היסודן האחרון 22-שלולית של דם ופרק ארוך במיוחד.

אני לא זוכר שהלכתי לחדר שלנו, ואני בהחלט לא זוכר שנרדמתי. אבל שאני מתעורר במיטה שלי ריין וקאיה עדיין ישנות, ורד בדיוק קמה גם היא, מבטה מבזיק מיד למיטה הריקה שמעליה. "את דואגת לו נכון?" אני שואל, היא משפילה את מבטה "ג'יימס חכם, הוא גם בוגר מאוד ואחראי, אין לנו שום סיבה לדאוג לו ו-" היא נעצרת שאני נותן בה מבט ספקני, ונאנחת. "אני משתגעת מדאגה, הוא לא יכול להסתדר לבד! הוא ילד עיוור בן 10. שלא לדבר על זה שהוא לא מסוגל לדבר עם כמעט אף אחד. אם תתקוף אותו אחת מהנבואות שלו שהוא יהיה לבד? או יותר גרוע, שמישהו לא מכיר אותו או יודע על מה שהוא יכול לעשות יהיה איתו? לפעמים גם אני שוכחת את זה אבל הוא רק ילד קטן…" היא אומרת בבהלה. אני מהנהן, אפשר להבין למה היא כל כך דואגת לו. "החדשות הטובות הן שהוא בדרך כלל מופיע בארוחת הבוקר…"ה היא אומרת, אני מטה את ראשי הצידה בתמיה. "לא היית באחת הארוחות? אפילו לא פעם אחת?" היא שואלת, אני נד בראשי לשלילה, האוול בדרך כלל מאמן אותי מהבוקר עד הערב, והוא מביא איתו את האוכל. "אני אביא אותך היום, נגיד להאוול שתאחר בכמה דקות טוב?" היא מציעה בשקט, אני מהנהן. זה השלב שבו קאיה קמה. ויורדת מהסולם הקטן שמחובר לקצה המיטה, "בוקר טוב!" היא מכריזה בהתרגשות. "בוקר טוב." אני ורד עונים בתיאום כמעט מביך, חיוך ממזרי מתגנב לפניה של קאיה. "את מביאה את שיין לארוחת בוקר?" היא שואלת שחיוך הניצחון עדיין מתנוסס על פניה, רד משפילה את מבטה ומהנהנת בשקט. כמעט מדהים לראות את השינוי בהתנגות של רד שהיא נמצאת עם יותר מבן אדם אחד. איך היא הופכת מנערה חייכנית ואחראית, לילדה מבוהלת וביישנית. פיהוק רם נשמע ממיטתה של ריין, והיא מזנקת לעמידה כמעט מיד. רוב הפעמים עד שכולם מתעוררים אני כבר מעיף את עצמי חמישה מטרים באוויר ומרים אבנים במשקל של כמה מאות קילוגרמים מעל הראש שלי. ככה שזה נחמד לקבל בוקר נורמלי, נראה שאיכשהו העובדה שהערתי את רד גרמה לכולם להתעורר מוקדם יותר, כי כבר יצא לי לי לשמוע שקאיה התעוררה באחת עשרה בבוקר. "טוב אני הולכת להתקלח…" ריין אומרת, אני מרים גבות בתמיהה "נו באמת! לא חשבת שהמקלחת שצמודה לאולם האימונים היא היחידה נכון?" היא אומר בשעשוע, אני מביט ברגלי. את האמת שלא הקדשתי לנושא מחשבה מרובה. ריין מגלגלת עיניים ופותחת אחת משתי מגירות העץ שקבועות בתחתית המיטה (שגם על קיומן לא ידעתי) ומוציאה משם בגדים נקיים להחליף בהם את החולצה הענקית ומכנסי הצמר שלה, קאיה עושה אותו דבר. ושתיהן הולכות בצחוק גדול לעבר המסדרון, על הדלת של המקום שאני מניח שהוא המקלחות. וכך, פעם נוספת, אני ורד לבד. שנינו שותקים זמן מה, ואני נע במקומי מעט, "שיין." היא אומרת בקול שקט, ואז אני שם לב שאני עומד סנטימטרים ספורים ממנה, אני צועד צעד גדול הצידה ולחיי בוערות במובכה, ממש כמו שלה. משום מה חיוך טיפשי מנסה לעלות על שפתי, וגוון ורדרד מתגנב לשערי. "טוב אני צריכה ללכת איתן." היא אומרת אחרי שניות ספורות ומוציאה מהמגירה את הג'ינס והגופייה הרגילים שלה, את הקפוצ'ון האדום לבשה מעל חולצתה הלבנה ברגע שקמה. וצועדת על מחוץ לחדר אחרי ריין