היסודן האחרון 51- זיפים ראשונים וילדה קטנה

"את הולכת?…" אני שואל לפני שאני מספיק לעצור את עצמי. לעזאזל איתך, זעזוע מוח. היא מביטה בי במבט מלא רחמים, "אתה רוצה שאני אשאר?" היא שואלת, תיאו כבר הלך ממזמן. לאיון חזר ואמר בדיוק שלוש מילים לפני שהוא נכנס לאוהל שלו. "הכל יהיה בסדר." לא הספקנו לשאול לפשר דבריו, אך הם נאמרו בחיוך עצוב. אני לא חושב שהוא ישן, אבל אין לו מושג מה הוא כן עושה. ריין נשארה ערה איתי בערך חצי שעה אחרי זה, השעה עכשיו כנראה אחרי חצות. והיא רוצה ללכת לישון, "לא, זה בסדר." אני אומר ומכריח את עצמי לחייך. היא מחייכת חזרה והולכת לכיוון הכללי של האזור שהיא ישנה בו, שהיא מסתובבת הזנב הסגול-בהיר שלה נראה אדמדם. אני חושב על הכנפיים שלי, אני בקושי מוציא אותן מהמעיל. רק שאני מתרחץ, וגם אז זה רק לכמה דקות. בתוך כמה מהמערות יש מעיינות של מי-תהום. במערה הגדולה יש שניים-שלוש קטנים, בקושי זרם מספיק כדי לשטוף ידיים. אבל בכמה מהאחרות יש ברכות ענקיות של מים רעננים ונקיים, בהם אנחנו מתרחצים. לא כל יום- היינו חוטפים דלקת ריאות. אבל מדי פעם, לי ולהאוול יש סידור קבוע. הוא שומר על הפתח, ואני… בעצם אין לי ממש חלק בסידור הזה. אני יודע שהוא מתרחץ מדי פעם, כנראה פי שתיים או שלוש ממני. הוא גם מחליף בגדים איפשהו, אני חושד שהבקתה לא רחוקה כמו שהוא טוען שהיא. אני מביט בשק השינה שפרוש ליד שלי, הוא יחזור. למעשה, שאני אתעורר הוא כנראה ירכון מעלי במבט הסקרני-משוגע הזה שתמיד יש לו שהוא מעיר אותי. כאילו מעניין אותו במיוחד מה יהיו המילים הראשונות שלי בבוקר הזה, בדרך כלל הן משהו בסגנון של "תן לי לישון!" אני מגחך. הכל יהיה בסדר, כמו שלאיון אמר. הכל יהיה בסדר.
האוול אמר שזה לא נכון.

אני מתעורר מוקדם, מאוד. כל כך מוקדם שזה עדיין מאוחר. לפני הזריחה אבל לא בהרבה. ואז אני מבין מה העיר אותי, האוול זוחל אל שק השינה שלו בדממה. הוא נראה מותש. "כל כך בודד בגן עדן," הוא לוחש. אני בולע את רוקי. "כל כך חשוך בשאול." הוא לא יודע שאני ער. "אין טעם בחומות של אבן," הוא לא יודע שאני שומע אותו. "זה כבר אומר הכל." הוא נראה כאילו מישהו הסיר תיק של חמישים קילו מהכתפיים שלו, והוא מניח למעיל לצנוח מהן. גבו פונה אלי, ובאור הלפידים החלוש אני לא בטוח, אבל נראה לי שיש משהו על העורף שלו.
תוך חמש דקות הוא שקוע בשינה עמוקה.
תוך עשר דקות הוא מתחיל לזוז.
תוך רבע שעה הסיוטים שלו מתחילים.

כנראה שבסופו של דבר נרדמתי, כי כשהתעוררתי היה די מאוחר, להערכתי. האוול לא בטווח הראייה שלי. אני קם באיטיות, השרירים שלי נוקשים. ומוציא חולצה נקייה מהתיק, שותף בזריזות את פני בברכה הקטנטונת. שידי נוגעות בפני אני מרגיש משהו מחוספס, שאני נוגע בלחי שלמ פעם נוספת אני מבין שאלו זיפים… ממש קטנטנים וקלושים אבל זיפים… הא, זה מוזר. את האמת שזה לא, אני בן שבע-עשרה. תמיד הייתי מאלה שמתפתחים מאוחר אבל זה כבר גיל מגוחך… אז למה זה כל כך מוזר לי? בכל מקרה אני הולך אל הפתח של המערה, בדרך אני עובר על פני הרבה שקי שינה ואוהלים, אבל כולם ריקים. ושאני יוצא החוצה שמש של צהריים מוקדמים פוגעת בעיניים שלי, אני ממצמץ כמה פעמים עד שהעיניים שלי מסתגלות לאור ואני רואה את לאיון שמדבר עם כמה מגויסים חדשים, חבורה של חמישה איכרים. שלושה גברים גדולי-גוף, נערה אדמונית, ונער דקיק עם שיער חום-אדמדם-כתמתם שגולש על מצחו. הוא לא נראה מרוצה כלל וכלל. "שיין! תכיר, אלו מרכוס, מייקל, וג'ון." הוא מצביע על שלושת האיכרים, "אווה," הנערה האדמונית מחייכת חיוך ביישני. "וארתור."
