היסודן האחרון 30- דברי המלך והצעדים הנואשים

שיין קפא במקומו מרוב פחד, משהו השתבש, מאוד. הוא פנה להסתובב ולהזהיר את חבריו, אך הם כבר הובלו לחדר בידי שומרים. "אנא מכם, ברצוני לשוחח עם האורחים שלנו ביחדות." אמר המלך לראש הפלוגה, וזה הנהן ופנה החוצה משאיר את ריין, לאיון, האוול, מרי, ואלכס באזיקים. שיין הביט במלך בריכוז, שערו הדליל היה לבן לחלוטין, כתפיו הדקות נתונות במעיל כחול כהה. עיניו כחולות כברק, הוא צחק צחוק ללבי, "אני לבטח חולם! האין זה המנהיג המהולל של קריק לייק? אתה מודע כמה אנשים מנסים לברר את זהותך בכל רגע נתון? והנה אתה כאן, הייתי צריך לנחש, בנו של בנג'מין בורק, כמובן!" הוא אמר בחיוך, כל שריר בגופו של לאיון נדרך, "פיטר בורק שמך הלא כן?" המלך המשיך, האוול ריין וג'ון נעלצו לחסום את לאיון בכוח, שזה ניסה להתנפל על המלך. "וכמובן רייבן קלאוד, בזמן האחרון קנית לך מקום נחמד וגבוה ברשימת המבוקשים. את והכנופייה הקטנה שלך, שתי נערות נוספות, וחוזה עתידות הלא כן?" שיין החל להבין מה מטרתו של המלך, הוא ערער את האנשים אחד אחרי השני. "ומי זה שם מאחור… הבלונדיני, בוא קדימה." האוול קםא במקומו, המלך סקר את פניו רגעים נוספים לפני שעיניו נפערו לרווחה.

"אני לא מאמין!" הוא קורא בהפתעה, "האם מזלי טוב עד כדי כך?" הוא מחייך, כל שריר בגופי מתחנן לזנק עליו, אך ההגיון שלי עוצר אותי, מלכים לא מתמנים סתם. "לא יתכן שזה הוא אדוארד היידס! מי ידע כמה זמן ילד בן שמונה יכול להישאר ברשימת המבוקשים ביותר!" האוול מתחיל לרוץ לעברו בחרב שלופה, אך בן רגע הוא מצליף רק באוויר, המלך עומד בקצה השני של החדר, ידו כרוחה סביב צאוורה של ריין, וסכינו הארוכה מוצמדת לעורק הראשי שלה, החיוך החביב והמזוייף כבר לא מתנוסס על פניו של המלך. "תישאר במקומך! תשליך את חרבך!" הוא מצווה בקול נבזה. אני רואה את האוול מתנשף באימה וזעם. אדוארד, זה שמו האמיתי. המלך מצמיד את סכינו לעורה של ריין הנאבקת לשאוף אוויר, זרזיף עדין של דם מזדחל במורד צאוורה הארוך, האוול פולט יבבה ומשליך את חרבו הצידה. כרגע הוא כמעט לידי, לאיון קפוא גם הוא במקומו, כראה בידיעה שכל תנועה פתאומית עלולה להביא למותה של ריין. אני מוצא את עצמי קפוא כמוהו, "שיין גרין, רייבן קלאוד, פיטר בורק, ואדוארד היידס, עובדים יחדיו. את זה לא צפיתי. מוזר שחצי מהרישמה הזו אמורים להיות מתים, אני אכן מוריד את הכובע בפניך אדוארד, להישאר חבוי במשך זמן כה רב, בשביל נער שכמותך זה השיג מדהים. ועוד ללא כל עזרה, כך אני מניח לפחות, הרי מי נשאר לעזור לך?" הוא אומר בקול נבזה, האוול פולט יללת יאוש. "ופיטר בורק, גם להקים ארגון שכזה ללא תמיכה מוקדמת זה לא דבר פעוט כלל וכלל, חבל שסופו יבוא כה מהר, לפחות לא נהגת באווילות כאביך והבאת את כל אנשיך אתך, ומשאיר את בנך בן העשר לבדו. כמה זמן עבר עד שהבנת שכל מי שאי פעם הכרת מת? שבועיים? שלושה?" אני רואה את האש בעיניו של לאיון, פיטר. "כמה זמן עבר עד שעיקלת את העובדה שלעולם לא תראה אף אחד מהוריך שוב לעולם?" מכאן אני יכול לראות את החזה של לאיון עולה ויורד במהירות, כמה הוא מתאמץ שלא לעבד שליטה. המלך כנראה מבין שאת לאיון יהיה קשה לפוצץ, "ומה איתך שיין? כמה זמן לקח לך להתגבר על מוות הוריך?" אני ירגיש גוש הולך ונבנה בחזי, משתוקק לפרוץ החוצה בצורת צעקת קרב. "להבין שהמין שלך נכחד?" שרירי נדרחים מעצמם, אני מדמיין גוש גדול מהקרקע מתרומם ונוחת עליו. "להבין שאתה הרגת אותם?"
