היסודן האחרון 24- האימון הסופי וקרב מעורר אימה.

"ואז אנחנו שומעות נהמה נוראית, ושאנחנו מסתובבות מאחורינו יש דוב! בגובה שלושה מטרים!" קאיה ממשיכה בסיפורה המופרך להחריד. נראה שריין בעיקר רוצה שהיא תשתוק, "זה היה בערך חודש אחרי שאני וריין נפגשנו, לא ידענו מה לעשות! ואז קרה אחד הדברים הכי מדהימים שראיתי בחיי," היא אומרת בהתרגשות, נראה שריין שוקלת ברצינות לעלף אותה כדי שתפסיק לדבר, האוול מהנהן שעל פניו מבט מתעניין, "שמענו שאגה רחוקה. אבל גם מרחוק ידעתי שמה שלא עשה את הקול הזה, הוא היה גדול. הדוב שמע את זה ופשוט הלך משם!" היא מסיימת. החיוך הקטנטן נעלם בבת אחת מפניו של האוול. "איך זה שלא שמעתי אף פעם את הסיפור הזה?" הוא שואל במורת רוח, אך משהו נוסף מתגלה בקולו, רגש מריר כלשהו. "לא יוצא לי לספר אותו הרבה." ריין משפילה את מבטה. האוול מהנהן, ומביט בשעונו בפליאה מזוייפת "אנחנו צריכים לזוז." הוא אומר ופחות או יותר גורר אותי מצאוורון החולצה על האולם. אני לא שואל מה קרה כי ברור לי שהוא לא יענה, אני מביט לרגע בידיו, נראה שמשהו צובע בשחור את העור שמציץ מקצה שרווליו, אבל ברגע שאני ממצמץ זה נעלם. "אני מדמיין דברים," אני חושב לעצמי. למרות שהכתמים האלה… שמופיעים מדי פעם על עורו הצחור… הם נראים מציאותיים מדי בשביל סתם דמיון… טוב מה שזה לא יהיה, זה לא דבר טוב. "היום זה אימון הסיכום, אני משחרר אותך בחמש ואנחנו הולכים לישיבה והתדרוך, בתקווה נסיים שם לפני עשר ואז אולי תצליח לצבור קצת שינה." הוא אומר, בקול כמעט ריק מהכעס שמילא אותו קודם."מה זאת אומרת?" אני שואל בבלבול "אף אחד לא דיבר איתך? ועוד אומרים שאני לא מאורגן… מחר מתישהו בבוקר אנחנו יוצאים לפעולה, יש לנו… דרך להגיע לשם יחסית מהר, נקים את המחנה קרוב יחסית לארמון ונפרוץ פנימה בלילה. אני לא מעודכן כל כך בפרטים אבל… אל תדאג, מתכננים את היום הזה הרבה יותר ממה שתוכל לתאר בכלל." הוא אומר בשלווה קצת מלחיצה. "רגע אבל מה אם הייתי אומר לא?" גבותיי מתכווצות למרות שיש לי תחושה שאני יודע את התשובה, חיוך ממזרי נמתח על פניו, "זו לא ממש הייתה אפשרות."

