היסודן האחרון 25-שיחה מפחידה ושינה ערבה

אני הולך לכיוון החדר בצעדים שקטים. המחשבות רצות בראשי, "מה קרה? למה הוא לא הסכים שאני אקרא לריין? למה הוא התנשף כל כך?" אני יודע שיש סיכוי קטן שאני אקבל תשובה לשאלות האלה, אני חוצה את הלובי ההומה בהליכה מהירה, הוא מלא טיפוסים שונים ומשונים בכל הגילאים והמינים, הצבעים והגדלים. אני משתדל שלא לבהות באיש הגדול ורחב הכתפיים בגובה שני מטר שעובר מולי. בעזרת התפתלות, קפיצות, התקופפויות, והתחמקיות רבות, אני מצליח להגיע לדלת שמובילה למסדרון שבו החדר שלנו בלי להרמס. "לפחות כאן שקט." אני רוטן לעצמי במרמור, אני שונא להיות עם הרבה אנשים, זה פשוט כל כך… צפוף, וחם, ומגעיל, ורועש, בעיקר רועש. "מה את חושבת שזה אומר?" אני שומע את קולו של לאיון בוקע מאחת הדלתות הסגורות. "הלוואי שידענו… אבל אני מניחה שיהיה אפשר להבין את זה רק אז…" קולה של ריין עונה, בלי כוונה אני מצמיד את אוזני לדלת. "בכל מקרה, טוב זה לא." היא אומרת בטון קודר, "לא נראה לי ששום דבר כאן טוב… עם כל הנבואות האלה… אני לא יודע למה לצפות…" אני שומע חבטה עמומה שלאיון כנראה מתיישב על כיסא בכבדות. עקבי מגפיה של ריין נוקשים לכיוונו. "אתה מפחד? מהשורה ההיא?" היא שואלת, נדמה לי שהיא או מאוד קרובה אליו או מחבקת אותו. "אני לא מפחד ריין, אני המנהיג, יש כאן קרוב לתשע מאות איש שסומכים עלי." הוא משקר. "זה בסדר, לפחד זה בסדר גמור." היא מנחמת אותו, אני יכול לשמוע שאיפה ארוכה. "אין לנו מספיק כוח, פשוט אין, אולי שיין חזק אבל… אם רק הייתה דרך להשיג עוד אנשים…" הוא מחליף את הנושא, "טוב אתה יכול לתת להאוול תפקיד משמעותי יותר, שנינו יודעים שהוא חזק לפחות כמוך." כל שמץ לעליזותה הרגילה של ריין נעלם. "לא, לא. אי אפשר. את יודעת ש… לא, אי אפשר. בשום פנים ואופן. האוול יותר מידי… הכוח שלו… הוא לא… הוא לא יציב…" את המילים האחרונות הוא כמעט לוחש, "הכוח שלו יציב בדיוק כמו שלך!" ריין צועקת בלחישה צרודה. "את יודעת שזה לא נכון ריין, אולי האוול חזק אבל השימוש 'לו בכוח עדיין נתון במידה מסוכנת במצב הרגשי שלו." לאיון קובע אך חוסר החלטתיות נגלה בקולו, "זה לא הזמן להחליט דברים כאלה! אתה לא יכול להכריח אותו לבוא לכאן כדי לעזור, ואז ש
למנוע ממנו לעשות את מה שהוא באמת טוב בו שהוא רוצה!" היא צועקת, כבר לא נשמע שהם קרובים. "את יודעת שאני לא- את חושבת שאני נהנה מזה?" הוא שואל, אך הבושה נגלית בברור בקולו, איתה גם הכאב והספק. "ועדיין אתה ממשיך! אם אתה לא מתכוון לשחרר אותו מהעסק. ה&#₪'& שלך, לפחות תיתן לו לעזור שהוא באמת רוצה!" היא אומרת, בלי לראות אני יחדע שלאיון כנראה משפיל את מבטו. "אתה יודע מה? אני לא מתכוונת לנהל את השיחה שאתם צריכים לנהל ביניכם! אם אתה רוצה באמת לפתור את זה, תחפש את האוול!" היא אומרת בכעס וףונה לצאת, בנס אני מספיק לקפוץ שלושה מטרים הצידה. "שיין! כמה זמן אתה פה?!" היא שואלת, נראה שכרגע היא פשוט כועסת על העולם. "אם- רק עכשיו, אני בדרך לחדר…" אני משקר. "רגע רגע, אתה לא אמור להתאמן עם האוול עכשיו?" היא שואלת, לרגע אני לא יודע מה לענות, הוא הבהיר שהוא לא רוצה שאני אקרא לריין. אבל… משהו בהחלט לא בסדר, "כן, הוא שחרר אותי מוקדם…" האוול בן אדם מבוגר, הוא יכול להחליט מתי הוא צריך את עזרתה של ריין. "טוב בוא נלך לחדר, רד וג'יימס בטח כבר חזרו עד עכשיו." היא אומרת, אני מרים גבה. "הם הלכו ל… אין לי מושג לאן בעצם… בכל מקרה הם כבר חזרו." היא מחייכת, זו הפעם הראשונה שאני חושב שזה חיוך מזויף.

אנחנו נכנסים לחדר, הדבר הראשון שאני מבחין בו הוא נחירותיה הקלילות של קאיה, ג'יימס ורד יושבים על המיטה של רד או יותר נכון רד שוכבת על המיטה וג'יימס ישן עם ראשו מונח על הבטן שלה. נחמד לראות אותו מתנהג כמו ילד לשם שינוי… "היי!" רד אומרת בחיוך, רד מסמנת לנו להיות בשקט, חיוך קטן מתגנב לפניה. למעשה, שעיניו עצומות וידיו מחבקות את רד בהדיקות, ג'יימס נראה תמים, מקסים, חמוד אפילו. קאיה ממלמלת מתוך שינה משהו על זה שהארנב הזה צריך להחזיר לה את הגלידה שלה מיד. "כולם נחים קצת, אתה יודע עד שהישיבה תתחיל, אנחנו נצטרך הרבה אנרגיה." רד כמעט לוחשת, היא נראית כמו אדם אחר, כובע הקפוצ'ון שלה משוך אחורה וחושף את שערה הלבן והחלק, חיוך קטן מקשט את פניה החלקות. "רעיון טוב." אני אומר בחיוך קטן ונשכב על המיטה שלי, יש לנו בערך שלוש שעות עד שצריך ללכת לישיבה.
אני יודע בדיוק איך לנצל את הזמן הזה…

"שיין? שיין קום." קולה העדין של רד לוחש, אני פוקח את עיני ומוצא אותה רוכנת מעלי. חיוך קטן עולה על שפתי רק מלראות את פניה. אני מתיישב בקושי על המיטה ומפהק, "תראה." היא אומרת בשקט ומצביעה על המיטה שלה, שם ג'יימס ישן ונח על הכרית הגדולה בדיוק כמו שנח על רד, מולו קאיה וריין כל אחת במיטתה ישנות שינה עמוקה. "מה השעה?" אני שואל בישנוניות. "אנחנו צריכים לצאת עוד חצי שעה." רד עונה לי בשקט, אני מהנהן. "להעיר אותם?" היא נדה בראשה לחיוב. אני ניגש בהליכה מתנדנדת על ריין ומעיר אותה בשקט, מאוד מהר אני מגלה שהיא ישנה עמוק. אבל אני עוצר את התהליך המאתגר כדי להסתכל על ג'יימס, נראה שידו מגששת אחר משהו מתוך שינה. הוא נרגע רק שידו תופסת את ידה של רד.