היסודן האחרון 29-'כמה טיפשי' וחדר הכס

"באמת? עוד הפעם?" ריין אומרת בצחוק גדול. אני מטה את ראשי הצידה, מולנו יש בקתת עץ, היא נראית לי רגילה למדי, אך האוול רץ לשם תוך כדי מלמול מילים שאני לא חושב שכדי לי לדעת מה הן אומרות, לא נראה שהסיטואציה מצחיקה אותו כל כך שהוא נכנס פנימה, אחרי שנייה הבקתה פשוט… מצמיחה רגליים… זוג רגליים ארוכות ופרוותיות, עם פרסות בתחתיתן, ומתחילה לצעוד לעברנו. "שיין, תסגור את הפה, עוד יכנסו לשם זבובים." לאיון אומר, רק אז אני שם לב שהפה שלי פעור לרווחה. "כן זה גם הפתיע אותי בפעם הראשונה." ריין צוחקת ותופחת על גבה של מרי, שעומדת באותו מצב שאני עמדתי בו לפני שניות אחדות. הבית עוצר מולנו, חבל משתלשל מטה והאוול מחליק עליו בקלילות, מקלל כמו שד. "אל, תגיד, מילה." הוא אומר ומביט לכיוון שלי. לאיון מחייך חיוך ממזרי, אפילו ככה הוא עדיין נראה חביב במידה מגוחכת. "אני חושב שמצאנו לעצמנו טרמפ." הוא אומר בעליזות. האוול פוער את עיניו, "לא! תשכח מזה! זה… פשוט… לא!" הוא אומר בכעס, "זה באמת יחסוך לנו זמן יקר." ריין נעמדת להגנתו, להאוול לא נשאר יותר מה להגיד, הוא נראה אבוד, מיואש אפילו. "לא. פשוט לא." הוא מנסה לקבוע, אך בברור מפסיד בוויכוח. ריין עושה פרצוף-כלבלב, "אני שולח אותו חזרה למקום שהוא שייך אליו, וזהו." קולו של האוול פחות תקיף ממה שציפיתי, וואו, ריין ממש משפיעה עליו. "אתה יודע שאם תשלח אותו חזרה אז כנראה נתעכב כאן עוד שעתיים לפחות, כי לא נראה שמי שהיה אמור לעזור לנו יופיע באיזשהו שלב." לאיון אומר, האוול נאנח. "תנו לי לארגן שם קודם…" הוא כמעט לוחש, וחצי מזנק-חצי מטפס על החבל על המרפסת הקטנה של הבקתה, אחרי בערך עשר דקות הרגליים נכנסות לאט לאט, והבקתה מתנמחת עד לגבה שאנחנו יכולים לטפס עליה. האוול יוצא מדלת הכניסה בפנים חתומות, "אנחנו נשארים במרפסת." הוא אומר בקול קר כקרח, ריין מהנהנת. רק אז אני מביט קצת מסביב, תלוי שם ערסל בד אחד, כמה כיסאות עץ, וספה. אף אחד מאלה לא היה שם קודם. ריין מחייכת ומתיישת על הספה. "תודה." היא אומרת בקול מתקתק, הוא מתיישב לידה, לאיון מתיישב על אחד הכיסאות וכמוהו עושים אלכס מרי וג'ון. רד וג'יימס נשארים לעמוד ליד המעקה, וקאיה מתמקמת על הערסל כמעט מיד. אני מתיישב על אחד הכיסאות.
