היסודן האחרון 31- מחשבותיו של לאין ועבר כואב

Moon Llight 17/12/2013 560 צפיות תגובה אחת

לבו של לאיון מילולית החסיר פעימה. עהר זמן מה מאז שנעלץ לראות את המראה המחריד הזה, "האוול תפסיק!" הוא כמעט התחנן, למרות שידע שהשינוי הזה הוא לא רצוני. האוול, או לפחות מה שנשאר ממנו, נפל על הגב, לאיון לא היה בטוח שלא דמיין את הדבר הבא, שלא דמיין את הדמעה שראה בעיניו של אותו יצור מיוסר, לפני שאיבד לחלוטין את הצלילות ושקע בשינוי. מעילו נשר מכתפיו ונשאר זרוק על הרצפה, ועליו שכב כדור הנוצות השחורות שהאוול היה. לאיון שמע יבבה אחת אחרונה לפני שפניו וראשו השתנו לחלוטין. האוול נעמד, עיניו השחורות הגדולות ננעצו בעיניו של לאיון, ולא ניתקו גם כאשר המריא, מאחוריו לאיון שמע את קולת התדהמה שהשמיע שיין. גם לאיון נדהם בפעם הראשונה שגילה מה האוול מסוגל לעשות…

"מי זה?" שאל פעם אחת את אביו, כאשר היה בן שבע בלבד, והצביע על הכרזה שניצבה על שולחן העץ הגדול, נראה בה תמונה גדולה של ילד בלונדיני שפניו מלוכלכים, הוא נראה מפוחד. "לעולם לא נגמרות לך השאלות נכון פיטר?" שאל אביו ודפק בעדינות על ראשו, "זה ילד קטן, כמו שאתה רואה. קוראים לו אדוארד." הוא אמר בחיוך. "ולמה התמונה שלו על הדף?" עיניו של לאיון נצצו בסקרנות, אביו חיבק אותו חזק יותר כאשר ישב על ברכיו בחדר העבודה הישן. "בגלל שהמלך רוצה לתפוס אותו." ענה האב, חיוכו רעד מעט. "הוא עשה משהו רע?" שאל הילד בתמימות מבורכת. "זה תלוי מה אתה מחשיב כדבר רע. הסיבה שהמלך רוצה לתפוס אותו זה כי הוא מפחד, הוא מפחד מהעובדה שיום אחד הילד הזה יגדל להיות מבוגר חזק מאוד." פיטר קימט את מצחו, "יותר חזק ממך?" הוא שאל בתדהמה. "הרבה יותר חזק ממני, אולי חזק כמו שאתה תהיה יום אחד." אביו השיב לו, הוא נהג להגיד לבנו הצעיר לעיטים קרובות שיום אחד יוכל להיות חזק מעבר לכל דמיון, אך הבן לא הבין, הרי כוחו לא היה כל כך משמעותי נכון?
שבועיים אחרי זה שנכנס לאיון לחדר העבודה של אביו מצא את אותו ילד יושב על אחד הכיסאות, לבוש באותו מעיל שגדול בהרבה ממדותיו, האב מיד ערך הכירות בין השניים. "אדוארד, זה הבן שלי, פיטר." הוא אמר בחיוך, פיטר צעד על עבר הילד בן-גילו והושיט יד ללחיצה, אמו ואביו למדו אותו נימוסים. אדוארד הביט ביד כמה שניות, עד שלחץ אותה בהיסוס. "אתה נראה רעב, אתה רעב?" עיניו האפרפרות-כחלכלות של פיטר הראו את הדאגה שחש למראה בטנו המכווצת של חברו החדש. "לא." זה ענה בפשטות. פיטר חייך, "לא היית צריך לחשוב על זה הרבה הא? האוכל כאן לא עד כדי כך מגעיל." שמץ של חיוך עלה על פניו של אדוארד, מאז לא נפרדו יותר.
המלך טעה, בנג'מין בורק לא השאיר את בנו לבד, אלא נם חבכו הטוב.
"הם מתים, כולם." אמר פיטר בעצב, שישב במערה, משקיף על היער דרך המים המעוותים הכל, אדוארד שעמד מאחוריו הניח את ידו על כתף חברו. "בהתחלה תהיה המום, לא תאמין שהוא לא יחזור יותר. אז יתחילו רגשות האשם, האם זו אשמתך? אולי יכולתי למנוע את זה? אל תיכנע להם, אז תחוש ריקנות במשך הרבה זמן, תרגיש שיש בך חור שפעם הוא מילא. ואז, תשלים עם העובדה שהוא הלך." אמר אדוארד באדישות האופיינית לו, קשה להאמין שהיה רק בן עשר באותו זמן. "אתה מאמין שהוא במקום יותר טוב עכשיו?" שאל פיטר. אדוארד התיישב לצידו. "אני לא מאמין בגן עדן, וגם לא בגהינום. אך אני לא מאמין שאחרי שאנחנו מתים זה נגמר, יש משהו אחרי זה, ואני כן חושב שזה תגמול לטובים, ועונש לרעים. בכל מקרה, אם אחד מאיתנו צודק, אז אבא שלך בטח הרבה יותר מאושר מאיתנו. אולי קשה לך להאמין עכשיו, אך בסופו של דבר אתה תבין את זה, ותקבל את זה." הוא אמר בטון מנחם. "איך אתה יודע?" פיטר חבק את ברכיו בשתי ידיים. "גם מישהו שאתה אוהב בגן עדן?" הוא שאל. אדוארד נד בראשו לשלילה, "לא, האנשים שאני אהבתי במדור השביעי של הגהנום.כשנשמותיהם נקרעות מגופם, ועצמותיהם נמסות על תוך בשרם, והם גם ראויים לזה." הוא אמר בקול נטרלי במידה מפחידה. "אדוארד…" לחש פיטר בפחד. "אסור לך לקרוא לי ככה יותר, אין לנו יותר את ההגהנה הנצחית. אנחנו צריכים להעילם." אדוארד אמר בנחישות. "אז איך אני אמור לקרוא לך? ואיך אתה לי?" אדוארד השפיל את מבטו התכול על ידיו. "בשם של מה שאני באמת, בשם של הדבר שהופך אותי למה שאני באמת,
קרא לי האוול."

