היסודן האחרון 52-ב' ונבואה כחולה.

אני הולך משם בשקט, נחוש שלהתרחק מהמצב המבעיט והמביך הזה. אני לא הולך להיות עם ריין אחרי זה… רד היא גם לא אפשרות, האוול…. הא, אני לא חושב שאני אוכל להיות עם האוול יותר לעולם. קאיה… כרגיל, אין סימן לג'יימס. הא, זה מצחיק. לאיון הוא היחיד שנשאר. לאיון שהאף שלי עדיין כואב מהאגרוף שלו, לאיון שלפני עשרים וארבע שעות הייתי מוכן לזרוק אותו מהצוק הקרוב בשמחה, לאיון הוא היחיד שאני יכול לדבר איתו עכשיו… כמה מהר הדברים משתנים. אבל לאיון כמובן עסוק עד מעל הראש, ככה שעוד הפעם אני יכול רק לשוטט בחוסר מעש. "היי." אומר קול שקט, אני מסתובב ורואה את תיאו מחייך חיוך ביישני. כן, את תיאו שחכתי. אני משיב לו באותן מילים, "גם לך אין מה לעשות?" הוא שואל, שתי ידיו מאחורי גבו ורגלו חופרת עיגולים באדמה. אני מחייך, "נחמד שיש קצת שקט, אחרי כל הדרמה והסיבוכים…" הוא מחייך גם, ומתיישב על הסלע הקרוב. אני מתיישב לידו, "איך אתה מרגיש באמת?" הוא שואל, "יותר טוב." הוא מביט בי בעניים ירוקות כזית, הן בולטות יותר על רקע עורו הכהה. "ואתה?" אני שואל, הוא מביט בי במבט מופתע. כאילו הוא נדהם שאני אפילו מעלה בדעתי לשאול אותו לשלומו. "אני בסדר." הוא עונה במהירות, בלי לחשוב. "אתה באמת בסדר או שזה מה שאתה אומר?" אניי שואל, אם למדתי דבר אחד מכל הבלגן הזה זה לא להניח מיד שכל מי שאומר שהוא בסדר באמת מתכוון לזה. "אני מניח שהיו לי זמנים יותר טובים, לכולנו היו. אבל מצבי הרבה פחות גרוע ממצבם של כמה אחרים…" ידיו מתעסקות זו בזו. "כמו מי?" אני שואל במהירות, "ריין, לדוגמה." הוא משיב בשקט, ואני מביט בו במבט שואל. "שקמתי בבוקר ראיתי אותה… מחבקת את לאיון. היא בכתה ו- אני לא אמור לספר לך את זה, הם לא ראו שראיתי אותם. זאת אומרת- זה לא שריגלתי אחריהם או משהו כזה, פשוט יצאתי מהמערה והם היו שם- אני לא-" אני מחייך, הוא מזכיר לי את רד לפעמים. הוא יותר עדין וביישן מאשר מבוהל ושקט, אבל יש רגעים שבהם הם דומים. רד…
הלב שלי מתכווץ קצת.

רד חיפשה את ג'יימס מהרגע שהיא התעוררה.
שלאיון אמר שהוא לא ראה אותו היא הרגישה כאילו מישהו לקח את הלב שלה וזרק אותו מהצוק הקרוב. והיא הלכה לחפש אותו בצד השני של האזור, וגם שם, לא היה רמז אל ג'יימס. היו לה מספיק דברים לדאוג להם גם אילולא ג'יימס היה נעלם כל יום, קאיה, ריין, שיין… אבל הפעם זה היה שונה. היא ידעה לזהות מתי הוא הולך כי הוא לא סובל את הרעש והמהומה, ומתי הוא נעלם כי משהו רע קרה. היו הבדלים ברורים, שהיא התעוררה והוא לא היה שם זה היה הסימן הראשון, שהיא ראתה שהתיק שלו נשאר שם זה היה הסימן השני, אך מה שבאמת הקפיא את דמה היה זה שהתיק היה פתוח ותכולתו לוקה בחסר. היא ידעה בדיוק מה יש בתיק הזה- בגדים, ערכת עזרה ראשונה שהיא שכנעה אותו לקחת איתו, מקל הנחייה שבקושי השתמש בו… אבל הפריט הכי חשוב נעלם, הדובון של ג'יימס לא היה במקומו. שג'יימס הוציא את הדובון שלו זה אף פעם לא היה מסיבה טובה. בסופו של דבר היא החליטה לבדוק בשולי היער, באזור הקרוב אל המחנה. היא ידעה שהוא מרגיש הרבה יותר בטוח בין העצים, ג'יימס היה קלאסטרופובי. את זה היא גילתה בפעם הראשונה שהם הגיעו יחדיו לקריק לייק, קאיה וריין לא הבינו למה הוא מסרב להיכנס למערה, רד הבינה. הן סיפרו לה שבפעם הראשונה הן היו צריכות לצאת ולהינכס חמש פעמים עד שהוא השתכנא שאין שום דבר במערה, וכדי לשכנא אותו להיכנס עמוק יותר הן היו צריכות לקרוא ללאיון. שצייר לו מפה של הבסיס והסביר לו בדיוק איפה כל דבר, איך הם חצבו את המקום, ושאין שום חלק במערה שהוא לא מכיר. וגם אז הוא לא ישן בלילה הראשון. משום מה הוא תמיד ציפה שיהיו דברים רעים במערות, אולי זה היה החושך ואולי החלל הסגור, אבל רד הייתה בטוחה שמשהו במערות מזכיר לו מקום אחר. בין העצים הוא הרגיש בטוח יותר, ואכן לאחר בערך חצי שעה של חיפושים נמרצים היא ראתה אותו. יושב בגבו אל עץ ידיו אחזו במשהו חום וקטן, היא ניגשה אליו בשקט ככל האפשר. היא ידעה שזה מצב שברירי, יכול להיות הוא קיבל נבואה, אולי הוא מקבל אחת ממש עכשיו. "ג'יימס?…" היא לחשה, הוא התכווץ קצת. מצחו נח על ברכיו, "מריונטות, ניצחון מוכתם, שיער אדום, דם ודם ודם." הוא לחש, "אריה גדול וינשוף מבועט, שועל סגול ופיה אהובה, ורד אדום ולהבה שכובה. הברק הלבן צופה על הכל, בקרוב עוד יבוא הקץ הכחול. והדובון יודע, לבד הוא כורע. מובס בידי הכוכב, בוכה על אובדן, אובדן חבריו. ושפיות שמוטלת בספק, ופחד שהופך חונק, ודם אדום כצבע האויב, וחשכה נצחית, זה כל כך כואב…" הוא מלמל, "אתם לא בטוחים… אנשים בכחול בכם צופים…" רד מיהרה לגעת בכתפו, והוא היישיר אליה מבט מלא בדם. "כואב לי רד… כל כך כואב…"