היסודן האחרון 48-עשרים מטבעות וקרנף מת

אני הולך משם, ליבי עדיין פועם במהירות של מכונית.
אני נישקתי את רד, אני עשיתי את זה, אני אמרתי לה כמה היא יפה ואז נישקתי אותה.
ואז ג'יימס סיפר לי כמה מהדברים הכי מטרידים ששמעתי בחיי.
"קוראים לו קסטור." הוא אמר, "איך אתה יודע?" שאלתי בחשש. "הוא אמר לי."
אבל אני נישקתי את רד, אולי ג'יימס סיפר לי על הקול שבראש שלו- אליסטר. אבל אני נישקתי את רד, והיא שנאה את זה, נכון? או שהיא אהבה את זה? היא אהבה אותי? לא משנה מה קרה, ג'יימס קטע את זה, ואני בספק אם רד תרצה שזה יקרה עוד הפעם. אני ממשיך ללכת, אין לי מושג לאן. למה? כי ג'יימס אמר לי, הוא אמר לי ללכת משם. את האמת שהבנתי את זה בעצמי שהוא הפסיק לענות לי וקבר את ראשו בברכיו, שג'יימס מפסיק לענות זה אף פעם לא טוב. אני מחפש משהו, מה? אני לא יודע. אני חושב שהלב שלי דופק מהר מדי בשביל שאני אוכל להחליט מה, "את רד." אני מחליט, ומיד חוזר בי. עצם המחשבה של לראות אותה גורמת לבטן שלי להתכווץ, "את ריין." אני חושב, ואז נזכר שהאוול לקח אותה לדבר עם לאיון, והם עוד לא חזרו, אני רואה בקושי שתי דמיות שמדברות אחת עם השנייה. "את האוול…" אני חושב, והולך לחפש אותו. אני הולך, והולך, ושואל, ומסתכל, אבל אין סימן אל האוול, כאילו הוא נעלם אל תוך האדמה. ואז, הפלא הפלא הנה הוא, מתרחק בהליכתו המשונה מן סלע גדול, דמות קטנה יושבת ונשענת עליו. אני מקמט את מצחי, משהו לא בסדר. הצעדים שלו קצרים מדי, לא ארוכים כמו בדרך כלל. העור שלו יותר מדי חיוור, אפילו בשבילו. והוא נראה מטושטש קצת, עייף מדי. "הנה אתה," אני אומר "אלוהים אדירים חשבתי שברחת חזרה אל השלג."
הוא לא צוחק.
"בסדר…" אני אומר ומתיישב כמה מטרים משם, נשען על אחד מהסלעים הענקים שיש בכל מקום במישורים האלה. האוול מתיישב לידי, "מה שלומך?" הוא שואל, מוזר.
"בסדר." אני משקר.
הוא מביט בעיני הירקות בריכוז.
"ואיך אתה -באמת- מרגיש?" הוא שואל.
"חרא."
"זה כבר יותר סביר."