"איך הגענו משם לפה?" חשב לאיון. שראה את אותה תנשמת, והרגש היחיד שעלה בו היה הרצון להחזיר את האוול למצבו הטבעי, בפעם הראשונה מזה כמה שנים השתוקק לראות את האיש הבלונדיני, הכחוש, העדין, השברירי, האדיש, העצבני, השקט, והמכאיב, שנהג לכנות האוול. במיוחד כי שיין עילף את המלך, וזה יתעורר בקרוב, ואז… לא יהיה אפילו סיכוי להגן על ריין. "לאיון!" צועק שיין מאחורי, המלך נעמד, חולצתו מפוחמת ושרופה וחושפת את השריון שחבש מתחת. "לכן רציתי להיפטר ממך שלא היית יותר ממטרד." הוא אומר ומשתעל פיח, "עכשיו תורי להראות לכם מה אני יודע." צחוק נבזי נפלט מפיו של מלך, שהוא מושך בשרשרת ברזל שתלוייה ליד הקיר. תקרת הזכוכית של חדר הכס מתחילה לזוז לצדדים, עיניו של המלך מקבלות גוון של כחול חשמלי, העננים מתאספים מעלינו, האסימון נופל. "שיין הוא!-" אני מתחיל לצעוק, אך נאלץ להתגלגל הצידה שברק פוגע לידי, האוול עדיין מנסה נואשות להמריע. עיני ננעלות על המסה הקטנה והסגלגלה ששוכבת בפינה. אני מוצא את עצמי רץ לכיוונה, קולות הקרב של שיין והמלך מהדהדים בראשי, אך אני לא מתייחס אליהם,
כי זוג עיניים סגולות ננעצות בי.


תגובות (1)

המשך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מיד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

20/12/2013 03:26
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך