצירתיות רבה. אותו ואת ההשכמות המחורבנות שלו, שהרגילו אותי להתעורר לפני הזריחה. אני הולך החוצה כי אין לי שום רעיון למשהו טוב יותר לעשות, אני חולף על פני רד וג'יימס. צביטה בלב. הרגליים שלי נעצרות ומסרבות לזוז עד שאני מתקרב לרד קצת, היא שלווה יותר שהיא ישנה. היא לא לובשת את הקפוצ'ון, רק גופייה לבנה וכנראה מכנסי כותנה. יד אחת שלה מחזיקה את שפת שק השינה ומושכת אותו כמה שיותר למעלה, אבל הוא לא גדול מספיק כדי לכסות את כתפה וזו נשארת חשופה. בהירה וחלקה, אני נזכר בחלום שלי. החבורות שכיסו את כתפה רודפות את זיכרוני, קל לי לדמיין אותן גם עכשיו. השפתיים שלה לא צמודות זו לזו, וחריץ קטנטן בינהן. עיניה הגדולות עצומות בשלווה וריסיה מתעקלים, הם לא כהים ובולטים כמו אצל ריין. אלא כל כך עדינים ובהירים שאי אפשר לראות כמה ארוכים ויפים הם אם לא מסתכלים ממש מקרוב, כמו שאני עושה עכשיו. עיניו של ג'יימס נפקחות ואני נסוג אחורה במהירות ובבהלה, אך זה היה רק עווית קטן של שינה. אני ממשיך ללכת בכבדות וליבי נצבט פעם נוספת שאני רואה את שק השינה הריק של קאיה שעדיין פרוס ליד ריין, התיק שלה עדיין לידו. הכל נראה כאילו בעוד רגעים ספורים היא תחזור כדי לישון פה, לצחוק פה. היא כבר לא תצחק יותר, אבל תישן לנצח. רגלי ממשיכות ואני ממצמץ כדי לסלק את הדמעות מעיני. לא לבכות עכשיו, הצלחתי להחזיק עד עכשיו ואני אחזיק עוד. אני מוצא לעצמי מקום נחמד לישיבה, סלע במרחק של בערך חמש-עשרה מטרים מפתח המערה. איפה שישבתי עם תיאו אתמול, אבל היום אני לא יושב על הסלע אלא על האדמה לידו ומשתמש בו כמשענת. הוא מסתיר אותי ממי שיוצא מהמערה, אבל אני יכול לראות את הזריחה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני צופה בזריחה בלי האוול מאז ארבעה חודשים, אבל בדרך כלל לא ישבנו כאן. הו לא, האוול לא היה יושב קצת מאחורי האוהל של לאיון. היה לנו מקום אחר, ממנו גם אפשר לראות יותר טוב. אבל אין סיכוי שאני אלך לשם, בעיקר כי האוול עלול להיות שם. כנראה שלא אבל יש סיכוי קטנטן, אני לא מתכוון להסתכן בלפגוש את האוול. הו לא, החיים שלי הרבה יותר מידי יקרים לי בשביל זה. "הבטחת שתסבירי," אומר קול עמוק ומלטף. לאיון. "בסדר…" עונה לו נערה בשקט, אני מזהה בקלות את קולה של ריין. הם במרחק של בערך שבעה מטרים ממני, ואני שומע כל מילה. "אני… תקשיב לאיון… זה לא…"
"אני רוצה לדעת מה קרה לידיים שלך, ולמה בכית. הבטחת שתסבירי והייתי סבלני, בבקשה ריין. תספרי לי." אני חושב על מה שתיאו אמר לי, ריין שפשפה את מפרקי הידיים שלה הרבה אתמול. אבל לא יחסתי לזה חשיבות מיוחדת, עד עכשיו. "אני והאוול… אנחנו רבנו ו- הוא החזיק אותי מהידיים ו…" דבריה נקטעים בהתייפחות קלה וקטנה. האוול. אני- זה פשוט- האוול עשה לה משהו כזה? האוול? "ריין…" לאיון נשמע המום לא פחות ממני, אני חושב שהוא מחבק אותה."הוא הרים אותך?… מהפרקים של היד… כל כך חזק…" נשמע שכעס מתערבל בקולו. לי מתחשק כרגע להפיל אבן של שש-מאות קילו על הראש של האוול, אז מה לאיון מרגיש… "אל תעשה לו שום דבר. אני יכולה להסתדר איתו בעצמי…" היא אומרת. עכשיו אני בטוח שהיא מחבקת אותו. "ריין אני… זה לא בסדר. את לא יכולה פשוט לעבור על זה בשתיקה, זה לא מגיע לך." הוא אומר. "את לא יכולה לתת לו לצאת מזה בלי עונש…" בלי לראות אני יודע שריין בוכה בלי קול. "הוא קיבל את העונש שלו לאיון, הוא לא חזר עדיין. כנראה כי הוא כועס ומפחד ומתבייש, וזה העונש שלו." היא טועה. אולי הוא כועס, אבל הוא לא מפחד ובהחלט לא מתבייש. אם הוא היה מתבייש הוא היה מתנצל, ואם הוא היה מפחד הוא היה חוזר מתישהו בלילה. אם הוא היה מפחד מלאיון, או מאיך שריין תגיב. אז הוא היה בא אלי, היא לא רוצה להודות בזה שהאוול לא חוזר כי הוא לא רוצה לחזור. כי הוא זועם על הכל וכולם ופשוט רוצה להתרחק מאיתנו, ממנה. הרבה יותר קל לה להרגיש אימפתיה מאשר שנאה, זה ההבדל בינה לבין האוול. הוא מעדיף לכעוס מאשר לחשוב שהוא צריך להתנצל, לבלוע את הגאווה שלו ולהתנצל. לי אומנם יותר קל לכעוס מאשר להרגיש אימפטיה, אבל יותר קל לי להתנצל מאשר לשנוא. האוול לא קיבל עונש והוא גם לא יקבל, כי ברגע שהוא יחזור ריין תתנהג כאילו כלום לא קרה. לאיון ישתוק כי היא ביקשה ממנו, והאוול יתחמק מזה. אי אפשר לתת לו להתחמק מזה, הוא פגע בריין ועונש על זה הוא חייב לקבל. לאיון לא יעשה את זה, הוא הרבה יותר מידי נחמד בשביל לצאת כנגד הבקשה של ריין ולעשות מעשה. אני לעומתו לא כל כך נחמד וריין לא ביקשה ממני לא לעשות כלום, אני יודע שאם אחפש מספיק אני אמצע אותו. ואני יודע בדיוק מה להגיד כדי להכאיב לו, ואם הוא יבעט בי שוב לא אכפת לי. אין סיכוי שהוא יצליח להכאיב לי כמו שאני מתכוון להכאיב לו, ועדיין זה יהיה טוב מידי בשבילו. אחרי שלאיון וריין הולכים לאוהל הפיקוד אני הולך למערה ולוקח את התיק שלי, עובר במטבח 'משאיל' שלושה תפוחים ובקבוק מים, ויוצא אל היער.
