היסודן האחרון 42-חיוך עצוב ומילים אחרונות

בזמן ששיין והאוול היו ביער, ריין עקבה אחרי ג'יימס, וכל שאר המחנה ישן, לאיון היה עסוק מאי פעם.
"-זה יקרה בקרוב." אמר תיאו, שניהם ישבו באחת המערות הקטנות, נסתרים מכל עין או אוזן. "מה נעשה?" ידיו של לאיון עברו בשערו השופע, עיניו הבהירות ריצדו לכל כיוון. "זו החלטה שלך, הם יגיעו לכאן, השאלה היא אם נזוז, ונסתכן באובדן היתרון המזערי שיש לנו, או ש-" תיאו השפיל את מבטו, לאיון אחז את ראשו בשתי ידיו, "או שנישאר כאן ונקריב אנשים למטרה." הוא כמעט לחש. "אני לא חושב שיש לנו בחירה תיאו. זאת אומרת, איך נוכל להסתכן בלהפסיד את הסיכוי הכי טוב שלנו לנצח?" אמר, תיאו קם וטפח על שכמו "אם כך, נישאר כאן." אמר בשקט. "אנשים בהחלט ימותו, אתה יודע. ויכעסו אליך." עיניו הגדולות של תיאו מנדז הביטו בחברו, מחכות לראות כיצד יגיב. "להיות מנהיג לא בהכרח אומר שכולם יחבבו אותך" אמר לאיון בקול חולמני. "אבא שלי נהג להגיד לי את זה כל הזמן." חיוך עצוב עלה על פניו.

***

אנחנו ממש לא מספיקים להרחיק לכת אל תוך היער לפני שהאוול קופא במקומו. "מה קרה?" אני שואל, ומנער קלות את ידו. "תהיה בשקט," הוא אומר ומפנה את האוזן שלו לכיוון ממנו באנו "ותקשיב." אני לא שומע כלום. לפתע האוול כל כך מתוח שאני חושב שהוא עלול להתפקע. "אתה לא שומע את זה?" הוא אומר בקול נואש, "אתה לא שומע את הצעקות האלה?!" הוא מרים אותי בערך עשרים סנטימטר מרצפה, מצווארון חולצתי. "איך אתה יכול שלא לשמוע את זה?!" הוא צועק, "אנחנו חייבים לחזור עכשיו!" הוא קורא, מניח אותי על הרצפה, ומתחיל לרוץ.
ניסתם פעם לנצח צבי בתחרות ריצה? ובכן ככה אני מרגיש עכשיו. "תעצור!" אני קורא אחריו, ומתחיל לרוץ גם אני. "מהר!" הוא צועק , אני מתכוון לצעוק עליו משהו חזרה, ואז אני שם לב למשהו: הוא צודק. אני שומע המון צעקות רחוקות, ומתחיל לרוץ אפילו מהר יותר. במהרה אני פורץ את קו העצים, ומוצא את האוול עומד עם הגב עלי על קצה המצוק, מסתיר את מה שקורה בעמק. אני נעמד לידו ומביט סביב באימה, הלחימה בעיצומה. בצד אחד בערך מאתיים אנשים בכחול מנופפים בחרבות וקשתות, בצד השני,צבא המהפכה חמושים להפליא. אני מנער קצת את האוול , שממשיך לבהות בחיילים כאילו לא היה אלא חלום משונה. "האוול! צא מזה! צריך לעזור להם!" אני קורא ומנער אותו עוד יותר חזק, הוא לא מגיב. עד שעיניו ננעלות על נערה לבושת שריון עור מאולתר, אוזני שועל מבצבצות משערה הסגול שנח בצמה על גבה. לפתע הוא מזנק למטה, זו נפילה של עשרה מטרים, אך האוול נאחז בזיזים כדי להאט את הנפילה, ונוחת נחיתה רכה. אני משתמש בזרמי האוויר כדי לרדת למטה בלי ללכת בשביל הארוך הצר. ומתחיל לרוץ אחרי האוול לשדה הקרב, אני לוקח חרב של מישהו שזרוקה על הרצפה ומוסר אותה להאוול, אבל הוא בקושי משתמש בה. הוא מפיל אנשים בכחול לקרקע כל כך מהר שאני בקושי מספיק לראות מה הוא עושה, לחלק הוא בועט ברגליים, מפיל אותם לרצפה, ומסיים את העיניין עם החרב, אבל לחלק… אני ממש לא רוצה לתאר מה הוא עושה לאחרים. אני מוצא את עצמי משליך נטפי קרח וגושי אדמה לחזהם של החיילים, אבל הכל כל כך מעומעם, כאילו מתוך חלום. "אתה לא באמת קיים." אני חושב לעצמי שאני מטיח חייל בקיר שנמצא עשרה מטרים הצידה, "לך לא הייתה משפחה, או אישה. אנשים שיחכו לך שתחזור הביתה." אני חושב פעם נוספת שחייל מתמוטט, האבן הענקית עדיין נחה על חזהו, לרגע אני תוהה אם כרגע השארתי ילד ללא אב, או אם ללא בן. ואז אני חוזר לחשוב על האנשים שראיתי גוועים למוות ברחובות, שחיילים עם שקים מלאי מטבעות עברו מולם ולא טרחו לתת מבט, זה כבר משתיק את הכל.
הכל חוץ מהצרחה.
אני מביט מסביב, זו הייתה צרחה של ילדה, מוכרת כל כך… במרחק אני רואה משהו קטן, מצטופף מאחורי אחד הסלעים האדומים והגדולים. חנית נעוצה בבטנו, אני רץ לשם בכל הכוח, הודף חיילים וחצים וחרבות, שום דבר לא חשוב חוץ מהמטרה. שאני מגיע לשם אני רואה מישהי שוכבת על הרצפה, צורחת בכל הכוח, היא לובשת חולצת שריון וג'ינס. היא מתהפכת על גבה, החנית נעוצה כל כך עמוק בבטן שלה שהיא כמעט מבצבצת מהצד השני, "שיין?… זה אתה?…" היא אומרת בקול מרוחק ומלא כאב, "כן, זה אני. תקשיבי אני אוציא אותך מכאן, הכל יהיה בסדר ו-" אני נעצר שהיא מניחה את האצבע שלה על השפתיים שלי בעדינות. "שנינו יודעים שזה לא נכון." היא משתעלת דם. ואוחזת בידי, "תגיד לריין… לפני שאני… תגיד לה תודה, על הכל…" הא מחייכת לרגע, ואז פניה רפים, היד שלה לא אוחז בידי יותר.
עיניה של קאיה מתרוקנות מחיים.