אני בקושי מונע מפי להיפער שהאוול מכניס אותי לאולם, או יותר נכון מה שהיה פעם האולם, כרגע זה נראה יותר כמו שדה קרב, שחות חפורות בכל מקום, אבנים ענקיות פזורות, מחיצות ברזל בכל הגדלים והגבהים, וחצי מהאולם בערך הוא מבוך מסובך של מחיצות ברזל עבות בגובה של בערך שלושה מטרים, חבלים נטלים מהתקרה ומשתלשלים למטה בגבהים שונים, או מתחברים לקירות. שנראה שגם אליהם האוול עשה עבודה רצינית, במקומות שונים בולטים מהם פלטפורמות מתכת שאפשר ללכת אליהן, ובמקומות אחרים מערות קטנות חפורות בתוכן, חלקן קטנות לפחות, חלק גדול מהן כל כך עמוקות שאני לא יכול לראות איפה הן נגמרות, יש לי תחושה שהן מובילות למקומות שונים ומשונים. יש שלולית, לא ברכה, של מים באחת הפינות, היא נראית בעומק מספיק כדי שאני אוכל לעמוד בתוכה בלי ששום חלק ממני יציץ החוצה, ואף יותר מזה. שלוליות קטנות פזורות ברחבי האולם. "איך?… מה?… למה עשית את כל זה?…" אני שואל בבלבול ומסתובב על האוול שעומד מאחורי, אבל הוא לא שם. "אתה צריך להילחם בי!" קולו קרא, הסבתי את ראשי ומצאתי אותו עומד על אחת הפלטפורמות הגבוהות. איך לעזאזל הגיע לשם כל כך מהר?! "מה?! למה?!" אני צועק לעברו, הוא צוחק צחוק קצר, כאילו משעשע אותו שעדיין לא הבנתי מה קורה כאן. "זה הבחינה הסופית שלך! אתה צריך לדעת גם איך להילחם באופן פעיל ומעשי, לא רק להרים אבנים! אז ככה אלא החוקים! מי שמנצח הוא הראשון שמביא את השני למצב בו הוא לא יכול להילחם, או נכנע." הוא אומר בגאווה, אני די בטוח שזה רק חוק אחד. "אה כן, ולהשתדל שלא להרוג אף אחד." הוא אומר, הדבר הבאמת מדאיג כאן הוא השימוש במילה 'להשתדל'. הוא צעוד על קצה הפלטפורמה, אפילו ממרחק כזה אני יכול לראות את הניצוץ בעיניו. לעזאזל, הוא הולך לקפוץ. "לא!" אני צועק, אבל האוול מזנק למטה מגובה של לפחות עשרה מטרים, המעיל שלו מתעופף למעלה וחושף פעם נוספת את רזונו הכמעט חולני. הוא נוחת נחיתה רכה לחלוטין, "צא!" הוא מכריז. אני בוהה באוויר בבלבול שנייה אחדה, דבר שכבר עולה לי בהעלמותו המוחלטת של האוול. אני מעיף את עצמי חמישה מטרים באוויר בנסיון לראות איפה הוא הפעם. קצה מעיל כחול מופיע במבוך. אני נוחת ורץ על כניסת המבוך, ומיד מתחיל לחפש אותו. כמובן שיכולתי להעיף את עצמי מעל המחיצות אבל כבר הבנתי שזה לא ממש יזור לי, האוול לא אידיוט, הוא נצמד לקירות בצור שבה לא אוכל לראות אותו, למעשה יש לי תחושה שהוא נתן לי לראות את קצה המעיל בכוונה. תוך שניות אחדות אני מאבד לגמרי את דרכי. אני כושל בבלבול לכל עבר בנסיון לצאת מהבוך או למצוא את האוול, מה שיבוא קודם. משהו קשה פוגע בגב שלי בעוצמה. "שיעור ראשון! לעולם אל תאבד קשר עין עם האוייב שלך!" האוול אומר, שאני מסתובב הוא משליך כדור עץ נוסף לעברי, נראה שהוא שוקל בערך שני קילו לכל אחד. אני מוציא חומת אדמה שתגן עלי, ומפרק אותה מיד אחרי שאני שומע את פגיעת הכדור העמומה בסלע. ושולח סילון מים דחוס על עברו של האוול, זה מחבר