היסודן האחרון 33- אור שנשפך על רגע מכריע

"כל כך בודד בגן עדן
כל כך חשוך בשאול
אין טעם בחומות האבן
זה כבר אומר הכל."
המילים מהדהדות הלוך ושוב בראשו של האוול, לפני שנים לא מעטות. המילים האלה אמרו הכל עבורו, הוא ידע שאהוביו בשאול הנורא, הוא ידע שיום אחד גם יצטרף אליהם שם. היה לו מובן מאליו שהוא לא בן אדם טוב, הוא היה פחדן מידי, חלש מידי, ושפל מידי, בשביל להיות אחד. היה אדם אחד בעולם כרגע שבאמת היה לו אכפת מגורלו של אותו נער צעיר ועומלל, למרות שכעת פקפק בכך, הדברים שאמר חברו בריב הנורא היו כה מכאיבים… "תלך מכאן! ואל תחזור!" צעק פיטר בייאוש "עד שתקרא לי אתה מתכוון?!" השיב לו אדוארד בארסיות, זה היה מוקד הריב הכי גדול שחוו אי פעם, מה שריסק את ידידותם לנצח. "זה לא חייב להיות ככה!" לאיון כמעט התחנן בפניו, "איך עוד זה יכול להיות?! איזה בררה אחרת יש לי מלבד לכעוס?! איך אתה מסוגל להיות כה חסר לב?! אתה לא מבין שזו ההזדמנות שלי! זו אולי ההזדמנות היחידה שאי פעם תהיה לי!!!" האוול צרח, עיניו נצצו, פיטר מעולם לא ראה את חברו בוכה. פעם או פעמיים היה קרוב לכך, לעיטים התייפח ללא דמעות בשנתו, אך לאיון מעולם לא חזה בדמעות ממשיות, לעיטים תהה אם הוא הוציא את כל זה שהיה לבדו. "אני לא יכול! הסברתי לך למה עשרות פעמים!!!" הכעס גאה בתוך שניהם בעוצמה כזו, נואש לפרוץ החוצה. האוול עמד על קצות עצבעותיו, באותה תקופה לאיון עדיין היה גבוה ממנו בהרבה. "איך אתה מסוגל לעמוד כאן מולי ולהתנהג כאילו אני לא בסדר?! ולחשוב שפעם חשבתי שאתה באמת טוב לב!" לבו של פיטר נצבט, אדוארד המשיך במתקפה האכזרית, מכה בכוונה באותם מקומות שידע שיכאיבו לידידו לשעבר יותר מכל. "אתה ואביך, שניכם מתחזים! מתנהגים כאילו אתם רוצים בטובתו של מישהו! אך בעצם חושבים רק על איך לקדם את עצמכם! במחיר חייהם של אחרים!!!" עיניו של לאיון רשפו מזעם. "אם מילה נוספת תצא מפיך, והיא לא תהיה התנצלות כל מה שכרגע אמרת, אני אדע שאתה מתכוון לזה, ואז אזרוק אותך מכאן במו ידי. ולעולם לא אסלח לך, היינו חברים פעם אדוארד, תחזור בך משקריך, תוותר על המלחמה חסרת התועלת בדברים שכבר נקבעו מזמן, ותחזור בך." אמר לאיון בשלווה מזוייפת. האוול צמצם את עיניו. "נקבעו מזמן…" הוא אמר בטון שמבסר על הבנה נוראית. "מעולם לא התכוונת לשחרר אותי נכון? מעולם לא התכוונת לתת לי לחיות את חיי ללא העסקה המקוללת הזו?" הוא שאל בשקט, כבר לא עמד על קצות עצבעותיו יותר, כעת היה נמוך מלאיון בעשרים סנטימטרים. אולי היו שניהם באותו גיל, אך מי שלא ידע היה מנחש שאדוארד צעיר בשלוש או ארבע שנים מגילו האמיתי. "אני מאמין שהזהרתי אותך, תלך מכאן עכשיו, לפני שאצטרך להוציא אותך בעצמי." אמר לאיון בקול קר כקרח. "לא, תענה לי קודם, אי פעם הייתה לך כוונה לשחרר אותי מחובותי שתתפוס את מקומו של אביך?" האוול לחש. "לא חשבתי על זה! לא העלתי בדעתי מה יקרה! לא הייתי מסוגל לדמיין את זה!!!" לאיון צרח בתגובה. "שנינו יודעים שאתה משקר." האוול הביט בעיניו של פיטר, הן שינו את צבען בין תכלת לאפור, לפי התאורה והאזור. באותו רגע, באור המעומעם של חדר העבודה בבסיס של מסדר הדוב, שלא הרבה זמן לפני זה הפך לבסיס של קריק לייק, הן היו אפורות כפלדה וריקות לחלוטין מהחמימות התמידית שהתרגלו לראות כל מכריו. "צא מכאן, עכשיו!!! אני לא רוצה לשמוע ממך יותר!!! לך לערבות השלג המקוללות שבאת מהן!!! או למדבריות רחוקות!!! העיקר שכאן אתה לא נשאר!!!" לאיון צרח בכל הכוח, האוול הנהן. "להתראות לך, פיטר בורק. נשוב וניפגש יום אחד, בין אם אנו רוצים בכך ובין אם לא." אמר בשלווה ויצא מהחדר, כרגיל, פסעותיו לא השמיעו צליל יחיד.