הפעם זה תורי לא לצחוק. "מרגישים שהיא לא פה…" אני לוחש, האוול לא הכיר את קאיה, לא באמת. הוא לא מתאבל עליה, איתו אני יכול להוריד את המסכה של הרוגע והשלווה. "זה תמיד ככה, רק אחרי שמשהו איננו אנחנו מבינים כמה הוא היה חשוב לנו." נשמע שהוא מדבר מתוך נסיון, אני מוטרד מכך שהוא אמר 'משהו' ולא 'מישהו', אבל שותק. הוא מביט בכפות ידיו, רק מקרוב אני רואה את שני חוטי הצלקת הדקיקים שמקיפים את פרקי ידיו. לרגע אני תוהה אם הוא… עשה את זה. אבל לא, האוול שמאלי, והקו על יד שמאל אחיד ומקיף את ידיו בדיוק כמו בימין. אלו לא דברים שאתה עושה לעצמך. הוא רואה שאני מסתכל ומושך את שרוולי חולצתו מעט קדימה יותר. שוב, הם מסתירים את הצלקות. "חשבתי שלימדתי אותך להפסיק להפעיל את הכוחות בהסיח דעת." הוא אומר, אני מסתכל הצידה, שלושה כדורי אבן מרחפים באוויר וחגים במעגלים. חיוך זעיר עולה על שפתי, "כמה רחוק אתה יכול להשליך את אלא?" הוא שואל ומביט בי, המבט על פניו הוא שילוב בין התלהבות של ילד שמתערב עם חבריו למשחק, לבין ציפייה של מורה שנחוש לבדוק כמה תלמידו באמת מוכשר. ילד ומורה, שני דברים שהאוול לא, עבורי לפחות. "מאתיים וחמישים מטרים." אני מניח, הוא מביט בי במבט ספקני. "להשליך, זה אומר שברגע שהם צברו תנופה אתה עוזב." הוא מסביר, אני מהנהן. "250 מטרים." אני מתעקש, הוא מרים גבה. "זה לא אפשרי." הוא קובע. "אני ראיתי למה אתה מסוגל, בשביל שהכדורים האלה יגיעו למתאיים וחמישים מטרים אתה צריך להביא אותם למהירות של לפחות מאה קמ"ש לפני שאתה עוזב, לא תוכל לעשות את זה עם טווח תנופה של עשרים מטרים." יש מעט (המון.) דברים שמציתים בי תחרותיות או התלהבות. אבל אין דבר שמשכנא אותי יותר מאשר שאומרים לי שאני לא יכול לעשות משהו. "עשרים מטבעות שאני מצליח." אני אומר ומרים את הכדורים באוויר, ומזיז אותם אחורה בשביל התנופה. "עשרים וחמישה מטרים." הוא מזכיר, בדיוק שאני משליך אותם קדימה בכל הכוח. עשרים מטרים, שלושים, חמישים, שבעים, מאה וחמישים, מתאיים, מתאיים וחמישים, ואפילו מעבר. אני צוחק, צחוק ארוך ופרוע של ניצחון. כן, אני תחרותי, מאוד. ואז מחזיר את הכדורים בתנופה אדירה. הצחוק הפרוע שלי נמשך, והאוול אפילו צוחק איתי. הוא נראה צעיר יותר שהוא צוחק, כאילו כל דאגה שהייתה לו בחיו ביגרה אותו בחודש, ופתאום הוא שוכח את כולן. "אתה חייב לי עשרים מטבעות האו-" אני מפסיק שהצחוק שלו נקטע בפתאומיות. אני מביט בו, פניו איבדו כל טיפת צבע שאי פעם הייתה בהם, העיניים שלו פעורות לרווחה, ופיו סגור בכוח, כאילו הוא מנסה שלא לצרוח. הוא פותח את אגרופו הקמוץ, ובו נח אחד מכדורי החמרה. לידו נח השני, והשלישי על האדמה, נראה שהוא פגע ברגל שלו וצנח מטה. אני מקמט את מצחי, הם לא זזו מהר מדי, הפגיעה הייתה אמורה להיות כל כך חלשה שהוא בקושי ירגיש אותה. אבל אז אני רואה משהו, על הכדור יש כתם אדום וקטן. אני מביט בהאוול שוב, הפה שלו נפתח עכשיו, אבל רק אנקה חלושה נפלטת ממנו. מקרוב אני רואה שהמכנסיים שלו מוכתמים מעט באדום-כהה, כל כך כהה שכמעט אי אפשר לראות אותו על רקע הבד השחור. דם. "האוול?" אני אומר בחשש. "זה בסדר." הוא פולט, "לא