היסודן האחרון 52-א' הכל יהיה בסדר

"הכל יהיה בסדר." הוא לחש, וליטף את ראשה של ריין פעם נוספת.
לאיון תמיד קם עם הזריחה. הוא אהב לרוץ בבוקר, לפני שחובותיו המעיקות התחילו.
לנשום אוויר להזרים את הדם, למתוח את השרירים ולחייך קצת. תמיד אותו חיוך חביב-ממזרי שהוא חלף על פני פתח המערה, וכל פעם הוא עצר ונכנס פנימה. רק טיפה. להסתכל על ריין. הוא לא הצליח להתאפק ובדק שהכל בסדר. הוא ידע שהכל בסדר כמובן, אבל הוא נהנה מלבדוק.
אך היום הוא לא בדק, למעשה היום הוא בכלל לא רץ. ברגע שהוא יצא מן האוהל הוא שמע את הבכי, ולאחר בדיקה זריזה מצא את ריין. הספיק לו מבט אחד במפרקי ידיה האדומים כדי לדעת שמשהו רע קרה, לא היה לו שום רעיון לגבי אופיו של המשהו הרע הזה, או מי חוץ מריין מעורב בו. אך הוא רק אסף אותה לחיבוק מגן ועוטף, "הכל יהיה בסדר." הוא לחש, וליטף את שערה. "הכל יהיה בסדר." זה מה שהוא תמיד אמר. זה מה שהוא אמר לאדוארד שזה התחבא מאחוריו, זה מה שהוא אמר לעצמו שהבין שאביו כבר לא יחזור, זה מה שהוא אמר לתיאו בפעם הראשונה שפגש אותו, זה מה שהוא אמר לשיין שזה היה מעולף אחרי הברק של המלך. זה מה שהוא אמר תמיד, במיוחד לעצמו. גם שהוא לא האמין בכך.
לפתע ריין נעמדה, והוא אחריה. הוא נגע בעדינות במפרקי ידיה האדומים, "אני אסביר לך, אני מבטיחה שאני אסביר לך. אבל לא עכשיו, בסדר?" היא שאלה בשקט, הוא הנהן. היא נשאה אליו עיניים סגולות, "העיניים שלי אדומות?" הוא סקר את פניה שניות אחדות, הן היו מושלמות כתמיד. "לא." ענה בהחלטיות. היא הסתובבה והחלה ללכת, הוא נשאר נטוע במקומו. היא הסתובבה אליו בצחוק שובבי, "בוא איתי, זה לא כאילו יש לך משהו יותר חשוב לעשות!" היא קראה בצחוקה הנעים, לאיון חייך חצי חיוך. "צודקת, זה לא כאילו אני אמור לפקד על צבא של אלף חמש-מאות איש, רגע אחד…" אמר והעמיד פני חושב. היא גלגלה עיניים, דבר שלא השאיר רושם מיוחד להתחשב בעובדה שהיא צחקה תוך כדי, וגררה אותו בידו. "בסדר בסדר אני בא!" צחק אחריה.
"באופן רשמי, את היפראקטיבית." הכריז לאיון בחגיגיות, "רק עכשיו עלית על זה?" היא שאלה בחיוך והמשיכה לקפץ במקומה בזמן ההליכה. "לא, אבל עכשיו זה רשמי." אמר, היא הירמה את גבותיה. "כל עבודת הניירת הזאת מתחילה להשפיע עליך." אמרה, "חוץ מזה, גם אתה היפר." הוא הביט בה במבט ספקני. "לא אני לא, איך לדעתך הצלחתי לעשות את כל עבודת הניירת הזו ש'השפיעה עלי'?" שאל, היא משכה בכתפיה. "תגידי, את לא אמורה ללמד בעוד…" עיניו של לאיון נדדו אל השמש, הוא מיהר לחשב שהשעה שבע. "עכשיו?" לפתע ריין הסמיקה ועיניה נפערו בבהלה.
"אופס."
הוא צחק, "אממ… ריין?"
"מה?"
"את צריכה ללכת לשם בשביל ללמד."
ריין צחקה צחוק נבוך ורצה את נקודת המפגש עם ה'כיתה' שלה, שכללה את פטריק מארק ולין. לאיון המשיך בדרכו, מעיר אנשים (בכוונה ובטעות.) מסדר סידורים ומתקן דברים שאפילו לא ידע שהתקלקלו. הוא שקל להעיר את שיין, אך החליט לתת לילד המסכן לישון. היה לו יום ארוך ומכאיב, הוא זקוק למנוחה אפילו יותר מכולם. וכך המשיך עד שנתקל בדבר מעניין ביותר, רד וייט הנראית כמחפשת דבר מה חשוב במיוחד. "לאיון…" היא אמרה וניגשה אליו בבהלה, "ראית את ג'יימס? אני לא… אני לא יודעת איפה הוא… ובדרך כלל הוא כאן בבקרים… ו-" היא נעצרה, לאיון הביט בה בחיוך עצוב. "לא ראיתי אותו, מצטער." הוא אמר. רד הנהנה ופנתה לחפש את ג'יימס במקום אחר, ככל הנראה.