היסודן האחרון 43-גילוי מכעיס ואגרוף בלסת

אני לא ממש בטוח מה קרה אחר כך, הדבר הבא שאני זוכר בירור זה את קולה של ריין קורא בשמי במרחק.
"הנה אתה! אנחנו מחפשים אותך כבר-" היא נעצרת מאחורי, קול חנוק נשמע מגרונה. אני מסתובב וקם, ריין עומדת שם בוכה בקול שבור. "היא- אני לא מאמינה!" היא מתייפחת. במהרה גם האוול ולאיון מגיעים. ברגע שהם רואים את קאיה… כל אחד מהם מגיב אחרת. לאיון מביט בי, ואז בה, ואז בריין, הוא נראה מבולבל ועובד עצות. להאוול לוקח בדיוק שבריר שנייה להבין מה קרה כאן, והוא מושך את ריין לחיבוק מגן, היא ממשיכה לבכות על החזה שלו, שידיו מלטפות את ראשה בעדינות. אבל הפנים שלו נשארים קפואים. אחריהם מגיעה רד בריצה, היא צועקת בבהלה ואז ממלמלת בדמעות דברים שאני לא שומע. זה לא מרגיש לי מציאותי, כאילו בעוד כמה רגעים אני אתעורר וקאיה תרכון מעלי בצחוק גדול.

כמה שעות אחר כך אנחנו יושבים כולנו במערה, ריין עדיין בוכה בשקט ומחבקת את האוול, רד יושבת בפינה, הקפוצ'ון מסתיר את הפנים שלה אבל אני יודע שהיא בוכה. לאיון ותיאו מדברים בפינה בשקט, וכרגיל, אין סימן לג'יימס. אני עומד קצת רחוק מכולם, מנסה להבין מה קרה בשעות האחרונות. האוול ואני היחידים שעוד לא בכו, לאיון החזיק מעמד כמה שעות, אבל אחר כך, ראיתי אותו שהוא היה רק עם תיאו… הפנים של האוול עדיין קפואות לגמרי, אני כבר כמעט דואג לו. כאילו אין בו שום רגש, זה לא מתאים לו. אפילו שאף פעם לא הייתה בניהם אינטראקציה אמיתית, אין אדם בעולם שחשוב לו יותר מריין, והיא שבורה לגמרי. לאיון לעומתו נראה נורא, כמעט כאילו זו אשמתו, כאילו הייתה לו דרך לדעת שזה יקרה. המתקפה הייתה הפתעה מוחלטת, לא הייתה שום דרך למנוע אותה. "שיין?" מישהו קורא בשמי. אני מביט מסביב, מסתבר שכולם יושבים במעגל, ומביטים בי, כאילו מחכים שאני אצטרף. אני מתיישב בין רד להאוול. "כולנו מאוד עצובים בגלל… מה שקרה," לאיון פוצח בנאום.
"רציתי להגיד שהאבדות לא היו לחינם, אם היינו בורחים מהמתקפה היינו מפסידים את היתרון ואולי במלחמה ו-"
"רגע אחד." אני קוטע אותו, גלגלי השניים מתחילים לנוע במוחי. "אתה אומר שידעת על המתקפה? ולא אמרת כלום? לא עשית כלום? יכולנו לברוח אבל אתה בחרת לשמור את המידע הזה לעצמך?" הזעם מתערבל כמו גוש בבטן שלי, קאיה, כל האנשים האלה, כולם יכלו לחיות. ריין מרימה את מבטה בפעם הראשונה. משהו עמוק ואפל נגלה בעיניים הסגולות שלה. לפתע היא קמה ורצה עליו, האגרופים שלה דופקים על החזה שלו, אבל הוא לא זז מלימטר. הבכי שלה יותר ויותר היסטרי, והמכות יותר ויותר חזקות. "אתה! אני לא מאמינה שיכולת!-" הדברים שלה נקטעים בעוד גל של דמעות והאגרופים הקמוצים שלה כבר לא דופקים על חזהו, היא מתמוטטת על הברכיים, הראש בין הידיים. לאיון מתכופף לעזור לה אבל היא לא נותנת לו לגעת בה, במקום זה האוול אוסף אותה לידיו. לאיון יושב במקומו, מושפל. הוא מרים מבט שבור "זו הייתה החלטה קשה, אם היינו בורחים עם הזנב בין הרגליים צבא המלוכה היה מנצל את זה נגדנו ו-"
"די." פעם נוספת אני קוטע את דבריו. "אל תנסה להסביר למה בחרת, באופן מודע לחלוטין. לתת לאנשים שלך למות. תשתוק ותיתן לכולם לכעוס, כי זה מגיע לך. אתה יכול לבקש סליחה, אתה יכול להגיד שטעית, אבל אל תנסה להצדיק את זה! אל תתנהג כאילו אתה עשית הכל נכון! כי אתה ממש ממש לא!!!" אני כמעט צורח, אני מרגיש כאילו כל הזעם שהצטבר בבטן שלי פורץ החוצה. הוא משפיל את מבטו. זה טוב, הוא צריך להיות מושפל. אני מוצא את עצמי קם, והולך החוצה. כולם אחרי, רק לאיון נשאר שם, בקצה המערה, לבד. עד שהוא קם אחרינו. "אתם צריכים להבין מה היה קורה אם היינו בורחים." הוא אומר בקול נואש, אני מסתובב אליו ונעמד מולו. כל הכעס שאי פעם חשתי לאיש הזה נבנה בחזה שלי, ואני נותן לו אגרוף ללסת שכמעט מפיל אותו לרצפה, הוא שולח את ידו לזווית הפה, והיא חוזרת מוכתמת בדם. אני יכול לראות אותו סופר ללא קול עד חמש, לפני שהוא מחזיר לי באגרוף לאף. אני נהדף אחורה, הכאב עובר בגלים על כל הפנים והגוף שלי, פועם יחד עם הדופק. הראייה שלי מטשטשת בקצוות, ופתאום אני מאוד כבד, והרגליים שלי חלשות. מישהו תופס אותי שאני נופל אחורה. הדבר האחרון שאני רואה לפני שהעיניים שלי נעצמות זה לאיון שמביט בי במבט מלא התנצלות וכעס.