זה לא. תראה לי." אני קובע. הוא נפצע, והוא גאה מדי בשביל ללכת לבדוק את זה. הוא נד בראשו לשלילה, כנראה בגלל שהוא לא סומך על הקול שלו להישאר יציב למספיק זמן. זו הייתה מכה חזקה בשביל אזור פצוע, ואם מספיק כואב לו בשביל שלא יצליח להחניק את זה, כי ברור שהוא מנסה, סימן שזה פצע שזקוק לבדיקה. "תראה לי." אני מתעקש. הוא מביט בי במבט מלא כאב, ולא רק כאב פיזי. "אני בסדר, זה שום ד-" דבריו נקטעים בצעקת כאב שאני רק נוגע בשוק שלו בקצה אצבעי. הכתפיים שלו רועדות, לא ידעתי שכתפיים יכולות לרעוד, אבל נראה שפשוט נגמרו לו המקומות לרעוד בהם. הכדור כנראה פגע בפצע עצמו, ולא רק מסביבו. אני תוהה מה הסיכוים שדבר כזה יקרה, אפסיים כמובן, פחות מאפסיים. המזל של האוול ממש ממש מחורבן. "הוא מושך את המכנסיים שלו מעט למעלה, חושף כמה שפחות עור, ואז מקלף את התחבושת ספוגת הדם. הלב שלי נעצר לרגע, זה לא פצע חמור מאוד, רק נראה ממש רע, וכואב בי אלף. החרב לא ננעצה בבשר, אלא נכנסה מתחת לעור, ריטשה את קצות העצבים ואת כלי הדם. זה פצע שנראה רע, כואב כמו הגהינום, ומדמם המון. אני זוכר שחבר של אבא שלי נפצע פעם פציעה דומה, תאונת ציד. הוא בכה, לא היה קל לגרום לאיש הזה לבכות. אבל אז הוא בכה כמו תינוק בן יומו. אני מביט בהאוול, הוא אפילו לא צריך לעצור את הדמעות, הן לא באות. אי אפשר לראות אותן מאחורי עיניו, הוא קשוח, זה ראוי להערכה. הרבה יותר הערכה ממה שהוא נותן לעצמו. "כמה תחבושות כאלה החלפת?" אני שואל, בתקווה שזו הראשונה. "שתיים." הוא עונה, אני בולע את רוקי, זה הרבה מאוד דם לאבד. אני מביט בו, לפנים שלו כמעט ואין צבע, הוא נראה עייף, יותר מדי עייף. "כואב לך הראש?" אני שואל, מנסה להיזכר בהוראות העזרה הראשונה שאמא שלי לימדה אותי, תסמינים של אובדן דם ואנמיה. עייפות, חיוורון, טשטוש, כאבי ראש. הוא נד בראשו לשלילה, "ואיך אתה -באמת- מרגיש?" אני מחקה אותו. "כאילו יש שני פטישים שדופקים על הראש שלי מבפנים." הוא כמעט לוחש. זה קשה לו, אני יודע. קשה לו להודות בכאב שלו, בפני עצמו ובפני. "אתה בא איתי למרפאה, ואתה מקבל עירוי דם." אני מכריז וקם. "לא שיין." הוא אומר, ולא זז. "אני לא צריך עירוי דם." הוא לא מביט בי. "אז לפחות שיחבשו לך את זה כמו שצריך." אני מתפשר, בעיקר כי ברור לי שיותר מזה אני לא אצליח להוציא ממנו. "בסדר." הוא רותן, אני מתחיל ללכת, ורק אחרי כמה צעדים שם לב שהאוול לא מאחורי, אני מסתובב בחדות. "מה עכשיו?" אני שואל בתסכול, הוא הסכים ללכת, לא? הוא מתחמק מלהביט בי באופן ברור. "אממ… שיין?" הוא כמעט לוחש. "אני לא יכול לקום." הוא מודה בהשפלה. אני מושיט לו את ידיו והוא אוחז בה וקם, אך מסרב לעזרתי בהליכה. בזמן שאנחנו הולכים הוא אומר מראש שהוא לא יוריד את המגפיים, המעיל, המכנסיים, החולצה, ופחות או יותר כל פריט לבוש. הוא לא יקח דם, אסור לי לספר לאף אחד שהוא היה במרפאה או שהוא נפצע, ועוד מגוון של תנאים. עד שאנחנו מגיעים לאוהל המרפאה (מה שלוקח כפול מן הזמן כי האוול לא מסכים להיעזר בי או אפילו לעצור.) אחת מן ה'אחיות' שהן בפעול אנשים שיודעים הכי הרבה על עזרה ראשונה, שקיבלו מפתחות