"ארט." מתקן אותו הנער, "רק ארט." אני מהנהן במבט אטום, כי כבר הספקתי לשכוח את השמות של שניים מהאיכרים. הוא מקמט את מצחו, "הכל בסדר שיין?" הוא שואל, אני מהנהן באותו מבט אטום. לאיון עדיין נראה מודאג, אבל משחרר אותי לדרכי. אני הולך עוד קצת, בהחלטה נחושה למצוא את ריין. אין לי מושג למה, אבל בדבר אחד אני בטוח- ריין מסדרת דברים מבולגנים. והראש שלי ממש מבולגן כרגע, בנוסף אני רוצה לבדוק אם היא ראתה את האוול. אחרי כמה דקות אני רואה אותה, היא עומדת מול שלושה אנשים -אישה ושני גברים- ומלמדת אותם מהלכי חרב בסיסיים. כן, ריין הסכימה לקחת על עצמה תפקיד חלקי בתור מאמנת. תמיד חסרים כאלה, לאיון הציע גם לי להיות אחד, אבל החלטתי שבגלל הידע הזעום בכל מקרה שלי והעובדה שאני מורה נוראי גם שאני באמת יודע על מה אני מדבר עדיף לי לוותר על זה. "אתם משוחררים." היא מכריזה ברגע שהיא רואה אות, נראה שהכיתה שלה נחושה לברוח מהמקום לפני שהיא תספיק לשנות את דעתה. כן, ריין מורה קשוחה למדי. "שיין, סוף סוף התעוררת. כבר חשבתי שתישן עד מחר בבוקר." היא אומרת בחיוך חביב להפליא, אני תוהה כמה אבל הוא מסתיר. "כן…" אני אומר ומגרד באחורי ראשי במבוכה. "דרך אגב… ראית את האוול היום?" אני שואל, החיוך שלה נמחק, "כן… דיברתי איתו קצת…" היא משפשפת את הכתף שלה, איפה שהקעקוע. אני מחליט שלא לשאול לפשר דבריה. "אם אתה רואה אותו פשוט… תשמור מרחק." היא אומרת בשקט. "ריין? הכל בסדר?" אני שואל, וצועד צעד אחד לעברה. "כן, פשוט… אנחנו סוג של… רבתי איתו, ריב די רציני שכלל את זה שזרקתי עליו את התיק שלי…" היא אומרת בשקט, אני לא עונה. "זה בסדר, קשה לי להאמין שתראה אותו היום." היא אומרת בחיוך מעולץ קצת. אני מניח את ידי על כתפה בתנועה מנחמת, והיא מושכת אותי לחיבוק. זה החיבוק השני שלי בפחות מעשרים וארבע שעות… "תודה," היא לוחשת. ואז עוזבת אותי, החיוך על פניה נראה אמיתי יותר. "אתה יכול להימלט על נפשך עכשיו."
אני מקבל את ההצעה שלה.

"מה קרה שם?" זה היה הדבר הראשון שריין שאלה את האוול שהיא ראתה אותו, שפקחה את עיניה בבוקר הוא עבר על פניה. מיד היא חטפה את תרמילה ונעמדה מולו, הוא המשיך ללכת במבט מושפל. ריין שחכה לגמרי את עצתו הטובה של שיין, וכעת היא שילמה את המחיר. היא רצה כדי להדביק את צעדיו הגדולים, "מה קרה שם?" היא חזרה על שאלתה, אין תשובה. האוול הלך מהר יותר, הפתח נגלה במרחק ושמיים זרועי הכוכבים נראו ממנו. "אתה חייב לי תשובה האוול… אתה מבין ששיין נפצע… זה כבר לא אחד מהתקפי הזעם שלך-" דבריה נקטעו שהוא צעד אפילו מהר יותר, עוקף אותה בכוונה. "התכוונתי שזו לא אחת מהבעיטות הקטנות שאתה נתת לו שהוא עלה לך על העצבים… זה משהו רציני בהרבה, ואני יודעת שאתה לא עושה דברים כאלה בלי סיבה. אז תספר לי מה הסיבה שלך… בבקשה…" היא אמרה בשקט, וניסתה לגעת בידו, הוא משך אותה ממנה והמשיך ללכת. יוצא מן המערה אל החושך של דקות ספורות לפני הזריחה, החושך שאפשר לראות בו הכל. "ומה אם אני אגיד לך שלא הייתה סיבה? את תאמיני לי?" הוא שאל במהירות, ריין הביטה בו ונגעה ברצועת תרמילה. "אבל הייתה סיבה נכון?" היא שאלה, ושלחה יד אל חזהו, הוא צעד צעד אחורה. "לא את זה שאלתי, שאלתי האם היית מאמינה לי אם הייתי אומר לך שלא הייתה אחת, ששיין גרין לא עשה דבר כדי לזכות ביחס שכזה מצידי?" הוא שאל פעם נוספת. "לא, לא הייתי מאמינה." היא