באותו רגע אני מרגיש כאילו אני יוצא מהגוף שלי, ורואה את הכל קורה בבת אחת, את המלך מחייך חיוך נבזי, את האוול ולאיון צורחים לי לעצור, את נחשול האש האדומה שפורצת משתי ידי. המלך מושלך לאחור, איתו גם ריין. "לא!!!" האוול צורח, ומתחיל לרוץ על עבר העננה המאושנת "ריין!!!" לאיון אחריו, הכתמים השחורים-זהובים מתחילים להופיע על עורפו של האוול. הוא אוחז את גופה הקטן של ריין בשתי ידיו, מערסל עת ראשה. אני כושל לאחור, העוצמה של מה שעשיתי פוגעת בי, "נשבעתי…" אני לוחש, "נשבעתי שלא לעשות את זה שוב." מבטי ננעל על האוול, העיניים הכחולות שלו נוצצות, "תפקחי את העיניים!" הוא מתחנן, הכתם השחור גדל. לאיון מבחין בכך. "אדוארד, תנשום." שמץ של נואשות נשמע בקולו, אני מתחיל ללכת לעברם לאט. "זה לא השם שלי! שלא תעז לקרוא לי ככה!!!" הוא צורח וקם, ממשיך להתנשף. הכתם השחור-זהוב כבר כמעט מגיע לבסיס צאוורו, הוא נראה ארוך יותר. "תשב, כולנו כאן באותו צד." לאיון ממשיך להגיד בשלווה מזוייפת. "לא! לא נכון! אתה לא בצד שלי!!!" קולו כמעט נשבר, "היא בצד שלי!!!" הוא אומר ומצביע על גופה הקטן של ריין. "האוול תירגע! אני לא אפגע בך." לאיון מדבר כמו שמדברים על חיה, טורף מסוכן שצריך להרגיע כדי לתפוס ברשת. "לא!!! תתרחק ממני!!!" האוול צורח וכושל לאחור. לאיון מביט בו בכאב ושולף משהו מכיס מעילו, "אל תזוז." הוא אומר, ידו אוחזת בחפץ מתכתי כלשהו, האוול מבחין בו, "אתה לא יכול לכבול אותי יותר!!! אתה!… אתה!…" דבריו נקטעים שהוא צורח צרחת כאב מקפיאת דם, הכתם השחור מכסה את כל ידיו ומשתלט בהדרגה על צאוורו, כעת אני מבין שאלא… נוצות, אלפי ומליוני נצות קטנטנות ומבריקות. אני יכול לראות את עורו נקרע שכל גפו מתרחב, ועמוד השדרה שלו מתאוות. הוא נופל על הרצפה בצרחות אני מסית את מבטי בכאב, אך הצרחות משתתקות במהרה, ומוחלפות בצליל גבוה ויחיד. שאני מסתכל לכיוונו של האוול שוב, הוא לא שם, במקומו תנשמת ענקית ושחורה כליל מנפנפת בכנפיה ביאוש.