היסודן האחרון 26- ישיבת מלחמה והתפתחות מעניינת

כולנו יושבים סביב השולחן העגול, מתכוננים לישיבה. רד יושבת מימני ג'יימס מימינה, קאיה מימינו ריין לידה, ולאיון מסיים את רצף האנשים שאני מכיר, אז יושבים בערך עשרה אנשים שאני לא יודע את שמותיהם , וג'ורג' נער-החתול. והאוול יושב משמאלי, באי נוחות ברורה. "בעיקרון אנחנו יוצאים מכאן בחצות, המשלחת כוללת את יושבי החדר הזה בלבד, השאר יגיעו לאזור יותר מאוחר " לאיון מכריז בפנים רציניות, כמעט כולם רוחנים קדימה בציפיה או מהנהנים כדי לדרבן אותו להמשיך. אבל נראה שג'יימס אני והאוול היחידים שבאופן ברור לא רוצים להיות כאן. "אנחנו אמורים להגיע לשטח המוסתר במרחק של בערך עשרה קילומטרים מהארמון, שם היחידה תצתמצם אפילו יותר, על הארמון יצאו שיין, אני, ריין, האוול, ג'ון, מרי, ואלכס." כמה אנחות מחאה נשמעות. לאיון מהנהן, כאילו אומר 'אני יודע, אבל זה מה שיש.' וממשיך לדבר "יש לנו כמה סמויים בפנים, שדואגים שנוכל להיכנס במסווה. נתקרב בדסקרטיות על עבר חדר הכס, המלך אמור להיות ישן, והשומרים מועטים, לא אמור להיות קשה מאוד להתקרב, הרעיון הוא לשמור על דסקרטיות כמה זמן שנוכל, וברגע שנאילץ להיחשף… נעשה את זה כמו שצריך." הוא אןמר בחיוך ממזרי. אחרי זה הוא המשיך לדבר על פרטים תכניים, וגם אחרים דיברו הרבה, אבל אני הפסקתי להקשיב, במקום זה הסתכלתי על כולם, על הנער הגבוה שהבנתי שהוא אלכס, על הנערה עם השיער האדמוני והמתולתל שיושבת לידו ואוחזת בידו, אני כמעט לגמרי בטוח שהיא מרי. על לאיון, שלא ראיתי כל כך בטוח בעצמו מאז שנפגשנו. על האוול, שמעולם לא נראה אומלל יותר. "שיין?" קול מעיר אותי ממחשבותי "מה? כן!" אני אומר בהפתעה. ריין מחניקה צחוק, לאיון נראה פחות מאושר. "לא שמעת מילה ממה שאמרתי בעשרים הדקות החרונות נכון?" עשרים דקות?! איך?! אני משפיל את מבטי, רק שלאיון לא מביט בי במבט נוזף, אלא מחייך. "לא נורא, זה לא היה נורא חשוב בכל מקרה." הוא אומר, וממשיך לדבר. החיוך לא נמחק מפניה של ריין, אני פשוט יודע שזו הייתה התגלמות טהורה של אפיו האמיתי של לאיון. הוא מנהיג, לא בריון. וגם עם לכאורה הוא שומר על החוקים, הוא יודע מתי הם מעט נוקשים מדי, וזה מה שבאמת חשוב במנהיגים. חיוך קטן מוצא את דרכו גם על פני.

