היסודן האחרון 23-ארוחת בוקר וידיים חבושות.

האוול ישב בקצה הקפיטריה וניסה לגרום לרגליו המטופשות ללכת על ריין, "פשוט קום, ולך לשם, זו ריין, אתה מכיר אותה! פשוט לך לשם ותגיד לה שלום." הוא חצי לחש וחצי חשב. הוא נהג לעשות את זה לעיטים קרובות למדי, לשכנא את עצמו מנקודת מהטו של מישהו אחר. אך משום מה לא הצליח לקום. למרות שלא מצע סיבה הגיונית אחת שלא ללכת, לכן פשוט ישב שם בדממה ושתה כוס מים. האוול לא נהג לאכול הרבה, כאשר היה לבד היו ימים בהם לפני שהלך לישון הבין שדבר מלבד מים לא בא לפיו כל היום, היו ימים שאפילו מים לא שתה. אך בימים אלא כאשר היה עסוק בלאמן את שיין אכל לפחות פרוסת לחם ועליה ממרח כלשהו, ולעיטים אפילו כוס תה, ללא סוכר כמובן. האוול שנא את הטעם המתוק, או לפחות זה מה שהוא לימד את עצמו לחשוב… "מה קרה לידיים שלך?" שאל קול שקט, שהאוול הרים את ראשו מבטו ננעץ הישייר על עיניה הסגולות הבהירות של ריין. "נפלתי." הוא שיקר, והשפיל את מבטו על ידיו החבושות ברישול. "ומה באמת קרה?" היא שאלה בטון רך והתיישבה על הכיסא שמולו, מרחוק זיהה את שיין וקאיה יושבים יחדיו ליד השולחן. "כנראה רד ג'יימס שלחו אותו לדרכו." חשב לעצמו האוול, "זה כלום, באמת." אמר, הוא לא יכל לשאת את המחשבה שיאכזב את ריין פעם נוספת, מספיק היה כל הנבואות הקודרות האלה, אולי אחרים יתקשו להבין את הקשר בין כל המשפטים האקראיים שנאמרו מתוך הזיותיו של הילד, אך האוול עצמו לא יכל שלא לראות שהנבואות הללו רומזות שיאבד שליטה ויפגע במישהו. דבר שהבעית אותו יותר ממה שניתן לדמיין, הרי כוחו… היה כה… "אתה משקר לי… עשית את זה שוב נכון?" היא אמרה בשקט, ידה נעה לעבר ידו לאט, הוא משך את ידו אחורה בפתאומיות, ריין קיווצה את גבותיה, האוול מעולם לא אהב מגע פיזי במיוחד, אך הוא אף פעם לא סירב לאחוז בידה של ריין, למעשה בפעמים שבהן נמצא לבדו, והתקשה למצוא טעם בקיומו העלוב, חשב בכל פעם ופעם על אותו מגע חמים של ידה הדקה. אך כעת ידיו החזיקו זו בזו בעצבנות. שתיקתו בישרה לריין שהשארתה הייתה נכונה, היא נאבקה בדחף הפתאומי לחבק אותו, כי ידעה שיהדוף אותה מיד, ברגעים יפים בהרבה מזה התקשה לתת לה לחבק אותו, וכעת… במצב עגום שכזה… "אני מצטער." הוא לחש, לבה של ריין כאב. גם בגלל שהאוול חזר פעם נוספת להרגלו הישן, אך יותר בגלל שהרגיש צורך להתנצל בפניה על כך. "בבקשה אל, אתה לא צריך לבקש ממני סליחה, רק מעצמך." היא אמרה בטון קודר. "נדבר על זה אחר כך טוב? במקום פרטי יותר…" ביא הציעה, הוא הנהן בדממה. "עכשיו בוא שב איתנו." חיוכה הקגיל שב על פניה כאשר חצי הובילה חצי גררה את האוול המייבב חלושות על עבר שולחנם. שם קאיה ושיין אכלו בדממה, "שלום." אמר שיין בחיוך קטנטן. האוול השיב לו באותן מילים, אך נראה שמבטו של שיין הוסת מעיניו התכולות של האוול והתקבע על ידיו החבושות, "מה קרה לידיים שלך?" שאלה קאיה כדרך אגב שניסתה למצוא דרך להכניס כמה שיותר פנקייק לפיה הקטן. "נפלתי, ונחתכתי קצת. זה לא רציני." הוא אמר בחיוך מזוייף לחלוטין.לו רק ידע אחד מיושבי השולחן כמה הוא משקר, הפצעים אינם היו חמורים במיוחד,
לפחות לא הפצעים החיצוניים.