לפתע אני מזדקף, זמן מה עבר, אני יודע את זה, נראה שכולם ישנים, אפילו רד וג'יימס התיישבו באיזו פינה, הבית ממשיך ללכת. אני מביט על עבר הספהשם האוול שאון אחורה בעיניים עצומות ופנים חתומות, נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני רואה את האוול ישן, או אפילו נח. ריין שאונה על כתפו וידה אוחזת בברכו מתוך שינה. לאחר רגע הוא פוקח את עיניו, משום מה אני ממהר להעמיד פני ישן כשהוא קם בזהירות כדי לא להעיר את ריין, "תפקח את העיניים שיין, אני יודע שאתה ער." הוא אומר בשקט, אני נשען קדימה ומשפיל את מבטי. "אין צורך לבהות ברגליך בבושה שכזו, לא עשית דבר רע." הוא אומר. אני מיישיר את מבטי עליו, "מה העיר אותך?" אני שואל בשקט, לפני רגע ישן עמוקות. "חלומות." הוא עונה בפשטות, אני מהנהן, סיוטי לילה… "מותר לי לשאול על מה?" משום מה רק לחישה נשמעת. "פחדים טפשיים, זיכרונות ישנים." הוא אומר בשקט, "למה אתה חושב שהפחדים שלך טיפשיים?" המילים כאילו נאמרות על ידי מישהו אחר, שאני יכול רק לצפות מהצד. "ככה אמרו לי…" הוא לוחש, ברור שמשהו עמוק עומד להיחשף כאן. "הרי כמה אווילי זה לפחד ממישהו שמת מזמן?" גל נוסף של רעד עובר בו, "כמה טיפשי זה לפחד ממישהו שלא יכול לפגוע בך יותר?" קולו נשבר מעט "כמה חסר טעם זה לחלום כל לילה על דברים שלא יחזרו?" ידיו מוצאות את דרכן לאחוז בראשו, "כמה נורא זה לחזור כל פעם מחדש לרגעים הכי נוראים בחיים שלך? לשבור את המעטפת הדקה של הביטחון שמגבשת ביום… לגרום לעצמך לסבול את אותו כאב כל פעם מחדש… ולא להיות מסוגל להפסיק… להרוג את עצמך כל לילה, לתת לפחד לקחת ממך הכל ולהשאיר אותך ריק פעם אחר פעם, להתחנן לעזרה ללא יכולת לקבל אותה, לשנוא כל פרט קטן בחייך ובעצמך בגלל אותם זיכרונות שנצרבים במוח שלך כל לילה מחדש, משאירים אותו כווי ודואב מעצמת המכה. חסר טעם או כל מחשבה אחרת מלבד כמה נוראית תהיה הפעם הבאה! כמה טיפשי זה?!" הוא צועק בלחישה. "כמה טיפש אני?…" הוא לוחש בכאב. אני מוצא את עצמי שולח יד על כתפו, מגע קל שמבטא את כל מילות הנחמה שאין לי את היכולת להגיד. "תודה." הוא אומר בשקט, "תודה שאתה לא מעמיד פנים שלא אמרתי כלום, או אומר דברים שאתה לא מתכוון אליהם." הוא ממשיך, אני מהנהן. "אנחנו קרובים שיין, תעזור לי להעיר את כולם."

אחרי בערך חצי שעה אנחנו ממוקמים באזור נסתר מהעין. מסתבר שהתיקים שהביאו איתם לאיון, ריין, ג'ון מרי ואלכס הכילו גם אוהלים וציוד אחר, אך אין סיכוי ממשי שנזדקק להם. השעה בערך שלוש לפנות בוקר, מוזר… חשבתי שיותר מאוחר… "נצא על הארמון ברגל, אנחנו אמורים להגיע לשם בתוך פחות מעשרים דקות. שם, נתחיל בפעולה האמיתית…, לאיון מכריז, "קחו כמה שפחות, עדיף אפילו בלי תיקים בכלל." הוא אומר, כולם מהנהנים, ריין שולפת זוג חרבות ארוכות מהתיק שלה, בנדנים לבנים-ושחורים. "את… נלחמת איתן?…" אני שואל בתדהמה, ריין נראית כל כך… עדינה לפעמם… היא מגלגלת עיניים ותולה את שתי רהרצעות של הנדנים על גבה בהצלבה, לאיון שולף נדן ארוך בצבע עור, בתוכו, כך דמה לי, יש חרב יפנית יחידה. כולם מוצאים נשק כלשהו, מי שבא לארמון לפחות. הרי רד, ג'יימס, קאיה, ועוד כמה אנשים נשארים כאן. ריין מביטה בהאוול במבט שואל, הוא מהנהן ונכנס לבקתה, שהוא יוצא משהו ארוך עבה ועטוף בבד לבן נח בידיו, שהוא מסיר את הד נגלה נדנה הלן כשלג של החרב העבה. רצועת עור חום מחוברת עליו והוא תולה אותה באלכסון על גבו, אורכה לפחות מטר וחצי, ועוביה חמש-עשרה סנטימטרים לכל הפחות. נראה שהוא לא שמח להשתמש בחרב. כמה הבהרות אחרונות, יש סיכוי שנצטרך שמות קוד, השמות של חלק מאיתנו ידועים, ולא לטובה" לאיון אומר, "אז ככה, שיין, אתה אלפא, ריין בטא, אני דלתא, והאוול,אתה אומגה. עכשיו בואו נצע, כל דקה יקרה מפז." לאיון מתחיל ללכת, כל המשלחת אחריו,
במשך כל ההליכה אף אחד לא מוציא מילה מפיו.
