היסודן האחרון 32- פגיעה קטלנית וזיכרונות ישנים

אני מרגיש כאילו סכר נפרץ בתוכי, משהו שסחם אותי והגביל את היכולת שלי נעלם. אני שולח סילון מים דחוס על חזהו של המלך, אך זה זז הצידה במהירות מרשימה בשביל מישהו שכנראה בן יותר משישים וחמש, ברק נוסף מגיע מהשמיים, אני מזנק הצידה אך ההדף פוגע בי ומשליך אותי בכוח יחד עם מטר של שבבי עץ, אני נוחת בגלגול ומזנק קדימה פעם נוספת, בעזרת כוח האוויר אני בגובה של כמעט שלושה מטרים, ויורה עליו נטיף קרח, האוול לימד אותי לשאוב מים מהאוויר. נטיך הקרח חודר לכתף שלו, והמלך שולף אותו החוצה בצעקת זעם וכאב. "פרחח ₪&₪&%#@*!!!" הוא צועק, ומנחית עלי ברק נוסף, אני מספיק למשוך גוש אדמה ממתחת לרצפת העץ, ולחסום את מרבית הפגיעה, אך ההדף מתיח אותי בקרקע הקשה בכוח, ואני יכול לשמוע את יד ימין שלי נסדקת, המלך פולט נחרת צחוק. "מזל שאני שמאלי." אני אומר מרים את עצמי מהאדמה במהירות ומשליך עליו גוש אדמה נוסף, אך הוא מפצפץ אותו בקלות בעזרת ברק. "זה לא עובד." אני חושב בתסכול, "לא משנה מה אני אשלח עליו הוא יוכל לפוצץ את זה עם הברקים המחורבנים שלו." רגלי מזנקות הצידה מתוך אינסטינקט שברק פוגע לידי. "אלא אם כן…" מחשבותי נודדות למשהו שסבא שלי אמר לי פעם… שהייתי קטן…. "תמיד יאמרו לך שהאש מסוכנת." הוא אמר, "אבל היא היסוד הכי עוצמתי שיש." האש מסוכנת, כך לימדו אותי, כך למדתי בעצמי מארועי העבר. לעולם לא אשכח את המבט המבועת שעלה על פניה של אמי שאמרו לה שהאש הוא היסוד הראשון שלי, הרי כולם ידעו שאש היא יסוד מקולל, וכך גם האנשים שמשתמשים בה. מים מרפאים, אוויר מרגיע, אדמה יציבה, אך האש… האש רק מכלה. פרץ פתאומי של חום ואור בהיר מעיר אותי ממחשבותי, אני שלא מספיק להתחמק לפני שהברק פוגע לרגלי, והחשמל עובר בכל הגוף שלי, מעלה את עצמותי ושרירי באש, אני צורח בכאב ונופל על גבי, צחוקו של המלך מהדהד הלוך ושוב בראשי. "שיין!" קורא קול מוכר שאין ביכולתי לזהות, והקרקע נשמטת מתחתי, אני יכול ללהרגיש איך ההכרה חומקת ממני, מובילה אותי להזיות של חוסר וודאות.

"אמא!" אני צופה בעצמי בן-החמש קורא באושר, ורץ לעבר אימי המצחקקת. "למדתי היום משהו חדש! תראי!" קראתי וחמקתי מאחיזתה המגוננת, מצמיד את שתי ידי כחרוט לפי, ונושף להבה קטנטנה, אמי קימטה את מצחה. "שיין, יקירי תיזהר!" היא אמרה בבהלה, צחקתי. "אני נזהר! אל תדאגי!" אמרתי וקיפצתי בין אבנים קטנות ששלפתי מהקרקע מול ביתנו החמים והקטן. "סבא בא היום לארוחת צהריים?" שאלתי בהתרגשות, סבי היה האדם היחיד שלא התנהג כאילו העובדה שאש הוא היסוד הראשון שלי היא לא מקור לאבל, או פחד, או דאגה, למעשה הוא היחיד שלימד אותי להשתמש בה. אהבתי אותו כל כך… "שיין, אבא שלך ואני תכננו לדבר איתך על זה בערב אבל… סבא…" היא השפילה את מבטה מעט "הוא נעלם." הפסקתי לקפץ בין האבנים, "מתי הוא יחזור?" שאלתי בחשש, עיניה של אמי נמלאו כאב,
"הוא לא."