לבנות-אדומות להסתמן בהן. אדום הוא הצבע שלנו, הדגלים אדומים, המדים אדומים, הדם אדום… היא מביטה מבט אחד ברגל של האוול ואז… נדמה לי שהיא מקבלת בחילה… היא מובילה אותו לאחד השולחנות וקוראת לאח אחר, אולי מיומן יותר. הוא מושיב את האוול על שולחן ושולף חוט ומחט. האוול נרטע. "לא אמרת שצריך לתפור את זה." הוא לוחש באימה. אני מביט בו במבט מופתע, הוא לא מגיב שחרב ננעצת ברגל שלו אבל מפחד ממחטים. "שיין," ידו אוחזת בקצה השולחן בכוח כזה שפרקי ידיו מלבינים, "לא אמרת שהם יתפרו את זה." אני שומע איך הוא מנסה להסתיר את הפחד שבקולו, לא בהצלחה רבה. הרופא מביט בנו בעיניים בהירות שבולטות על רקע עורו הכהה. זוג קרניים קטנות מבצבצות משערו החום הקצוץ, הוא נראה בן תשע-עשרה או עשרים. "תשמע, אני לא מכיר אותך. אבל אם לא תיתן לי לתפור לך את הפצע זה עלול להזדהם, אני טוב במה שאני עושה. אני מבטיח לך שבתוך כמה שבועות תהיה כמו חדש." הוא מדבר כמו שמדברים אל ילד קטן, אני יכול לראות כמה האוול שונא את זה, הוא שונא את בכל נשמתו. אני יכול לראות איך כל מחשבה ורגש שלו כרגע מוקדשים בצורה אחידה לגמרי ומוחלטת ללשנוא את זה, לשנוא את האח הזה. לרגע אני חושש שהוא הולך לתקוף אותו, יש לו רגל אחת בריאה, ואני יודע באיזו מהירות האח המסכן עלול למצוא אותה בבטנו, או חזהו, או אפילו פניו. לכן אני נאחז בידו, כדי לתמוך בו לכאורה, אבל מושך אותו לישיבה תוך כדי, רק כדי להזכיר לו שזה לא הזמן לבעוט באנשים. "בסדר." הוא אומר בעצבנות. האח מתחיל, האוול אפילו לא ממצמץ שהמחט יוצאת ונכנסת מעורו הפצוע, למעשה העיניים שלו נראות מזוגגות, כאילו הוא חושב על משהו אחר לגמרי, מקום אחר לגמרי.
אחרי רבע שעה אנחנו צועדים משם, ההליכה של האוול חוזרת לעצמה מרגע לרגע, אבל הוא לא. הוא לא מדבר איתי, הוא לא דיבר איתי מאז שהאח הזה התחיל לתפור לו את הרגל. "האוול?" אני שואל, בתקווה שהוא יצא מן הקיפאון הזה. אני לא חושב שהוא שמע אפילו, העיניים שלו מזוגגות והוא ממשיך ללכת, אני לא חושב שיש לו יעד, הוא פשוט הולך. אני מוצא את עצמי ממשיך ללכת לצידו. "האוול?" אני אומר עוד הפעם, חזק יותר. הוא ממשיך ללכת, מנותק. אני נעמד מולו ומונופף בידי מול עיניו. הוא ממצמץ כמה פעמים ואז מביט בי, "מה?" הוא שואל בקול קודר ושקט, שקט מדי. "הכל בסדר?" אני שואל, למרות שאני יודע את התשובה. "זה לא כואב יותר מדי." הוא עונה, וממשיך ללכת. "אבל זה לא מה ששאלתי, שאלתי אם הכל בסדר." אני עונה ומנסה להדביק את קצב ההליכה שלו, שמתגבר בכל רגע. "לא שיין, שום דבר לא בסדר. למעשה, קשה לי לחשוב על זמן שבו הכל היה פחות בסדר. זה כן כואב, מאוד. אני מרגיש כאילו הרגל שלי עולה באש כל פעם שאני דורך עליה, ועכשיו אני כמעט רץ וזה כואב פי שלושים. אבל אני לא יכול להפסיק כי אם אני אפסיק אני אצטרך לעמוד. ואם אני אעמוד אני אסתכל מסביב, ואז אני אראה שרק אתה כאן. ואז כדי להסיח את דעתי מזה אני אסתכל למטה, ואראה את הרגל שלי, ואז אני אזכר שתפרו אותה, ואז אני כנראה אצרח, ואז אתה תנסה להרגיע אותי ותגיד דברים שאתה בכלל לא תבין, וקרוב לוודאי תחשוב שאני משוגע, ושלא תצליח להרגיע אותי אתה