אחרי בערך שעה וחצי של פרטים טכניים לאיון שולח אותנו לדרכנו, קשה להתעלם מהעובדה שהוא מבקש מהאוול להישאר. אף אחד לא אומר את זה, אבל ברור לנו שריין לא מתרחקת משם. לכן אני, רד, ריין, ג'יימס, וקאיה, עומדים במסדרון במרחק של עשרה מטרים מהדלת, "אתה מפחד?" קאיה שואלת ברוב טקט, אני נד בראשי לשלילה. עני לא מפחד, אני מתרגש, אני יצפה, אני לא יכול לחכות להרוג את האיש הנוראי הזה. הכל באשמתו, כל החיים של כולנו נהרסו, בגללו. ההורים שלי… הכפר שלי… הכל אבוד. טוב, אולי זה לא רק בגללו. בלי ךשים לב אני מתחיל למשש את הצלקת שלי, שמתקשרת אצלי לאותו יום… לרגע אני שוב מוצא את עצמי אפוף להבות, אש, עשן, צרחות, כאב, מוות, כל כך הרבה מוות. "שיין? הכל בסדר? אתה נראה קצת חיוור." רד מעירה אותי ממחשבותי, אני ממצמץ כמה פעמים "אה, כן זה שום דבר." אני אומר במבוכה. ג'יימס מביט בדיוק מחריד על תוך עיני, משום מה הדחף הראשוני שלי הוא לקרוס, ולצרוח, ולתפוס את העיניים שלי בחוזקה. אבל אני לא עושה דבר מאלה. אז הוא מבטא ללא קול מילה יחדה, אני היחיד שמבחין בה. "שקר." אני מסית את מבטי על עברה של רד, היא לא נראית מודאגת במיוחד, רק משפילה את מבטה כרגיל. אני היחיד שראה את המבט הזה? צליל צעקה נשמע מתוך החדר. ריין בוהה בו במבט תוהה, ונכנסת לחדר בצעדים איטיים. קול נקישת המגפיים הכבדים שלה על הרצפה בולט מדי בשקט המוחלט הזה. מכנסי הג'ינס שלה מגיעים עד קצת מעל הברך, וחושפים רגליים ארוכות, מעיל העור שלה נח על כתפיה הדקות, עליו נחות ף קצוות שיער סגלגל שנפלו מהתסרוקת המאולתרת שלה, לי זה נראה כאילו לקחה את כל השיער ופשוט דחפה דרכו מקל עץ משוייף, אני מניח שזה אמור להראות ככה… "שיין?" רד שואלת, רק אז אני שם לב שקאיה וג'יימס הלכו.עיניה האדומות של רד מלאות דאגה, שערה הלבן והחלק כלוא בתוך כובע הקפוצ'ון, מתוך דחף אני ניגש עליה ומפשיל אותו אחורה. חיוך קטנטן נגלה על פניה, "אתה מרחף הרבה בזמן האחרון." היא אומרת בשקט, אני מושך בכתפי. שפתיה הדקות והנפלאות נפתחו מעט בעדינות, "על מה אתה חושב ברגעים האלה? מה גורם לך להתנתק מהעולם ככה?" היא שואלת, קצהן של שניה הקדמיות מתגלות כאשר שפתיה נפתחות מעט יותר. "על כל מיני דברים, על העתיד, העבר, אליך." אני אומר בשקט, חיוך מופיע על פניה, אני לוקח את זה כאות אישור, רוכן ומנשק אותה.

ריין נכנסה לחדר בדאגה, מיד ראתה את לאיון, פניו היו אדומים, ועיניו מלאות כאב, שעמד במרכז החדר. בפינת החדר עמד האוול שנראה מפוחד עד עמקי נשמתו. "ריין, הכל בסדר כאן." לאיו אמר בטון מרגיע, אך ריין עדיין הייתה ספקנית. "האוול?" שאלה בדאגה את ידידה. "הכל בסדר, הכל בסדר." הוא אמר בפחד. ריין לא השתכנאה "על מה דיברתם?" היא שאלה, שניהם השפילו את מבטם. "בסדר, הבנתי, לא לשאול." מבטה נדד בין שני ידידיה, האוול נראה כמי ששוקל לברוח מהמקום, אך מפחד מדי לעשות זאת, היא נאבקה ברצון לנחם אותו. לאיון פשוט נראה אומלל, אך בעניו הייתה אותה תערובת של נחישות וצער שהייתה בהן בכל פעם שנאלץ לעשות משהו שלא אהב או חפץ בו לטובת התפקיד. עלה בדעתה של ריין שלאיון מנסה לקיים את השיחה שבקשה ממנו לקיים. אבל לא, האוול מפוחד מידי בשביל זה, וברור שנושא השיחה הוא משהו ששניהם רוצים שהיא לא תדע.
מקור הצעקה שריין שמעה היה זעקת הבהלה של האוול. היא לא ידעה זאת אך אם הייתה מביטה על שולחנו של לאיון היטב, הייתה רואה את פיסת הנייר הישן והצהבהב, תמונה של ילד התנוססה עליו, ומתחתיה אזהרות ופרטים רבים,
אין דבר שהאוול קיווה לשכוח יותר מהכרזה הזו.

שפתיה יותר חמימות ממה שיכולתי לשאר, ומגען על שפתי הוא כנראה הדבר הכי נעים שהרגשתי בחיי. ידי עוברות בשערה הלבן והחלק, ידיה נחות על כתפי, אחיזתה בי מתהדקת, אני מוצא את עצמי מושך אותה קרוב יותר עלי, נותן לעיני להיעצם בשלווה. לפתע אנחנו מתנתקים, היא בוהה בי במין שילוב של תדהמה חשש ושמחה, ידה הדקה נשלחת על ראשי באטיות, היא מחזיקה קצה שיער בצבע סגול עמוק. בחיים לא ראיתי את הצבע הזה, אני מושך את ידה בעדינות, ואוחז בה. ה
ידה מעט יותר קטנה משלי, וגם קצת יותר חיוורת, כעת הן כרוחות במעגל משונה, אך הוא נראה כל כך נכון, כל כל טבעי, כל כך נהדר. "אני…" היא מתחילה ללחוש, עיניה הגדולת מביטות בי ברגש שקשה לפענח, "אני…" היא חוזרת על עצמה, ואז מסתובבת ורצה מהמקום, משאירה אותי המום, ופגוע, ועצוב.
זיכרון הנשיקה מהדהד במוחי.