צריח הארמון נגלה בין צמרות העצים שלאיון עוצר אותנו, בקתת עץ קטנטנה נגלית במרחק, שם עומד לו איש מבוגר שמחזיק כמה ערמות בגדים, לאיון ניגש עליו מחייך, מודה לו, ולוקח את הבגדים. "בהצלחה, תיזהרו." האיש המזוקן והמצומק אומר וצועד חזרה על תוך ביתו. לאיון נותן לנו את חליפות המדים הכחולים של צבע המלך. אנחנו לובשים בזריזות את המעילים הדקים מעל מעילינו שלנו, ואת המכנסיים הרחבים באותה צורה, אלא לא בגדים משוריינים, הם רק סמליים. לא נראה שאף אחד מאושר מלהסתובב ככה בכחול. לאיון מסדר אותנו במבנה הנכון ואנחנו צועדים על עבר השער, כנראה שיש כאן הרבה יותר קשרים ותכנון ממה שחשבתי, כי בן רגע פותחים בפנינו את שער הברזל הענק שבחומה הכחולה. והארמון האמיתי נגלה, עשרות צריחים ומגדלים מבצבצים מבניין הזכוכית התכלכל. החושך והשלג גורמים לו להראית מאיים אפילו יותר, החצר הנרחבת מלאה בעצי-עד ירוקים ומכויסים בשלג. לפחות עשר קבוצות של עשרה חיילים כל אחת מפטרלות מסביב עם פנסים וחרבות שלפות. טוב, השמירה דלה. תחת הורעותיו השקטות של לאיון אנחנו מצתרפים לקבוצות החיילים בכחול, נראה שהכל מתוזמן עם חילופי המשמרות, ברגע שהפלוגה הנוחכית יוצאת אנחנו מתגנבים על השער האחורים של הארמון, שם מחכה לנו שומר נוסף, "השלג צובע את הממלכה בלבן." לאיון לוחש את הסיסמה לגבר בן השלושים להערכתי, בקושי ניתן לראות את פניו עם הצעיפים הכרוכים סביב אפו ופיו. אך הוא בהחלט בצד שלנו. הוא פותח את דלת העץ ואנחנו נכנסים למסדרון, דיוקנאות שמן של מלכים קודמי ואצילים שונים מקשטים את הקירות התכולים הכהים, רצפת המהגוני הכהה מבריקה מרוב נקיון, ושידות העץ שצמודות לקיר כל כמה מטרים מכוסות בפרחים בקנקנים, או חפצי נוי יקרים להפליא. גל של גועל עובר בי שאני חושב על האלפים בממלכה שגוואים ברעב, בעוד המלך מחזיק בחפצי נוי משובצי יהלומים שהיו יכולים להאכיל אותם במשך חודשים. נראה שבהאוול שעומד לצידי עוברת אותה מחשבה. סך הכל אנחנו שבעה, לאיון עומד בראש, אחר כך ריין וג'ון עומדים זה לצד זו, אחריהם עומדים אלכס ומרי ומחזיקים ידיים בחשש, ואז אני והאוול. לעולם לא הייתי אומר את זה, אך במדים האלה, ועם כל השכבות שמסתירות את רזונו, הוא נראה כמו קצין של ממש. אנחנו יוצאים מהמסדרון לאולם נשפים מפואר, רצפת העץ מתחלפת באריחים לבנים ושחורים, אך הקירות הכחולים נשארים, בקצה אחד של החדר עומדת במה ריקה ועליה פסנתר כנף גדול, ובצידה השני יושבים