וקאיה, משום מה אני רוצה ללכת אחריה. "זה אולי היה הרגע הכי מביך, וטוב, בחיי." אני חושב לעצמי, "אבל אין לי רגשות כלפי רד, היא רק ידידה שלי, אז למה השיער שלי כל כך ורדרד?" אני ממשיך בהתחבטות. "זאת אומרת היא ממש נחמדה, והיא גם אחת הנערות הכי יפות שראיתי בחיי אבל… לא. אין לי רגשות כלפי רד, קאיה וריין סתם… ממציאות. חוץ מזה, היא לא יכלה להיות פחות מעוניינת בי, וזה ממש לא הזמן לרומנים טיפשיים. אז למה השיער המעצבן שלי ורוד יותר מהבובות של קאיה?!" אני מניח את פני על ידי ביאוש. "שיין?" קולה המצחקק של ריין מעיר אותי ממחשבותיי. "מה? כן!" אני קורא בבלבול. ריין ממש מתגלגלת על הרצפה מרוב צחוק, מילולית. קאיה באה מיד אחריה, "היית צריכה לראות איך הוא עסוק בפנטזיות על רד! השיער שלו היה כל כך ורוד שהסתנוורתי!" היא קוראת בצחוק גדול, אני נועץ בה מבט זועם, מה שכמובן רק מצחיק אותה עוד יותר. "בסדר בסדר! לא נהרוס לך!" קאיה אומרת ומרימה את ידיה. מזל, כי רד נכנסת לחדר שנייה אחר כך, שערה עדיין לח. ריין קמה בצחקוקים ומובילה אותנו דרך 'הלובי' לזוג דלתות שמעט מזכירות את אלא שנכנסים דרכן. שהיא פותחת אותן ומושכת אותי פנימה ליבי כמעט עוצר, המקום הזה ענק, לפחות חמישים מטרים לכל כיוון. והריח שממלא אותו… בקריק לייק בהחלט יודעים איך לבשל. בצד אחד של החדר, בערך שלושה מטרים מהקיר ולכל אורכו יש דלפק שיש גדול ועליו מונח האוכל. מאחוריו עומדים אנשי מכל הגילאים והמינים ומגישים. בערך חמישה מטרים מהדלפק מתחילים השולחנות, רובם שולחנות עץ עגולים ופשוטים שסביבם מונחים חימש כיסאות, חלק קטן מהם הם שולחנות מרובעים וארוכים לידם אפשר לשבת לפחות פי שתיים אנשים, ובצד שהכי רחוק מהדלפק נחים שלושה שולחנות לשניים, אני חושב שליד אחד מהם אני מזהה את ראשו הבלונדיני של האוול, שבאופן מוזר כנראה ידע שאני לא אאחר היום, אולי הוא פשוט ראה אותנו בדרך לחדר האוכל. בכל מקרה משהו לבן עוטף את ידיו, אני רוצה לגשת עליו אבל ריין גוררת אותנו לאחד השולחנות העגולים ומושיבה אותי ואת רד. "תשבו כאן, אני וקאיה נביא אוכל." היא קובעת ומסתלקת לפני שמישהו מספיק לערער על החלטתה. רד יושבת לידי, ריין תבעה לעצמה את המקום בצידי השני וקאיה לידה, כך שהכיסא שליד רד נשאר פנוי, היא שומרת אותו, בוודאי לג'יימס. "אז… איך האוכל כאן?" אני שואל במבוכה. היא מהנהנת "הוא נחמד, אבל בגלל שהמקום הזה לא תוכנן להכיל כל כך הרבה אנשים כל אחד מקבל יחסית מעט…" היא אומרת בשקט, לפי חדר האוכל הזה ריין אולי הגזימה שאמרה שיש רק חמישים איש בארגון הזה. כמו הד למחשבותי היא מופיעה ששתי צלחות בידה, מאחוריה קאיה עם עוד שתיים. היא מניחה מולי צלחת עם משהו שנראה כמו שילוב של בצק וחביתה, עם רוטב מתקתק מעל, המרקם שלו דומה מעט ל…דבש? "אוי, אל תגיד לי שבחיים לא אכלת פנקייק?!" ריין שואלת בתדהמה. "איך הצלחת להגיע לגיל שבע עשרה בלי לאכול פנקייק?!" קאיה שואלת כאילו זו הטרגדיה הכי נורה שהיא מסוגלת לדמיין. את רוב ילדותי בליתי בלנסות שלא לעצבן את הממשלה כדי שלא יהרגו אותי, אז לא, לא יצא לי לאכול הרבה ממתקים-עוגות-חביתות משונות שכאלה. "תאכל! אתה תמות על זה!" רין כמעט מתחילה לחתוך