אחרי משהו שאני מעריך כשלוש שעות הליכה תפוח אחד וקצת מים, אני נתקל במה שחיפשתי. עקבות, המגפיים של האוול ללא ספק. מכאן הוא כבר לא טרח להסתיר אותם, אני יודע מה אני מתכוון לעשות. להגיד את מה שאני רוצה להגיד, ולגרור אותו חזרה למחנה. ולאחר עוד בערך ארבעים וחמש דקות אני מגיע לבקתה, היא בחלק דליל וקריר יותר של היער. נחה כאילו הייתה כאן מאז ומתמיד. אני צועד אל מול הדלת, לרגע האזהרה של האוול עוברת במוחי "הבקתה ספוגה בכישופים כושלים." אבל אני בכל זאת פותח את דלת העץ הכהה. ונכנס למסדרון חשוך מדי, הדלת נסגרת מאחורי מהר מידי. ואני לא מנסה לפתוח אותה, אולי כי אני לא בטוח שהיא לא תהיה נעולה. אני צועד צעד אחד ונראה שהרגליים שלי כבדות מדי, שאני מסתכל למטה זה נראה שהרגליים שלי שוקעות בעץ כאילו היה בוץ רך וצמיגי. אני מושך את נעלי ההליכה שלי אבל בכל מקום שאני דורך הרצפה לא קשיחה כמו שעץ אמור להיות. אני בולע את רוקי וממשיך ללכת, אחרי כמה מטרים יש דלת. נעולה כמובן, אך מאחוריה אני יכול להישבע שאני שומע נהימה. הדלת שאחריה נעולה ומחריץ שמתחת לדלת בוקע אור סגול חזק, אני מנסה להביט בחור המנעול אבל ברגע שהאור פוגע בעין שלי אני מרגיש כמו שמביטים בשמש ישירות בשתים עשרה בצהריים רק פי מאה, ונסוג אחורה עם הידיים על הפנים. אחרי שאני מתאושש ופונה לדלת השלישית אני מגלה שהיא לא נעולה, ופותח אותה. היא מובילה לחדר שנראה לי ריק, חוץ משולחן אחד ותיבה עליו. אני עוזב את הדלת וזו נסגרת באיטיות, הדבר האחרון שאני רואה שאני מביט בכיוונה הוא מקוביות העץ הקטנות האלה שמשתמשים בהן כדי להשאיר את הדלת פתוחה. אני מבין למה היא שם ושולח יד להחזיק את הדלת, אך זו נסגרת וחושך מוחלט סורר. בשנייה ששמץ האור נעלם אני מרגיש שמליון דברים קטנים תופסים את הרגליים שלי, אני צורח והם מפילים אותי לרצפה. כל נקודה שהם נוגעים בה כואבת בכאב חד כמו עקיצה של דבורה, אבל יש מליונים מהן. ואני צורח ואני אפילו לא יודע עם העיניים שלי פתוחות או סגורות, זה נראה אותו דבר. ואני צורח עוד ועוד צרחה ארוכה ללא הפסקות לנשימה, זה עוטף אותי ואני מנסה לבעוט אותם מעלי אבל הם רק מתפשטים מהר יותר והם מצפים את כל הגוף שלי ומתחפרים בתוך העור. ואני צורח כי זה כל כך כואב, בצורה שונה מכל דבר אחר שכאב לי בכל ימי חיי. אני כבר לא מרגיש את הגוף שלי ואני לא מרגיש כלום חוץ מכאב חד במליארד מקומות כאילו כל תא בגוף שלי נדקר בסיכה שוב ושוב, אני כבר מעדיף למות, שיהרגו אותי כבר וזה יפסיק לכאוב. הם מצפים את כולי, את העיניים והפנים והם מתחפרים בכל חור וכל דבר רך שהם יכולים למצוא. עד שהם מגיעים אל העיניים שלי, וסוף כל סוף
אני מת.