שולחנות עץ מרובעים באורכים שונהים, בערך חצי מהרצפה פנוייה לחלוטין, בטח בשביל הריקודים, מתחשק לי פשוט לרסק את הפסנתר הזה, השפע כל כך דוחה אותי, הרצון לבצע את המשימה שלשמה באתי לכאן גועה בי. לאיון מוביל אותנו במסדרונות המפותלים, מדי פעם אנוחנו חולפים על פני פלוגת חיילים במשמרות. לפתע לאיון עוצר, "בעוד כמה עשרות מטרים ניכנס לאגף המגורים של המלך, משם האבטחה הרבה יותר קשה, חדר הכס במרכזו, כנראה ניאלץ להיחשף בזמן הקרוב. זכרו את שמות הקוד, הם חיוניים." הוא אומר במהירות ומוודא שכולנו מבינם. ואז ממשיך ללכת. הוא צודק, ברגע שאנחנו עוברים את שתי דלתות העץ הגדולת, אנחנו נתקלים בפלוגת חיילים כל כמה דקות, והם חמושים היטב. אבל לאיון יודע מה הוא עושה, ואנחנו מתקדמים הרבה לפני שמשהו משתבש, אבל בסוף הוא כן משתבש… "הי! אתם!" קורא אלינו אחד השומרים שניצבים בכל פינה, צמרמורת חולפת בגבי. "אסור לכם להתקדם מכאן!" הוא אומר, לאיון נראה קצת עצבני, "יש לנו אישור מיוחד, ביקשו אבטחה נוספת באגף השלישי ו-" הוא מנסה להשתמש באחד מהגיבויים הרבים שלו. "מי נתן לכם את האישור?" השומר שואל בחשדנות, אבל לאיון מוכן גם לזה. "הגנרל קייר. עכשיו אם תסלח לי, ממש זקוקים לגיבוי באגף הרביעי." הוא אומר בקור רוח, השומר מהנהן, אולי בכל זאת נצע מזה בשלום. "רגע אחד, קודם אמרת האגף השלישי." השומר קורא בבהלה, אני יכול לראות כל שריר בגופו של לאיון נדרך "אם אתה מספיק בכיר בשביל זה. איך זה שלא ראיתי אותך כאן אף פעם?!" הסיפור של לאיון מתפרק, השומר מתחיל לקרוא לעזרה, אך רק צליל צורמני מספיק לצאת מפיו לפני שלאיון חובט באחורי ראשו עם כת החרב, יש לנו בערך שבע דקות עד שימצאו אותו, ברגע הזה האזעקה תופעל, וכך נפסיד את ההזדמנות להגיע למלך!" לאיון מכריז ומתחיל לרוץ על עבר חדר הכס כך אני משאר,אנחנו רצים אחריו בכל הכוח, במהרה אנחנו מגיעים לחדר הכס, עשרה שומרים חמושים מגנים עליו, מיד הקרב מתחיל, מישהו דוחף אותי על בין הדלתות, וסוגר אותן מאחורי. החדר גדול במידה מגוחכת, בצד אחד שלו ניצב כיסא זהב ענקי ומפואר, בצדה השני על במה מוגבהת עומדת מיטת אפריון ענקית. שם שוכב המלך, אותו אני צריך להרוג. אני מתקרב על המיטה בשקט, אבל משהו לא בסדר, היא ריקה, העיניים שלי נפערות, אני מתכוון לצאת מהמלכודת, אך ברגע שאני מסתובב מישהו עומד מאחורי, גבר מבוגר ולבן שיער, אך גבוה ורחב. "שלום לך, שיין גרין."
המלך מביט בי במבט מלא שנאה.