היסודן האחרון 53- פרד הדוב והילד העיוור

"וככה מנענו מההר להתפוצץ." תיאו מסיים את סיפורו המופרך להחריד שכולל הרי געש, לחץ ברומטרי, מפות ישנות, וכלב בר מעופף. אני צוחק, "זה כנראה הסיפור הכי מגוחך ששמעתי בחיי." הוא מושך בכתפיו. "ואיך זה שאף אחד אחר לא זוכר את הבלגן הזה?" אני שואל, "אה, זה ברור. הפרה האדומה מחקה להם את הזיכרון כדי שלא נספר לאף אחד על החברה התת-קרקעית שלהן, אני פשוט הייתי בשירותים." הוא אומר כאילו זה דבר הגיוני לגמרי. "אתה הרבה יותר יצירתי ממה שחשבתי." אני אומר בחיוך, לחיו של תיאו מקבלות גוון אדמדם. "די כבר…" הוא אומר, רגלו חורשת מעגלים באדמה. כמו שהיא תמיד עושה שהוא נבוך. "טוב, אני סיפרתי סיפור מעניין, עכשיו תורך להפיג את השעמום." הוא אומר, אני נאנח. "אמ… סיפרתי לך פעם איך שיחקתי עם דוב גריזלי בגודל מלא שהייתי בן חמש?" הוא פוער את עיניו, זה סיפור אמיתי ומגוחך כמעט באותה המידה.
"אז ככה. שהייתי ממש קטן, בן ארבע או חמש אבא שלי לקח אותי ליער." אני מתחיל, החב שלי נצבט אך זה לא עוצר אותי. "אני לא ממש זוכר למה אבל זה היה אירוע מיוחד. בכל מקרה, אני כהרגלי רצתי מסביב לכל כיוון וחקרתי כל דבר שאפשר לחקור וגם דברים שלא. אבא שלי המשיך ללכת ושמר על קשר עין רוב הזמן, עד שמשהו הסיח את דעתו לכמה רגעים ואני רצתי הרחק מהשביל המוכר. כמו שהסברתי לך לא נכנסתי למעמקי היער לעיטים קרובות, ולא ידעתי שכשאתה רואה עקבות של חיה שאתה לא מכיר אתה הולך בכיוון הכפוך. מצאתי לי קרחת יער נחמד וקרובה לנהר, והתחלתי לאכול גרגרי יער למינהם, אני השתגעתי על כל דבר שגדל על שיח, אוכמניות במיוחד. בכל מקרה לא ממש שמתי לב לגור הדובים עד שזה התחיל לאכול מהשיח שלידי, וגם זה לא ממש עצר אותי. עד ששמתי לב למשהו- הוא אכל גרגירים שכמעט הייתי בטוח שהם רעילים. אז הבאתי לו כמה אוכמניות, בטוח שהוא ימצא אותן טעימות בהרבה. הדוב הסכים איתי ואפילו היה אסיר תודה, אני מניח שעם המעיל הגדול שאמא שלי החליטה שאני זקוק לו הוא לא ממש חשב שאני בן אדם. הראתי לו עוד כמה גרגירים טעימים והוא זלל אותם יפה מאוד, אפילו החלטתי לקרוא לו פרד. זה נשמע לי כמו שם נחמד לדוב. בכל מקרה אז אני ופרד בילינו נהדר ביחד, עד שאמא של פרד הגיעה. היא מצאה אותי מאוד מעניין אני חייב לציין, וריחרחה אותי במשך כמה דקות. אני כמובן הייתי מרוח בריד של פרד וגרגרי יער, אולי בגלל זה היא החליטה שאני בסדר. ואני ופרד תפסנו תנומה נחמדה מאוד, יצא לך פעם לישון צהריים עם דובה בתור כרית? זה נעים מאוד. בכל מקרה שאבא שלי נכנס לקרחת היער הוא התפלץ, ראו שהוא חיפש אותי במשך לא מעט זמן וכבר החליט שאריה אכל אותי. בכל מקרה הוא עמד שם קפוא וקרא לי לבוא אליו בשקט, הקשת שלו מכוונת אל אמא של פרד למקרה שהיא תנסה לתקוף. צחקתי ורצתי אליו, וערכתי הכירות בינו לבין פרד. אחרי חצי שעה הלכנו משם, אני זוכר שרגע לפני שנכנסנו הביתה הוא הרים אותי בידיים והסביר לי ש 'שום דבר מזה לא מגיע לאמא.' צחקתי והנהנתי. אחד הימים הכי כיפים שהיו לי בחיים." אני מסיים בחולמניות. הוא מביט בי בעיניים פעורות. "פרד? באמת קראת לדוב פרד?" אני צוחק. "יאפ, האף שלו היה ורוד, ומסביבו היה לבן. זה גרם לו להראות מאוד מוזר, כמו פרד." אני מסביר בפשטות. הוא מחייך חיוך ביישני, "זה הגיוני."

"אני צריך תשובות." אמר.