תקרא למישהו אחר, וגם הוא יחשוב שאני משוגע. במוקדם או במאוחר ריין תבוא ותשאל אם אני בסדר, ואז אני אצטרך לענות לה, ובגלל שאני לא יכול לשקר לריין אני אגיד לה שמתחשק לי למות, ואז היא תחבק אותי ותגיד שהכל בסדר, ואני אדע שהיא טועה. אז לא שיין. הכל, בצורה אחידה ומוחלטת, לא בסדר." הוא אומר, אני לא יודע איך להגיב לזה. אני לא יודע להתמודד עם הדיכאונות של האוול, אני יודע מה להגיד, ואז הוא פולט משהו שמעביר בי צמרמורת, ואז אני כבר לא יודע מה להגיד יותר. עם המצבים האלה ריין יודעת להתמודד, ריין יודעת מה להגיד כדי לגרום לו להפסיק לדבר ככה. אבל אם אני אקרא לה עכשיו אני בעצם איישם את מה שהאוול תיאר, וזה לא משהו שכדי לי לעשות. לכן אני פשוט שותק, וממשיך לשתוק, וממשיך לשתוק. "אתה לא יודע מה להגיד? אל תרגיש רע, אף אחד אף פעם לא יודע מה להגיד." הוא כמעט לוחש, הצעדים שלו מאיטים. פתאום שתי מילים עולות לי לראש. "ריין יודעת." אני אומר בתקווה שהמחשבה אליה תעודד אותו. וזה עובד, לשבריר שנייה חיוך עצוב וקטנטן עולה על פניו, ואז הוא נמחק, והוא שוקע אפילו יותר עמוק. "אבל היא לא כאן." הוא לוחש, אני מתחיל להילחץ. "היא עם לאיון." הלב שלי עוצר לשנייה. על זה כבר אין שום דרך להגיב, שום דרך לנחם אותו או לעודד אותו. הייתי מנסה לעזוב אותו בשקט בתקווה שזה יעזור, אם לא הייתי חושש ממה שהוא עלול לעשות עם הוא יהיה לבד עכשיו. אני חושב על הלילה ההוא במערה שמאחורי המפל של קריק לייק, הפעם הראשונה שקיבלתי הצצה קטנה אל האוול, שהתחלתי לחשוב עליו בתור יותר מהמאמן הקצת מטורף שלי, זה היה לפני פחות מחצי שנה, הייתי יכול להישבע שעברו עשורים מאז אותו לילה. אז המצב שלו היה הרבה פחות גרוע מעכשיו, הוא פצוע, עצוב, ובודד, משום מה העובדה שתפרו את הפצע שלו מפריעה לו מאוד. אם זה מה שהוא עשה לעצמו בלילה ההוא… אני לא יכול להשאיר אותו לבד עכשיו, אני לא יכול להשאיר אותו לשקוע ברחמים עצמיים. אני מוצא את עצמי מחפש נועשות מה להגיד, איך לעודד אותו. לעזאזל, ריין היא זו שיודעת מה להגיד לו, לי יש 'פחות טקט מקרנף מת.' לדבריה של קאיה. מה ריין הייתה עושה? היא הייתה מחבקת אותו, אני לא יכול לחבק אותו, נכון? לא, היא מכירה אותו יותר זמן ממני, היא מבינה אותו יותר טוב ממני. בנוסף, היא בחורה. אני לא יכול לעשות מה שריין הייתה עושה. אז מה אני יכול לעשות? כלום, התשובה היא באופן מוחלט וברור, כלום. אני מסתכל עליו, הוא יושב עכשיו. ראשו נח על ברכיו הוא נותן לשערו להסתיר את הפנים, שהאוול מאבד את היצוגיות שלו, זה כבר סימן ממש רע. דבר אחד אני יודע, לעמוד מולו ולהסתכל עליו כאילו הוא עב"ם זה רעיון רע. אני מתיישב לידו. הכתם השחור… הוא מציץ מהשרוולים שלו, אני לא יכול לראות את פניו אבל אני יודע שעיניו עצומות בחוזקה, ואני יודע שהנוצות מתחילות להופיע גם על עצמות הבריח שלו. מהר, אני חייב לעשות משהו מהר. אני עובר על האפשריות שלי שוב ושוב בפניקה, הנוצות השחורות-מבריקות מתחילות להגיע אל כפות הידיים שלו, אני לא יכול לקרוא לריין. בסיס האצבעות, אין לי מישהו אחר לקרוא לו. כל היד, הוא משמיע אנקה חלושה שהשינוי מתחיל לכאוב.