לחשה. "ואם גם שיין היה אומר לך את זה? ואם לאיון היה אומר את זה גם? תהיי כנה איתי ריין. היית מאמינה להם?" הוא שאל, היא הנהנה בדממה. "ואם אני אגיד לך שבעטתי בשיין כי הוא חיבק אותי? ושאת זעזוע המוח הוא קיבל מהפגיעה בקרקע אחרי זה? מה אם אני אגיד לך שברגע ההוא כל כך כעסתי עליו ועל העולם ועל הכל כדי לבעוט בו יותר חזק ממה שחשבתי שאני מסוגל בכלל? ומה אם אני אגיד שהייתי עושה זאת שוב? אז את תאמיני?! ואם אני אגיד שאחרי זה הוא קרא לי מטורף? ושאני כל כך שנאתי הכל באותו הרגע שהאמנתי לו בכל ליבי?! שאני עדיין מאמין?! ואם אני אגיד שבאותו הרגע כל העולם שלי התפרק כל כך מהר שהרגשתי כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלי, שלשבריר שנייה הלב שלי מפסיק לפעום?! שאני מת?! אם אני אגיד לך שלשנייה אחת הרגשתי כאילו שיין גרין לקח סכין ונעץ אותה בחזה שלי כל כך חזק שהיא יצאה מהצד השני?! ושרציתי להרוג אותו?… את תאמיני אם אני אגיד שבאמת ובתמים רציתי להרוג אותו? שחשבתי לעצמי כמה קל יהיה פשוט להרוג אותו ולסיים את הכל? ושהדבר היחיד שמונע ממני מלעשות את זה עכשיו זה שאני יודע שבלעדיו לא ננצח במלחמה? שאם הוא היה כל אדם אחר אולי כבר הייתי פושע מלחמה עכשיו? יושב בתא קטן ושלשלאות על הידיים שלי, ואת היית עומדת הישר מולי ומסתכלת עלי? שהיית מפסיקה לבכות לרגע רק כדי שאני לא אראה את הדמעות שלך? כי לא היית חושבת שמגיע לי לחשוב שלמישהו אכפת כל כך?" הוא שאל. "אז את תאמיני?" את כל הדברים האלה אמר כאילו לא היו מציאות רחוקה במיוחד. לסתה של ריין נחשקה. "אני לא הייתי מאמינה אם היית אומר לי את זה אתמול… או שלשום… או לפני שנה. אבל עכשיו זה נראה לי הרבה יותר סביר… אני מתחילה סוף סוף להבין את מה שהייתי צריכה להבין לפני שנים…" עינייה הסגולות של ריין התמלאו דמעות, שרק הפכו אותן ליפיפיות יותר שהיא הביטה אל האוול. "אני לא יודעת אם אתה מטורף או לא, רק אתה יכול לדעת ונראה שדעתך בנושא משתנה לעיטים קרובות. אבל בדבר אחד אני בטוחה- אתה אכזרי, אתה קשה, ואכזרי, ופגיע, ובהחלט מסוכן. ותסמוך עלי שלי כואב להגיד את זה בדיוק כמו שלך כואב לשמוע את זה אם לא יותר, אבל אתה אכזרי." היא אמרה, הוא הנהן. "לא זה לא, הכאב שאת מרגישה כרגע לא קרוב אפילו לכאב שלי. את לא מבינה מה זה כאב ריין, אין לך מושג מה זה כאב." הוא אמר, כעס הכל גועה בה. "אל תתנשא מעלי האוול! אתה לא יכול להחליט שאני לא חוויתי דבר קשה בחיי! אני יודעת ואני מבינה!" היא צעקה. "לא את לא. את ילדה ריין! את ילדה קטנה וחסרת ניסיון! ולא יותר מזה! ילדה קטנה שמשחקת בנעליים של מבוגרים!" קולו גבר על קולה וזעמה גבר על שלו. היא ניסתה לסלק את הדמעות מעיניה אך זה רק גרם להן לזלוג על לחיה. "ילדה קטנה ופטית! זה מה שאת! אל תתיימרי ללהיות יותר מזה!" היא השליכה את תיק הגב שלה על חזהו בכל הכוח הזעום שהצליחה לאגור, הוא לא זז מלימטר שזה פגע בו. "תשתוק! אתה לא!-" היא דפקה על חזהו באגרופיה הקמוצים. הוא אחז בהם בשתי ידיו, חזק. והרחיק אותה ממנו, ואז התכופף מעט והרים אתה מעט כדי שעיניו יהיו בגובה עיניה שלה. "ילדה." אמר, ועזב את מפרקי ידיה. היא נפלה על האדמה והוא התרחק משם, לא מביט אחורה. בעוד שהיא ישבה שם התייפחה ושפשפה את מפרקי ידיה בכאב, באותו הרגע היא באמת הרגישה כמו ילדה קטנה וחסרת אונים. בדיוק כפי שהרגישה שהתמוטטה בבית החווה הישן,
הריק.