לאיון ישב באוהל שלו, על השולחן נח דף נייר עליו כתובה בכתב ידה של רד וייט הנבואה האחרונה. מולו היא ישבה, ולידה ג'יימס שבהה בחלל האוויר. לאיון שם לב לכתם הדם הקטן שעל חולצתו של הילד אך לא אמר דבר, "אני חושב שאתם יכולים לנחש אילו שורות בנבואה הזאת-" דבריו נקטעו שג'יימס הביט ברד בצפייה. "אל תקרא לזה… ככה, בבקשה." אמרה, והצביעה בראשה על ג'יימס המזועזע. "בסדר. אני חושב שאתם יכולים לנחש אילו שורות מטרידות אותי במיוחד." אמר, והביט בדף. "הברק הלבן צופה על הכל, בקרוב עוד יבוא הקץ הכחול. דם אדום כצבע האויב." הוא הקריא, ואז הסתכל על ג'יימס. "אתה יודע הרי שאנחנו האדומים. אז… למה?" הוא שאל, מבולבל. ג'יימס לא הביט בו, "רד, את יכולה להשאיר אותנו לבד לרגע?" שאל לאיון, רד קפצה את שפתיה. אך ג'יימס הנהן באישור והיא עזבה את האוהל. "תהיה כנה איתי ג'יימס. מה אתה באמת יודע על המילים האלה?" הוא שאל, ג'יימס הביט בו בדיוק מפחיד. "אני לא יודע כלום. אני לא מפענח את הנבואות, רק אומר אותן." לחש, "נבואות…" אמר לאיןן בשקט, לפני רגעים אחדים רד וייט אמרה לו שלא לקרוא להן ככה. "אני יודע שאלו נבואות, אני יודע שאני מדיום, ואני יודע שאתה לא חושב שאני אשרוד עד גיל עשרים." אמר ג'יימס בקולו הקפוא והחלוש של אדם שבקושי מדבר ביותר מלחישה. "אני- אני לא-" לאיון גמגם, "אני מתחנן לשרוד עד גיל עשרים ומעבר לו לאיון. ואני מתחנן לעשות את הדברים הנדרשים כדי לדאוג שהם ישרדו איתי." מנימת דבריו היה ברור בדיוק מי הוא כולל בהם, והיה ברור שלאיון הוא לא אחד מהאנשים האלה. "אתה יודע שאדום הוא הצבע שלנו, פשוט לא אכפת לך, נכון?" שאל לאיון בשקט. "אין לי צד במלחמה הזו, זה היתרון שיהיה לי כשתפסיד." אמר ג'יימס באותו טון קפוא, מי ידע שילד צעיר כל כך יכול להכאיב כל כך בכל כך מעט מילים? "ולמה אתה כל כך בטוח שנפסיד?" שאל לאיון. ג'יימס הביט בלאיון, אך החמיץ את ראשו בכמה סנטימטרים. "דפוס חוזר." ענה, לאיןן שתק שמשמעות דבריו חילחלה. "אני לא הערכתי אותך נכון. עכשיו אני מבין שזו הייתה טעות מרה. אני חשבתי אליך כעל ילד, ילד אומלל שלא מבין מה קורה. אבל אתה מבין טוב מאוד, אתה מבין יותר מכולנו. כי אולי אתה לא יכול לדעת איפה העיניים שלי, שלושים סנטימרים ימינה דרך אגב. אבל אתה רואה יותר מכולנו, נכון?" שאל לאיון. "הילד העיוור שרואה הכל." לחש לעצמו ג'יימס בבעטה. "הילד העיוור שרואה הכל." המשיך להגיד את המילים בבהלה הולכת וגוברת. כמוהו גם לאיון נבהל עד עמקי נשמתו. "ג'יימס? ג'יימס אתה- לקרוא ל- תסתכל עלי! בבקשה תסתכל עלי!" אמר בבהלה והביט בדלת האוהל, ג'יימס התכווץ לכדור על הכיסא. "הילד העיוור שרואה הכל." המשיך להגיד, מתייפח. לאיון המתנשף ניסה לגעת בכתפו, ולהעיר אותו מהטראנס אליו שקע. "רד!" הוא קרא בבהלה, "רד!" אך הנערה לא נכנסה לאוהל, היא לא שמעה. "אני מצטער! לא הייתי צריך להגיד את זה! בבקשה תפסיק לבכות!" כמעט התחנן. "הילד העיוור שרואה הכל!" התייפח ג'יימס, "אני מצטער! סליחה! אני מצטער! בבקשה תפסיק!" קרא לאיון בבהלה. "לא לא, לא! מובס בידי הכוכב, בוכה על אובד חבריו. לא, לא לא!" אמר ג'יימס בהיסטריה, לאיון ניסה לגעת בגבו בתנועה מנחמת. הוא לא ידע שנגע בדיוק בבסיס עורפו, וג'יימס צרח אפילו יותר חזק. רד וייט פרצה אל האוהל, מבועטת. "אני לא יודע מה קרה! באמת שלא!" אמר לאיון, נואש. רד התסערה אל ג'יימס וחיבקה אותו חיבוק מגונן, אך ג'יימס הדף אותה והמשיך לבכות אל תוך ברכיו. "מה לעזאזל עשית לו?" שאלה בבהלה, לאיון הביט בה במבט אבוד. "הילד העיוור שרואה הכל…" התייפח ג'יימס, מבטה של רד עבר בין ג'יימס ללאיון באיטיות, ואז נעצר על עיניו הכחולות-אפורות של לאיון במבט מזועזע. "אתה אמרת את זה?!" היא שאלה בבהלה, לאיון נראה מבוהל. "לא! אני-" רד קמה ועמדה על קצות עצבעותיה כדי להביט בעיניו של לאיון מקרוב. "אם אני אגלה שאתה אמרת לו את זה!" היא אמרה באומץ לב ואסרטביות שלא התאימו לה. משהו משך בשרוול שלה, היא השפילה את מבטה אל ג'יימס שנשא אליה עיניים. ברגע שהביטה בו הוא חיבק את צד גופה וקבר את פניו בקפוצ'ון האדום שלה, היא שלחה מבט אחד ללאיון והניחה אצבע יחידה במאונך על שפתיה הדקות. שקט. ויצאה מהאוהל, אוחזת בידו של ג'יימס הצעיר. לאחר שהם נעלמו לאיון התיישב בכבדות בכיסאו, מחשבה יחידה עברה בראשו.
עדיין לא קיבלתי את התשובות ההן.