פתאום הידיים שלי כרוכות סביבו בחיבוק. לעזאזל, קאיה צדקה. הכתמים השחורים נבלעים בתוך עורו, אולי… אולי זה טוב. אולי הצלחתי להרגיע אותו, אולי א-
אני מושלך אחורה, הבטן שלי כואבת בכאב חד איפה שהרגל של האוול פגעה בסרעפת שלי, אני נאבק לקחת אוויר לראותי, אני לא נושם, אני לא נושם! העיניים שלו מביטות בהאוול שעומד מולי, הוא מתנשף והפנים שלו מוסתרות, אני רואה רק צללים של תווי פניו, קצוות שיער בהיר ולח נחים על מצחו, הוא ממשיך להתנשף. ואז אוחז ברגלו בצעקה קורעת לב. הוא בעט בי, הוא בעט בסרעפת שלי בכל הכוח.
הוא בעט בי עם הרגל הפצועה שלו, "אל… שלא… לעולם…" הוא מתנשף. "אתה לא… אתה לא מבין… שבחיים לא תעשה את זה שוב…" הוא נאנק בין ההתנשפיות הכבדות שלו, קצת אוויר מוצא את דרכו לראותי, הן עדיין עולות באש, ומקום הפגיעה שולח אדוות של כאב נורא, שוב ושוב ושוב אני מרגיש כמו בפעם הראשונה. הראש שלי פועם בכאב יחד עם הדופק, זה כואב פי מאה מהאגרוף של לאיון, זה כואב פי חמישים מהפעם הראשונה שהוא בעט בי, לעזאזל, זה כואב פי עשר מהברק של המלך. לפחות אחרי הברק של המלך איבדתי את ההכרה, כאן יש רק עוד ועוד כאב בכל כך הרבה מקומות, הוא לא בעט ככה באף אחד אף פעם, הוא לא בועט ככה בחיילים של המלך, הוא לא עושה לי דברים כאלה. כבר יצא לי לחטוף ממנו פעם או פעמיים, כבר הצלחתי לגרום לו לכעוס כל כך שזה קרה באופן אוטומטי. אבל זה משהו אחר, זה כואב יותר מכל בעיטה שהוא אי פעם נתן לי גם ביחד. אני פותח את הפה שלי ומנסה שלקחת אוויר, כמה שיותר אוויר. אבל רק אנקה נפלטת ממנו. "שלא תעשה את זה שוב! אתה שומע! בחיים שלך אל תעשה את זה שוב!!!" הוא צורח בכל כוחו.
לא יכול להיות שלא שמעו את זה מהמחנה.
"שלא תיגע בי שוב!!! תפסיק לנסות… תפסיק לנסות לתקן אותי!!! תפסיק לנסות להיות כמו ריין!!!" הוא צורח בין ההתנשפיות, הוא רועד. כל שריר בגוף שלו רועד מעוצמת הצרחה, והכאב. "אתה לא… אתה לא מבין!…" לוקח לי שנייה להבין שזה מה שהוא אמר לי, אותו לילה בבסיס קריק לייק. שאני לא מבין אותו, שאני לעולם לא יבין אותו. אני מתחיל לחשוב שהוא צדק. המבט על עיניו, הוא.. אחר מפחיד. אני מנסה להגיד משהו, משהו מרגיע, אבל משהו אחר יוצא מפי. "הם צדקו,"
"אתה באמת מטורף."