את מפרקי ידיו זה לזה מאחורי הגב וקופא לשכבת קרח בלתי שבירה. האוול מחייך חיוך ממזרי ורץ עלי, אני מרים סלע גדול שיעצור אותו אך הוא פשוט מזנק גבוה במידה כמעט לא הגיונית ומשתמש בסלע כמקפצה להגיע עלי מהר יותר. לא נראה שהפצעים שלו מפריעים לו מאוד. הוא נוחת ששתי רגליו על כתפי ומנצל את הפגיעה הראשונית כדי לשבור את אזיק הקרח. "ציפיתי שזה יהיה יותר מאתגר… אולי אתה פחות חזק ממה שחשבתי…" הוא אומר בשפתיים קפוצות, אני נלחם בדחף לתת לו אגרוף, ובמקום זה מרים גוש אדמה מהרצפה, מנסה לפחות, אבל האוול מחזיר אותו למקומו מיד בעזרת רגלו, הוא חוזר על אותה הפעולה ושוב גם שאני מנסה לשלוח סילוני מים או אוויר. "יהיה חבל אם נאלץ לדחות את הפעולה, אני בטוח שרד תהיה מאוכזבת ממך מאוד…" הוא אומר בקול ממזרי, השיער שלי יותר אדום מהעיניים של רד. "תשתוק." אני מסנן ומנסה להעיף אותי מעלי, אך הוא כבד להפליא בשביל מישהו שכנראה ניזון רק מתה. ואז רעיון עולה במוחי, אני שולח זרם אוויר שפוגע לו בחזה, ותוך כדי שני גושי אדמה מהצדדים. בלית בררה הוא מזנק אחורה, ונוחת על ברכיו וידיו. הכתם השחור מופיע פעם נוספת מציץ לשנייה מקצה שרוולו, מקרוב הוא נראה זהבהב. האוול מבחין בכך ומזנק לראש המחיצות בעזרת הסלעים הגבוהים שהעמדתי בתקיפה שלו. ורץ החוצה, אני עושה כמותו ומספיק לראות אותו מטפס עלאחד החבלים וממנו מזנק לפלטפורמה, משם הוא תופס חבל אחר ומתנדנד עד לכניסה לאחת המערות הגדולות. אני שולף זיזים מהקירות ומזנק אליהם עד לאותה כניסה, כן, למדתי כמה טריקים חדשים. המערה חשוכה כמעט לגמרי, ונראה שאחרי מטרים ספורים על תוך הקיר היא פונה הצידה וממשיכה. אני מתחיל לרוץ אחרי האוול במערת האבן החלקלה. במהרה אני מוצא את עצמי חצי רץ חצי מחליק בשיפוע ההולך ונהיה חד יותר. לבסוף, ההחלקה נעצרת והמערה מתיישרת, אני כמעט לגמרי בטוח שאנחנו יותר נמוכים מפני הקרקע, והמערה פונה לכיוון שממנו הייתה אמורה לצאת מהקיר, אך כרגע אני מאמין שהיא עוברת מתחת לרצפה. אני שומע התנשפות במרחק ומתחיל לרוץ לעבר מקורה, נדמה לי שאני רואה את קצהה האטום של המנהרה, ושם בפינה עומד משהו מכווץ מעט, ומתנשף. אני שולח סילוני מים על ידיו ורגליו של האוול, הפעם נראה שהתנגדותו צולעת במקצת. אני מתקרב עליו, משהו לא בסדר, משהו לא בסדר אצל האוול. ההתנשפויות שלו כבדות מידי, אך אני לא יכול לראות אותו כמעט בכלל באור החלוש הזה. "האוול?" אני שואל בחשש מסויים ממרחק של עשרה מטרים, נראה שלפתע המסה של הגוש המכווץ שאני מעריך שהוא האוול קטנה בהרבה. "אני בסדר, כל הכבוד, ניצחת, אתה מוכן. עכשיו אתה יכול ללכת." הוא עונה בבהלה. "אבל… אמרת שבחמש נסיים, עכשיו בטח אחת לכל המאוחר…" אני לוחש "פשוט לך!" הוא צועק עלי בתשובה, אני עושה כדבריו, "לקרוא לריין?" אני שואל בקול רועד. הוא מיישיר עלי את מבטו, אני לא יכול לראות את זה, אבל העוצמה שבמבט שלו חזקה כל כך שאני מרגיש את זה. "אני בסדר פשוט לך."
"אני בסדר."