את הדבר הזה שהוא על הצלחת שלי, אז אני מרגיע אותה קצת וטועם. המתיקות והמרקם העשיר מציפים אותי ברגע אחד, ויחד עם הסירופ המתוק (שהרבה יותר טעים מדבש דרך אגב) אני מתאפק שלא לטרוף את כל מה שנשאר בצלחת שלי תוך שניות, שאני מרים את מבטי אני מופתע למצוא את פניהן של קאיה וריין במרחק של פחות משלושים סנטימטרים משלי. "מה דעתך?" הן שואלת בתיאום מלחיץ. אני מהנהן, "זה ללא ספק אחד הדברים הכי טעימים שאכלתי בחיי." אני אומר בחיוך קטן. ריין וקאיה מתיישבות חזרה במקומותיהן. "אמרתי לך שתמות על זה!" ריין אומרת שחיוך הניצחון עדיין מתנוסס על פניה. אני מביט ברד, היא מחייכת חיוך קטן, אבל הוא מתחלף מיד במבט של דאגה שהיא מביטה מעבר לכתפי, אני מביט לאותו כיוון ורואה חבורת אנשים עומדים במעגל, מסתירים את מה שלא מרכז אותם שם. רד קמה ומתחילה ללכת לעברם, אני אחריה. ככל שאנחנו מתקרבים קולות מגיעים לאזונינו, "מי זה?!" ו "מה לעשות?!" רד מגבירה את הקצב עד שהיא כמעט רצה, ונדחפת בין האנשים המודאגים, עד שסוף סוף אנחנו פורצים ומקבלים נקודת צפייה טובה על ג'יימס שיושב מקופל לכדור ומסתיר בכוונה את העניים שלו. ואז אני רואה,
הוא יושב בתוך שלולית של דם.
רד מיד קופצת לעזרתו ואוספת אותו בזרועותיה, הוא לוחש משהו באוזנה. "לכו מכאן, הוא בסדר." היא אומרת בקול שקט, אני חוזר על דבריה בתקיפות. בינתיים היא הולכת שג'יימס אוחז בידה ומרכין את ראשו. דם מכסה את פניו אך אין סימן לפצע. אחרי שאני יוצא ממהלם הראשוני אנחי מצטרף אליהם, יחד עם ריין וקאיה, ג'יימס לוחש משהו נוסף באוזנה של רד והיא מסמנת לקאיה וריין ללכת, ולי להישאר. אנחנו הולכים בדממה על עבר החדר שלנו, שם רד מושיבה את ג'יימס על המיטה שלה וקמה. "אני כבר חוזרת," היא אומרת ויוצאת מהחדר בשקט, ג'יימס בוהה בי במבט אטום. "מה קרה לך?" אני שואל בחשש, לא בטוח שאני רוצה לדעת את התשובה. הוא נועץ מבט בעיני, גם אילו יכל לראות הדם שמציף את עיניו לא היה מאפשר לו אפילו לקבוע איפה אני עומד, אז למה יש לחי תחושה שהוא רואה אותי בבירור מאי פעם? "אף פעם לא שחקת בגן נכון?" הוא שואל בשקט בקולו האיטי והמלחיץ. רעד עובר בי, הוא צודק. אני מהנהן בדממה, מנסה שלא לשבור את הרגע השברירי הזה, "לא יצא לך להיות אף פעם ילד רגיל?" הוא ממשיך, אני משפיל את מבטי. "מעולם לא הרגשת שייך? לא מאז מות הוריך?" לרגע אני מרגיש נפילה, איך הוא יכול לדעת דברים שכאלה?! "כמה זמן עבר מאז שמישהו אמר שהוא אוהב אותך?" הוא ממשיך בנימה חולמנית ומנותקת. פתאום אני כבר לא מפחד להרוס את הרגע השברירי, אני רוצה שהוא יפסיק לדבר, למעשה יש בי דחף פתאומי להשתיק אותו בכוח. אבל אני רק עומד שם ללא ניע "אתה בוודאי לא רוצה לשמוע את זה. אבל אתה שיין, לכל הסבל שעברת יהיו פירות, והם יהיו מתוקים. הסבל שלך לא יהיה חסר סיבה, לא כמו שלי." הוא אומר באותו קול מרוחק, "הנה מגיעה אחת הפירות האלה." הוא משתתק שרד נכנסת לחדר. בידה גזה ונייר, היא מתחילה לנקות את הדם מעיניו של ג'יימס, "מה ראית הפעם?" היא שואלת בשקט, ג'יימס מישיר עלי מבט. ולוחש משהו שאני לא שומע, רד בולעת את רוקה, "מה הוא אמר?" אני שואל בבהלה. היא מביטה בי בפחד.
"מוות"